- פרשת שבוע ותנ"ך
- דברים
- שבת ומועדים
- שבת חזון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ציפורה בת דוד
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סיימנו כעת שבת סמוך ממש לכותל המערבי, להר הבית ולמקום המקדש. כשעומדים במקום הזה הרגשות מעורבים. מצד אחד הרבה דורות לא זכו לעמוד כאן ולבכות ליד אבני הכותל - ואנחנו זוכים לעמוד ליד הר הבית והכותל המערבי ולבקש ולהתחנן על בניין בית המקדש. מצד שני, דווקא בגלל העמידה כאן, במקום סמוך כל כך למקום הר הבית, הכאב על המקום החרב שהולכים בו זרים שיותר גרועים משועלים, הוא מוחשי. הוא לא מופשט ומרוחק, אלא אנחנו רואים בעיניים שלנו את החורבן, את החיסרון הנורא של בית המקדש. בכל פעם שהאדר"ת, כשהיה רבה של ירושלים, ראה את הר הבית החרב היו עיניו זולגות דמעות מבלי הפוגה, הוא לא יכל להפסיק לבכות. זה גרם שהוא חלה עד שאמרו לו שאסור לו לגור במקום כל כך קרוב שממנו הוא יכול לראות את מקום הר הבית. האדר"ת חי ממש את התחושה, הגעגוע, הצימאון והרצון לבניין בית המקדש ואת הכאב על החורבן. אם כן, הרגשות הם מעורבים. מצד אחד הצער גדול מאוד, ומצד שני בכל זאת יש תחושה שאנחנו מתחילים להתקרב, יש תחושה שנפרצו כבר כמה חומות. החומה שסגרה את ארץ ישראל ולא נתנה ליהודים להגיע לארץ נפרצה, החומה שהייתה בין ירושלים העתיקה למדינת ישראל במשך תשע עשרה שנים נפרצה, ועכשיו ב"ה אנחנו עומדים בעיר העתיקה ליד מקום בית מקדשנו. הכאב מלווה בתקוות ובציפיות, אמנם יש קצת המתקה של הכאב אך הצער הגדול מהראייה של ההר החרב הוא מיוחד, מה שלא היה בדורות הקודמים.
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, בשבוע שחל בו ואנו נמצאים במציאות של מלחמה (נאמר בזמן מלחמת לבנון השנייה). מלחמה בצפון, מלחמה בדרום, קוראים לזה מלחמה בצפון אך זה לא רק מלחמה בצפון - זוהי מלחמה בינינו לבין כל הסובבים אותנו המבקשים שלא נהיה כאן, שלא נהיה בהר הבית, זו מלחמה דתית, מלחמה אמונית. המלחמה היא נגד ריבונו של עולם, אנחנו יודעים שאת ריבונו של עולם הם לא ינצחו ולכן אנחנו מלאי ביטחון, ביטחון גדול בריבונו של עולם ובגאולתנו העומדת להיות. אנחנו מתפללים ומתחננים מריבונו של עולם שהגאולה תהיה בקרוב, מהר וברחמים.
ספר ההכנה לארץ ישראל
קראנו השבת את פרשת דברים, התחלת ספר דברים היא: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). 'אלה הדברים', חכמנו זכרונם לברכה מדגישים שבכל מקום שנאמר 'אלה' - פסל את הראשונים, ובמקום שנאמר 'ואלה' - מוסיף על הראשונים (בראשית רבה ל, ג). 'אלה ה דברים', הדברים בה' הידיעה, אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, ואומר המדרש (בראשית רבה ו, ט):
אמר רבי שמעון בן יוחאי: ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע (היה עוסק בו תמיד). בשעה שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו: חזק יהושע אמץ יהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ז-ח). נטלו והראה אותו לגלגל חמה. אמר לו: כשם שלא דוממתי מזה אף אתה דום מלפני. מיד "וידם השמש וירח עמד" (שם י, יג). אמר ר' יצחק: אמר לו: עבדא בישא לא זבינא דאבא את (עבד רע, לא נמכרת לאבי יוסף?), לא כך ראה אותך אבא בחלום: "והנה השמש והירח" וגו' (בראשית לז, ט), מיד "וידום השמש וירח עמד".
