- פרשת שבוע ותנ"ך
- בלק
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
המהר"ל בנצח ישראל (פרק נז) מביא מדרש (ילקוט שמעוני, בלק):
כשבירך בלעם את ישראל, היה קולו הולך ס' מיל כמחנה ישראל, וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך משה את השבטים וברכות שבירך יעקב את השבטים.
ברכתו של בלעם מבטאת באופן מיוחד את מעלתם של ישראל. אצל יעקב ומשה הייתה גם תוכחה בברכות. יעקב הוכיח את ראובן. גם אצל משה הייתה תוכחה לעם ישראל, אך אצל בלעם הברכות מושלמות. איך יכול להיות שברכתו של יעקב וברכתו של משה הן פחות מברכתו של בלעם. מבאר המהר"ל שיעקב ומשה הם חלק מעם ישראל, ורק מי שעומד מבחוץ רואה את עם ישראל כולו. מי שנמצא בתוך עם ישראל לא יכול להעיד. כמו עדות של קרובים שהיא פסולה, לא מפני שאנחנו חוששים שהם ישקרו, גם אנשים כשרים לחלוטין כמשה ואהרן לא יכולים להעיד אחד על השני אף על פי שהם בוודאי רחוקים מכל אפשרות של חס וחלילה לא לומר אמת, אבל זו לא יכולה להיות עדות. עדות צריכה להיות מבחוץ. על כן מי שהוא רחוק מאוד כמו בלעם הרשע, העדות שהוא העיד על ישראל הייתה עדות מושלמת.
ממשיך המהר"ל:
ישראל יש בהם חיסרון מצד החומר אבל מצד אמיתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות... ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן, אשר בו נמצאו ישראל בפעל, ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל.
אפשר להסתכל על הכלליות של עם ישראל ועל עניינו העצמי, ואפשר להסתכל על החיצוניות, על ההתגלות בפועל, שתמיד יש שם שוליים צדדיים שלא לגמרי מושלמים, אבל ביסוד הפנימי, בעצמיות, באמיתת צורתם, ישראל שלמים. נבואתו של בלעם הייתה מצד אמתת צורתן, שעל ידה ישראל הם בפועל הגמור, מה שלא היה כך בברכת יעקב ומשה.
ממשיך המהר"ל:
וזה כי יעקב ומשה שהיו מכלל ישראל, והדבר שהוא חלק מהכול, אינו נמצא בפועל אליו הכול.
בפועל הוא מתכוון להגיד השורש, ולכך לא הייתה ברכתם של יעקב ומשה על ישראל מצד אמתת עצמן, דהיינו מצד אמתת צורתן שבו נמצאו בפועל. המהר"ל מוסיף ומסביר שבלעם מברך את ישראל משלשה צדדים. לכל דבר יש שלשה חלקים: התחלה, סוף, ואמצע. גם על ישראל אפשר להסתכל מתחילתם, אחר כך הופעת ההמשך שלהם בשלמות, ואחר כך מצד האמצע שזו המדרגה היותר עליונה, כי האמצע הוא העיקר כמובן, יותר מהצדדים.
ברכה ראשונה – ישראל השורש של המציאות
מדרש תנחומא מבאר את ברכת בלעם לישראל:
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ" (במדבר מג, ט) - להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה? לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי קוצץ את הענפים, כל ענף וענף ומתייגע, והפיקח מגלה את השרשים וקוצץ. כך אותו רשע אמר: מה אני מקלל לכל שבט ושבט? הרי אני הולך לשורשיהם, וקוצץ. ובא ליגע, והוא ראה שהם קשים, לכך נאמר: "כי מראש צורים אראנו" - אלו האבות, "ומגבעות אשורנו" - אלו האמהות.
האבות חזקים כצור והאמהות כגבעות, הבסיס כל כך איתן ואי אפשר לפגוע בו. המשך המדרש:
"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן, וכשהאומות שמחין הם אוכלים עם כל מלכות ומלכות, ולא עולה להם מן החשבון, שנאמר: "ובגוים לא יתחשב".