יהושע אומר לשמש שהיא עבדו של אבא, הכוונה היא ליוסף. יוסף חלם חלום שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים לו, זאת אומרת שהשמש והירח הם עבדים של יוסף - ואם כן אומר יהושע (שהוא מצאצאי אפרים בן יוסף) לשמש שהיא עבד של יוסף ולכן היא צריכה לשמוע בקולו, ואמנם 'וידום השמש והירח עמד'. ספר משנה תורה הוא הספר שבו יהושע עסק. זה ספר ההכנה וההדרכה לכניסה לארץ ישראל ולכן יהושע עוסק בו, כי תפקידו של יהושע הוא להכניס את בני ישראל לארץ.
איך אפשר לדבר אל כל ישראל
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", ה"אור החיים" אומר שהכוונה בפסוק 'אלה הדברים' היא לדברים מיוחדים כי מי שדיבר אותם היה אדם מיוחד, משה רבנו, והשומעים היו מיוחדים - כל ישראל. המילה כל מדגישה שלא רק כל ישראל שבאותו הדור שמעו, אלא כל ישראל שבכל הדורות. אלו שתי מעלות: גם שמשה הוא זה שדיבר וגם שהשומעים הם כל ישראל. בישראל יש מדרגות מדרגות: יש חכמים, יש אנשים בינונים ויש אנשים פשוטים. ממילא צריך לשאול: איך אפשר לדבר באופן כזה שכל ישראל יבינו וזה יתאים לכל אחד ואחד מישראל - הרי יש גישות שונות, תכונות אופי שונות, אנשים רוצים לשמוע דברים שונים. יש אנשים שאוהבים לשמוע דברי מוסר פשוטים, יש שאוהבים לשמוע פלפולים, יש אנשים שאוהבים לשמוע הברקות - יש כל מיני סגנונות של שמיעה, וממילא אם משה ישמיע דברי חסידות הליטאים לא יתעניינו ואם הוא ישמיע דברי פלפול, עיון והעמקה החסידים לא יבינו על מה הוא מדבר, והאנשים הפשוטים בכלל רוצים לשמוע דברי אגדה. איך מדברים לכל ישראל - אלא הכוונה שכל אחד ובייחוד האנשים החכמים צריכים לחנך את עצמם שכל דבר שהם שומעים, הם מקשיבים ולומדים מזה. גם דברים פשוטים שלכאורה אין בהם חידוש - אדם חכם יודע למצוא בהם את הנקודה הפנימית: "מַה יְדַבֵּר הָאֵל" (תהילים פה, ט), מה ריבונו של עולם מדבר מתוך הדברים הללו. אפילו כשאדם שומע דברי חול, כל דבר שאדם נפגש בו, צריך לדעת שריבונו של עולם נמצא בכל מקום, ובכל שיחה ומפגש ריבונו של עולם מלמד את האדם לימוד כלשהו. אם אדם מפתח בתוכו את ההתבוננות הזאת - כל דבר שהוא שומע, דברים עמוקים ודברים פשוטים, דברים בסגנון מוסרי ודברים בסגנון חסידי, בתוך כל דבר הוא יודע למצוא את התוכן היותר פנימי והיותר עמוק.