זאת אומרת, ישראל הם השורש, הם ההתחלה של כל המציאות, ולכן כדי שהשפע ימשיך ויתגלה בשאר האומות, צריך לעבור קודם דרך ישראל. אז כששאר האומות שמחים, תמיד ישראל שמחים עמהם. כשהקב"ה רוצה לשמח את ישראל אז רק ישראל שמחים. זאת אומרת, עם ישראל הם השורש של העולם. מקודם פירשנו את הפסוק: 'כי מראש צורים אראנו' שהאבות הם צורים חזקים מאוד, עכשיו אנחנו הולכים להעמקה נוספת, שהאבות הם ראשית הבריאה, ולכן החוזק הגדול שלהם. ישראל הם ראשית. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", בראשית - בשביל ראשית, ישראל נקראו ראשית.
המשך המדרש:
דבר אחר, "כי מראש צורים אראנו", אני רואה אותם שקדמו לברייתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות היה חופר ויורד ומבקש למצוא יסודות לבניין והיה מוצא מים, כן במקומות הרבה היה חופר, עד שהוא מצא סלע ונתן היסוד ובנה. כך הקב"ה היה מבקש וברא את העולם והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול ואמר: היאך אני בורא את העולם ורשעים אלו עומדים ומכעיסים אותי, כיון שצפה הקב"ה באברהם, אמר: הרי מצאתי סלע לבנות עליה. לכך קרא לאברהם צור שנאמר "הביטו לאברהם צור חצבתם".
עניינם של ישראל שהם ראש צורים, השורש של כל המציאות, והאבות הם ראש צורים של ישראל.
ממשיך בלעם ואומר: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (במדבר כג, י). מבאר המהר"ל:
רצה לומר כי יש לישראל ייחוס גדול אל העפר, כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות, ומצד הזה ראוי לה שם העפר שהוא קטן, "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית כח, יד) מה העפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכים אלא בתורה שנמשלה למים. מה העפר מכלה כל כלי מתכת, כך בניך מכלים כל אומות העולם, והן קיימין לעולם.
זה המשך של אותו הרעיון העמוק, שהיסודות של ישראל חזקים מאוד. המהר"ל מסביר את ברכתו של בלעם שהוא נוגע ממש בשורש השורשים. עפר - זה היסוד שממנו באים כל הדברים. לעפר יש מעלה שהוא בטל כלפי השפע שמשפיע עליו. העפר אינו מתברך אלא במים. כלומר כל עניינם של ישראל זה בעצם השפע האלוקי שממלא אותם, שהם בטלים כלפי השפע האלוקי. אין לישראל עצמיות. ישראל אינם מתברכים אלא בתורה שנמשלה למים. עפר מכלה את הכול כי הוא קיים תמיד. המתכות בעצם נלקחות מתוך העפר, הוא פרט מתוך התערובת הכללית של העפר שיש בתוכו גם מתכות. אז העפר הוא כלל, והפרטים מופיעים מתוך העפר. לפרטים אין קיום מתמיד, לכן העפר מבטל אותם. האומות קרויות מתכות, הן משמיעות קול, השמעת קול זו חיצוניות. הזכרנו את הדברים הללו בפרשת קורח, שיש הבדל בין הכוהנים והלויים, שהכוהנים עובדים בלחש, כהן נכנס לפניי ולפנים, מקטיר קטורת שהיא ריח ולא עניין של קול. הלויים לעומת זאת משמיעים קול, זו חיצוניות, הם נמצאים בחוץ, בעזרה, לא בתוך הקודש ממש, והם שרים מבחוץ. מצד אחד שירה זו הופעה, זה גילוי, בעוצמות חיצוניות, אבל מה שיוצא החוצה, יוצא מהפנימיות. הפנימיות היא המקור, היא השורש. עפר לא משמיע קול. אם אתה לוקח פירורי עפר ושופך אותם לא שומעים את זה. מתכת - אם נופלת, או אם מכים בה, עושה רעש. יש בעפר צד של פנימיות שזהו הצד העמוק, וזה עניינם של ישראל.
נמשיך במדרש תנחומא:
"מי מנה עפר יעקב", מי יוכל למנות את המצוות שהם עושים בעפר, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", "לא תזרע כרמך כלאים", "ואסף איש טהור", "שלוש שנים יהיה ערלים", "מן העפר אשר בקרקע המשכן".
כמו שבעפר יש הרבה גרגירים שאי אפשר לספור אותם, כך מי יוכל למנות את המצוות שעושים ישראל בעפר. העפר מבטא משהו מיוחד, מבטא את הפנימיות של ישראל. זאת אומרת העצמיות של ישראל. ישראל עם ה', עם אלוקי, עם שורשי, ישראל הם השורש של כל המציאות, הם ראש צורים, זו הברכה הראשונה.