את הדברים האלה אומר ה"אור המאיר", מהתלמידים של המגיד ממעזריטש (רבי זאב וולף מז'יטומיר, פרשת דברים ד"ה ועוד תועלת). הוא ממשיך ומספר שפעם אחת היה ציבור מאוד גדול ומגוון אצל המגיד, חסידים פשוטים ומעמיקים גדולים - וכולם חיכו לשמוע דברים של המגיד. המגיד התבונן בציבור וראה שהציבור מאוד מגוון, אז הוא אמר משל למה הדבר דומה - למי שיש לו אישה צעירה ואישה זקנה, הצעירה תולשת לו את כל השערות הלבנות מהראש כדי שהוא יראה צעיר, הזקנה תולשת את כל השערות השחורות שהוא יראה זקן, והוא נשאר קירח מכאן ומכאן (ראה בבא קמא ס, ב). אם הוא ידבר דברים לאנשים המעמיקים האנשים הפשוטים לא יבינו מה יש כאן, ואם הוא ידבר דברים פשוטים האנשים המעמיקים לא ימצאו עניין, הראשון לא ימצא עניין בזה והשני לא ימצא עניין בזה - ואז הוא אמר שהתורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה (ירושלמי סוטה ח, ג), שתי אישים שהם שתי בחינות - המשמעות של האש השחורה היא בחינה של יראה, והמשמעות של האש הלבנה היא בחינה של אהבה. התורה ניתנה באופן כזה שיש כאלה שצריכים את הדרכת התורה באופן של היראה, אלה שעדיין בתחילת הדרך ועדיין לא התעלו למדרגות הגבוהות של עבודת ה'. ויש כאלה שצריכים את הדרכת התורה באופן של אהבה. האנשים שהתעלו למדרגה היותר גבוהה, מדרגה של אהבה, הם עובדים את ה' באהבה ובחפץ לב פנימי לעשות את רצון ריבונו של עולם ולא מפחד העונש. ריבונו של עולם נתן את התורה באופן כזה של אש שחורה על גבי אש לבנה, מתאים לכלם. משה רבנו מדבר אל כל ישראל, וכל אחד ואחד שומע את מה שהוא צריך לשמוע, מבין את מה שהוא צריך להבין. זוהי הגדולה של משה רבנו, הוא יכול לדבר אל כל ישראל בו זמנית, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".
קבלת הארץ בגשמיות וברוחניות
הציווי הראשון בפרשה הוא לבוא לארץ ישראל:
ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (דברים א, ו-ח).
הציווי הוא להיכנס לארץ ישראל. למילים: 'נתתי לפניכם את הארץ' יש מובן בפשט כמובן, שהקב"ה נתן לנו את האדמה של ארץ ישראל עם הגבולות שהוזכרו כאן, אך יש כאן גם תוכן פנימי לנתינה הזאת - הקב"ה נתן לישראל את הארץ מפני שלארץ ישראל יש מהות רוחנית מיוחדת במינה. ארץ ישראל היא ארץ אלוקית, לעם ישראל יש ייעוד וכניסתו לארץ ישראל היא כניסה בעלת תוכן "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ". ישראל צריכים קצת זירוז לזה, משום שהאתגר שהקב"ה מטיל על עם ישראל בכיבוש הארץ הוא כיבוש בכל המובנים - לא רק כיבוש מפני הגויים העומדים בפניו, אלא גם כיבוש המגמה שהארץ נושאת בתוכה, זה אתגר קשה וגדול. צריך בשביל זה זירוז גדול, והקב"ה אומר "נָתַתִּי", בלשון עבר, הדברים כבר נתונים לכם ואתם יכולים להתמודד ולנצח בזה.
לישראל יש חששות, משה ממשיך ומתאר כיצד ישראל חששו ורצו לשלוח מרגלים. אחרי שהמרגלים מגיעים לארץ ישראל ורואים את כל הקשיים שבארץ ישראל משה אומר לישראל שעליהם לא לירא מפני יושבי ארץ, רש"י (א, ח) אומר שאם ישראל היו נכנסים לארץ אז לפני חטא המרגלים בכלל לא הייתה מלחמה כי הגויים היו בורחים מפני בני ישראל. אך ישראל מתייראים. הם לא רק מתייראים מפני הענקים והקשיים המלחמתיים, ישראל מתייראים מהתפקיד הגדול, מהמגמה הגדולה, מהכיבוש עם כל המשמעויות שלו, וגם על זה באה התשובה האלוקית שלא לירא ולא לפחד. עבודת ה' היא עבודה שדורשת כוחות גדולים מאוד, זו עבודה שדורשת מהאדם "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), אבל ישראל מתאימים לזה "נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ", את הארץ עם כל המשמעויות שלה - אתם מתאימים! "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב ולכן הארץ הזאת מתאימה לכם, הארץ וכל התפקידים הגדולים הקשורים אליה. צריך רק דבר אחד - לבטוח בריבונו של עולם. לדעת להישען עליו.