הברכה השנייה – שלמות ישראל במציאות
הברכה השנייה לפי המהר"ל, היא על צד ההופעה של השלמות של עם ישראל: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". אומר אור החיים שיש מדרגת יעקב ויש מדרגת ישראל. יעקב - זה העמך. ישראל - זו המדרגה היותר רוחנית יותר עליונה. הבטה זו הסתכלות עמוקה. יש ראייה - "לא ראה עמל בישראל", ויש הבטה - "לא הביט און ביעקב", כשהקב"ה מביט, היינו מסתכל לעומק, הוא לא מוצא אוון אפילו ביעקב. כלומר כל העבירות של יעקב הן שטחיות, חיצוניות, אפשר לרחוץ אותן ולהתנקות מהן, כי הפנימיות קדושה ומושלמת. ובמדרגה היותר רוחנית בישראל, של אנשי המעלה, "לא ראה עמל בישראל" - לא ראה אפילו עמל שצריך לנקות, אפילו לכלוך חיצוני.
ועוד פירוש חשוב: "לא ראה עמל בישראל" - ישראל לא מרגישים שהמצוות מכבידות עליהם. הם מקיימים את המצוות מתוך שמחה ואהבה גדולה, מתוך חשק עצום, זה לא עמל בשבילם.
יתר על כן, "לא ראה עמל" - בעולם כולו, אין להקב"ה קושי לקיים את כל העולם, כיוון שיש לו את עם ישראל בתוכו. עם ישראל כביכול כל כך משמח את ריבונו של עולם, עד שהקב"ה מחזיק את כל העולם כולו ולא רואה בזה קושי, מתוך הגודל של עניינם של ישראל. שוב, אנחנו רואים שעם ישראל, בשורשו, בצורה הפנימית שלו, קדוש וטהור.
המהות של עם ישראל בעולם היא שעם ישראל הוא היחידי שנושא את שם ה' בעולם. אנחנו מדברים על הכלל, לא על הפרטים. עם ישראל בטל כלפי שם שמיים, הוא מרכבה לשכינה, הוא כיסא ה' בעולם. בהתגלות בפועל, בפרטי הפרטים, יש שוליים ויש צדדים שלא מופיעים בשלמות את ההופעה הזאת. אולם כלל ישראל קדוש וטהור לחלוטין, ואין בו שום פגם "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". כל אחד ואחד הוא חלק מכלל ישראל, בלי כל אחד ואחד אין כלל ישראל. לכל אחד ואחד יש ניצוץ מכללות ישראל, הוא מצד אחד אדם פרטי, ומצד שני הוא חלק מכל האומה, שלולא הוא ולולא כל הפרטים כולם אין כלל. חלק מכלל ישראל זו הנשמה הפנימית שהיא טהורה וזכה וקיימת בכל אחד ואחד בהיותו חלק מכללות ישראל. בצד הפרטי שלו, יכול להיות שיש כיסויים ולבושים, כשהוא מופיע בצד החומרי בצד המגושם, אז הוא יכול להופיע לא בשלמות, אולם בצד הפנים פנימי שלו, בהיותו חלק מכלל ישראל, יש בו נשמה אלוקית, 'נשמה שנתת בי טהורה היא'. וכלל ישראל ביחד, ההופעה של כלל ישראל ככלל, זו נשיאת שם ה' בעולם.
"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג, כב). הקב"ה כל הזמן ממשיך להוציא אותנו ממצרים.
מעלתם של ישראל בקיום המצוות
על הפסוק "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד), מסביר רש"י:
כשהם עומדים משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע, להניח תפילין. "לא ישכב" - בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטורפו, כיצד? קורא את שמע על מיטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגיס להזיקם - הקב"ה שומרם.
יש כאן לימוד חשוב. יש אנשים שזריזים לקום בבוקר, אבל מהר מתעייפים. יש אנשים שהכול אצלם מאוחר, הם קמים מאוחר, הולכים לישון מאוחר, אבל אחרי שהם קמים יש להם כוח לשבת ולשקוד עוד ועוד. מה שהפסוק אומר לנו זה שלעם ישראל יש את שתי המעלות הללו: קמים בבוקר, וגם שוקדים. כמו שאומר המסילת ישרים שמידת הזריזות היא לא רק להתחיל את העבודה בזריזות, אלא גם להמשיך אותה עד להשלמתה המלאה. זריזות זה ניצול מלא של הכוחות, "לא ישכב עד יאכל טרף".