שלושת המידות - שלושת בתי המקדש
ה"מאור עיניים" (פרשת דברים, ד"ה במדרש) שואל על הפסוק "בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם", שבפסוק נאמר שהקב"ה נשבע לתת את הארץ לאבות ולזרעם אחריהם - איפה השבועה התקיימה? אמנם האבות היו בארץ, אבל הם היו רק גרים בה, עוד לא ניתנה להם הארץ והקב"ה נשבע לתת להם ולזרעם אחריהם! לכן הוא מפרש את הדברים בצורה קצת יותר מופשטת: אברהם, יצחק ויעקב הם אבותינו, אבל הם גם הפכו להיות מושגים, אברהם הוא בחינת אהבה: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח), ואם כן - הקב"ה נשבע למידה שאברהם נושא, במידת האהבה הארץ מגיעה לישראל. יצחק הוא מידת היראה, והקב"ה נשבע שישראל יהיו מחוברים אליו במידת היראה על ידי דבקות לקב"ה, בהתבטלות כלפי ריבונו של עולם, אם כן והארץ נתונה גם במידה היראה, מידתו של יצחק. הארץ היא נתונה גם במידתו של יעקב, שהיא החיבור של היראה והאהבה.
הקב"ה נתן לישראל את הארץ כל עוד שהמושג של אברהם היה קיים בארץ ישראל, בזמן בית המקדש הראשון ישראל נכנסו לארץ אחרי כל הניסים של יציאת מצרים, כבשו את הארץ והקימו את בית המקדש - כל זה היה בחינה של אהבה. ישראל מגלים אהבה לריבונו של עולם, הקב"ה מגלה אהבה אליהם והארץ נתונה לישראל במידת האהבה. בית המקדש השני יש הופעה מצומצמת, כבר לא כל ישראל בארץ, אין שלטון מלא על ארץ ישראל ויש שלטון כללי של גויים על הארץ, אין במקדש השראת השכינה, חמישה דברים חסרים במקדש השני (יומא כא, ב) - ארון, אש, שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים, הדברים היותר מרכזיים חסרים בבית המקדש השני. בית המקדש השני הוא בחינה של הופעה יותר מצומצמת, בחינה של דין, של יראה.
בית המקדש השלישי העומד להיבנות במהרה בימינו הוא במידתו של יעקב, בבחינה המאחדת את האהבה והיראה וכאן יש שלמות. בחינה של אהבה היא חד צדדית ולא שלמה, ולכן יש קצה וסוף להופעת המידה הזאת. כך גם במידה של היראה. אך המידה האחרונה, המידה המשלבת את היראה והאהבה ביחד, מידת התפארת והאמת - היא מידה שקיימת לעד "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט), זה עניינו של בית המקדש השלישי. "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם" - לבחינה של אברהם, "לְיִצְחָק" - לבחינה של יצחק, "וּלְיַעֲקֹב" - לבחינה של יעקב, "לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". המדרש בספרי אומר (דברים, פיסקה ח עיי"ש): "לָתֵת לָהֶם" - בזמן יהושע, "וּלְזַרְעָם" בזמן בית שני, "אַחֲרֵיהֶם" זה בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו. כלומר, גם הספרי בפרושו לפסוק הזה רומז ומתאים לדברים שאמרנו, אברהם יצחק ויעקב שהם שלושת האבות ושלושה בתי מקדש, "לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם ", שלוש פעמים שהקב"ה נותן את הארץ לישראל.
לא לפחד!
כשאנחנו מתבוננים בפרשה, כל הדברים שמשה אומר בפרשה הם בעצם דברי הדרכה וחיזוק - לא לירא, לא לפחד. אולי בגלל זה נכנס כאן העניין שמשה מספר גם על מינוי הדיינים, משום שגם שם נאמר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז), השופטים צריכים לא לפחד. אחר כך משה מספר על חטא המרגלים ומדגיש שישראל התייראו למרות שההדרכה הייתה לא לירא "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם" (שם כט-לא), לישראל לא היה אז הכוח לשמוע לדבר ה' ואז בא העונש "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שם לח). משה ממשיך ומביא את הסיפור על מלחמת סיחון ועוג, גם שם, שוב הייתה יראה, פחד לצאת למלחמה, והקב"ה אומר על ידי משה רבנו לקראת המלחמה עם סיחון: "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (שם ב, כה), אחר כך הם פוגשים את עוג וגם שם נאמר: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (שם ג, ב). ההדרכה היא לא לפחד. כשנכנסים לארץ ישראל צריכים להיות גיבורים ולא לפחד.
הקשחת הלב של האויבים
הזכרנו בפעמים הקודמות שספר העיקרים אומר (מאמר ד, פרק כה) שישראל ביקשו משעיר, אדום ומואב לעבור דרכם, הם לא הסכימו, יצאו בעם גדול לקראתם וישראל סבו מעליהם ולא עברו שם, כך התורה מספרת בפרשת חוקת (במדבר כ, יד-כא). הסיפור הזה הוא לא סיפור נעים - ישראל מבקשיםוהם נתקלים בסרוב. אומר בעל ספר העיקרים שעל פי מה שכתוב לאחר מכן מובן מדוע הסיפור הזה היה צריך להיות ולמה הוא נכתב בתורה. ישראל הגיעו לארץ סיחון, וגם פה משה מבקש: "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ... אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי" (דברים ב, כז-כח), סיחון לא מסכים, יוצא לקראת ישראל בעם גדול, והתורה אומרת שהסיבה לכך היא "כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם ל). סיחון התעקש - כדי ליפול בחרב בידי ישראל. למה הקב"ה הקשה את ליבו, אין בחירה חופשית? מבאר בעל ספר העיקרים שהקב"ה לא הקשה את ליבו, סיחון בעצמו הקשה את ליבו אבל הקב"ה סייע לו לטעות. סיחון ראה שכשמואב לא נתנו לישראל לעבור דרכם ישראל כאילו פחדו והלכו מסביב, וכך גם קרה עם מלך אדום. ההוראה האלוקית הייתה שלא להתגרות במואב, עמון ואדום אבל סיחון חשב שההקפה של ישראל נובעת מפחד, ולכן גם סיחון לא נותן להם לעבור. הוא מקשה את ליבו בעקבות המהלך שהוא ראה אצל העמים האחרים. אם אחרי כל הניסים והנפלאות ביציאת מצרים ישראל פתאום מפחדים. כנראה שמשהו השתנה ואפשר לעמוד נגדם - ואז סיחון מקשה את ליבו, "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
גם היום יש לפעמים תופעות כאלה. הגויים טועים, חושבים שאנחנו חלשים ואין לנו כח להילחם, הם חושבים שמכיוון שכל חייל שנופל יקר לנו מאוד מאוד, גם אם הם יתגרו בנו ויחטפו מאתנו שבויים, אנחנו לא נגיב כי אנחנו מתייראים. אז הם מקשים את ליבם ומתגרים בנו, וכל זה "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה", צריך לשלוח את הפרשה הזאת למקבלי ההחלטות... כל הקשחת הלב של הגויים היא בשביל שאנחנו נחזיר את לבנון אלינו, היא חלק מארץ ישראל! הקשחת הלב של הגויים גורם לכך שחייבים לדאוג שיהיה שטח פנוי בגבול, שני קילומטר, עד הליטאני – יש התלבטויות, וריבונו של עולם מסייע ורוצה לתת לנו את הכול . צריך להבין את זה, "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה", הפרשה הזאת לא הזדמנה במקרה לתקופה הזאת. פעם אצל הרב'ה של חב"ד, אולי זה היה אצל בעל התניא, בעל הקורא הקבוע הפסיק לקרוא והגיע בעל קורא חדש. הזמין אותו בעל התניא ושאל אותו האם הוא יודע לראות בפרשה את כל המאורעות של השבוע שקורים בפועל. הבעל קורא החדש השיב לו שכן, בעל התניא המשיך ושאל אותו האם הוא רואה איך הקריאה של כל יום ויום מתרחשת בפועל באותו היום - גם על כך השיב לו שכן, ורק אז בעל התניא אמר שהוא יכול להיות בעל קורא. אפשר להיות בעל קורא אם אתה יודע לקרוא את הפרשה ולראות שהפרשה נוגעת להיום. כל דבר ה' הוא תמיד לנצח נצחים, דברי התורה הם תמידיים, פרשיות השבוע מסודרות, והמאורעות מסודרים לפי פרשיות השבוע, ככה יותר מדוייק להגיד.
אנחנו בימי קרב ומלחמה בלבנון, ואלו הדברים שאנחנו צריכים להפנים. ריבונו של עולם מקשה את לבבם כדי לתת אותם בידינו. כך היה לא פעם אחת ולא פעמיים, כל הכיבושים מאז מלחמת השחרור היו בגלל הקשחת הלב (ראה בשיחה לפרשת מסעי התשס"ח): כשהוחלט על הקמת מדינת ישראל החליטו הגויים להקים לנו מדינה על שטח קטן מאד של מדינת ישראל, חצי מהגליל לא היה אמרו להיות בידינו, מדינה עם שטחים מאוד מצומצמים. הערבים לא הסכימו לתוכנית החלוקה - הקב"ה הקשה את לבבם, ואז הוקמה מדינת ישראל על שטח הרבה יותר רחב ממה שהוסכם לתת לנו. אחר כך, במלחמת ששת הימים - הקב"ה הקשה את לבבם, הם החליטו להתנפל עלינו ואז התרחבנו לכל סיני, יהודה ושומרון, רמת הגולן וירושלים. אחר כך הקב"ה הקשה גם את לבבם של הלבנונים, ואז היה לנו שטח בלבנון שגם בו שלטנו... ה' מקשה את לבבם. כל פעם זה נובע מכך שנראה כאילו ישראל מפחדים, והמראה הזה גורם בסופו של דבר להתרחבות. כנראה שזה מה שיהיה גם בעתיד. אינני יודע האם זה יהיה בשבועות הקרובים, אולי כן, אולי זה יקח עוד כמה שבועות - אבל בסופו של דבר קשיות הלב של הגויים מסביבנו היא "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". זה הנסיון שהיה לנו עד עכשיו, וכנראה זה מה שהולך להיות לעתיד לבוא. לכן, אם אנחנו רואים הנהגה של המנהיגים שהיא לא מספיק חזקה ולא מבטאה גבורה - צריך לדעת שזה תרגיל אלוקי, ריבונו של עולם מוביל את המהלך הזה כדי שיחשבו שאנחנו חלשים ואז נוכל להתגבר על הגויים. כל הזמן אנחנו מתגוננים והולכים קדימה, 'צבא הגנה לישראל' מתקדם דרך ההתגוננות.
מי שייך לצוות הישיבה?
השבוע אנחנו מסיימים את הזמן. אני לא יודע האם אנחנו נסיים אותו כי אשתי סיפרה לי שהיא קראה שהאדמו"ר מבוסטון אמר שלא יתכן לצאת עכשיו לחופשה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (במדבר לב, ו), שמעתי שגם הרב עובדיה אמר כך ואולי עוד רבנים, ואם כן צריכים לשקול את הדבר הזה. האם הלב מרשה לצאת עכשיו לבין הזמנים? אני לא מכין את התוכניות כבר מעכשיו כי אינני יודע מה ילד יום, הקב"ה יכול להפוך את הכול לטובה תוך כמה ימים ולכן קשה מאוד לתכנן. גם הממשלה לא יודעת מה יקרה בעוד שבוע - שבועיים, אז אי אפשר לתכנן מה יקרה, אבל צריכים באמת לשקול את הדבר הזה. הרי ברור שטיולים בגליל בינתיים לא עושים, אז מה נעשה? תיכננו לראות את ארץ ישראל, ללכת לקברי צדיקים, להתחבר כמה ימים במשך השנה לקדושת ארץ ישראל - אבל אם זה לא ניתן צריכים לחשוב... על כל פנים, בוודאי שבין הזמנים הזה צריך להיות שונה בגלל האירועים שאנחנו נמצאים בהם, ועוד נשקול את הדברים ביחד ונתבונן מה ראוי לעשות.
לקראת הזמן הבא תבוא קבוצה גדולה של תלמידים חדשים לישיבה, כחמישים בחורים ואולי גם יותר. זה מחייב. זאת ההזדמנות היחידה לדבר איתכם לפני שהם נמצאים איתנו יחד ואז אי אפשר להפריד ולדבר איתכם לבד. הישיבה צריכה כל הזמן להתקדם, היא מתקדמת אבל היא צריכה להתקדם עוד יותר מהר - כמו שאנחנו רוצים שהגאולה תתקדם מהר. ועל כן אני מאוד מבקש מתלמידי הישיבה, כל אלה שבשנה הבאה הם שנה שניה, שלישית ורביעית בישיבה - להרגיש את עצמם חלק מהצוות של הישיבה. באים תלמידים חדשים וכל שנה ב' ומעלה הם חלק מהצוות. יש צעירים בצוות, יש קצת יותר מבוגרים ואני עוד יותר מבוגר... אבל כולנו חלק מהישיבה, תלמיד לא צריך להרגיש שהוא בא רק לקבל אלא להרגיש כשותף שבא גם לתת. גם אחרי הרבה שנים, כשאדם בעיקר נותן - גם אז הוא מקבל, הישיבה נותנת לכולם, "מתלמידי יותר מכולם" (תענית ז, א). התהליך שמתרחש במשך הזמן הוא שכל אחד גם לומד וגם מלמד, שותף בכל המערך של הופעת התורה. התורה המיוחדת תורת ארץ ישראל שאנחנו עוסקים בה וחושבים שחשוב מאוד שהיא תצליח, תתחזק ותתפוס את מקומה הנכון בתוך עולם התורה.
אני מברך אתכם שבתור אנשי צוות חדשים תצליחו בתפקידכם. יש כאלה שהתפקיד שלהם הוא לעמוד בחדר השיעורים ולתת שיעור, יש כאלה שהתפקיד שלהם הוא בחדרים, הם אנשי צוות נסתרים, גרים בחדרים עם הצעירים ויש להם תפקיד... יש שהתפקיד שלהם הוא בחדר האוכל. בכל מקום שאנחנו נפגשים עם התלמידים החדשים לזכור את העובדה הזאת, לשמש דוגמא ובינתיים גם אתם תרוויחו - מתלמידי יותר מכולם. אם מישהו ילמד בגלל שהוא לא רוצה שתלמיד חדש יראה שהוא לא לומד כל כך טוב - הוא צריך אחר כך ללכת לבחור ההוא ולומר לו תודה רבה על החיזוק... לקחת את המשימה הזאת כדבר שמוסיף לכל אחד ואחד. אני מזרז למזורזים, אני לא מדבר אל אנשים שלא רוצים לעשות את המקסימום בלימוד שהרי כולכם רוצים לעשות כמה שאפשר יותר. כאן זו גם השעה לברך את התלמידים היוצאים לצבא, ה' יברך אותם, ומי שיחזור עם פחות משניים שהוא השפיע עליהם - נצטרך לדון בקשר לחזרתו, הוא לא עשה את תפקידו... פעם אמרו שחסיד אמיתי הוא זה שהפך שני מתנגדים לחסידים, ואם הוא לא הפך שני מתנגדים לחסידים זה סימן שהחסידות לא בוערת בקרבו. גם בן ישיבה, מי שלא גרם ששני בחורים מהצבא יהפכו להיות בני ישיבות - קושיא עליו... תדעו לכם, אתם לא רק יוצאים לשם כדי לעשות את המלחמות הפיזיות אלא גם את המלחמות הרוחניות, ובעזרת ה' אנחנו מברכים אתכם שצאתכם לשלום, שובכם לשלום ובעזרת ה' תעשו חיל, וגם אם יזדמן לכם לעשות קצת נקמה בגויים - אנחנו מחזקים אתכם... שנזכה במהרה לבניין בית המקדש, במהרה בימינו אמן.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
הסיבות לחורבן ותיקון
ה' אב תשפ"ג
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
החשיבות של לימוד אמונה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
נס בלב ים - הנס ויום הזיכרון שלו
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
עירוב תבשילין
עבודת ה' לחופש