דבר אחר אומר רש"י: "עם כלביא יקום" - כתרגומו. מסביר אונקלוס שעם ישראל נלחם עם הגויים ויורש את נכסיהם. לכאורה, פירוש ראשון צריך להיות בדרך כלל הפשט, בלעם אומר "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". הפשט הוא שעם ישראל חזק כמו ארי, ולוחם את המלחמות ומנצח. ויש דרש רוחני, שקמים בבוקר, וקוראים קריאת שמע, ובערב שוב קוראים קריאת שמע. אבל רש"י הופך את הסדר ואומר הן עם כלביא יקום, הפשט הוא שהם קמים מוקדם וקוראים קריאת שמע ומניחים תפילין ולובשים טלית, ויש גם עוד פירוש שהם גם חזקים ומנצחים במלחמות. זאת אומרת, המהות של ישראל היא המהות הרוחנית, ומה שהם מנצחים במלחמות, זה פועל יוצא מהדבקות הרוחנית האמונית שלהם.
הברכה השלישית – המעלה העצמית של ישראל
הברכה השלישית היא "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה'" (במדבר כד, ה-ו), לפי המהר"ל, ברכה זו באה להגיד שעם ישראל הוא עם נבדל. נבדל זו המדרגה היותר עליונה. עם ישראל הוא עם רוחני לא רק בשלמות שלו בהופעה במציאות, אלא הוא עם נבדל, עם עליון, הוא לא גשמי, הוא עם נישא מאוד. בברכות הללו אנחנו עושים היכרות עמוקה על פי עדותו של בלעם עם עניינם של ישראל. עם העצמיות שלהם שהיא עליונה ונישאה ונבדלת מכל האומות. מכיוון שעם ישראל הוא נבדל, אז הוא מנצח את כולם וכולם תחתיו ולכן "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כד, ח).
הסבר הרב ל'מה טובו אהליך'
את הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), מסביר הרב שאוהל זה מקום ארעי, כשאדם הולך לטיול, בלילה פורשים את האוהל, קמים בבוקר מקפלים אותו וממשיכים הלאה. משכן זה דבר יותר קבוע ויציב. יעקב מבטא את הצד היותר פשוט שבעם ישראל, וישראל מבטא את אנשי הרוח היותר עליונים. מסביר לנו הרב שמי שנמצא במהלך ההתחלתי של העלייה בקודש, צריך כל הזמן להתקדם, הוא עם אוהל, הוא בתהליך של התקדמות. אנשים שנמצאים במדרגה עליונה של ישראל, במדרגה מאוד עליונה, אותם צריכים לעצור שלא יעברו את הגבולות, הם צריכים להיות כמשכן, ולעצור. צריך גם לדעת לא להגזים בעבודת ה' יותר מהכוחות של האדם. בסופו של דבר, אם הוא מפריז הוא יוצא מהסדר.
אפשר גם להסביר שצריך תמיד לעלות אבל גם לדעת לעצור ולבסס כל עלייה ועלייה שתהיה מבוססת, לא רק להתקדם ולהתקדם בלי להפנים את העלייה. אדם צריך לעצור מידי פעם ולחזור ולסכם, לבסס את העלייה בקודש. יש סדר לעלייה. "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".
הניסיון בשיטים - כדי לבנות מדרגה חדשה בישראל
אחרי כל הברכות, בלעם הרשע מייעץ עצה מקולקלת למדין, ובנות מדין מפתות את עם ישראל. עברו ארבעים שנה של הכנה לכניסה לארץ ישראל, והנה ממש ערב הכניסה לארץ ישראל, בא משבר מתירנות, משבר של יצר הרע.
חז"ל אומרים לנו שהשיטים זה מין מעיין כזה, שמי ששותה ממנו יצר הרע מתגבר אצלו ומפתה אותו. אולי זה גם משל לבנות מדיין המפתות, שהן המעיין המפתה, אולי שני הדברים מעיין השיטים ובנות מדיין. ישראל נמצאים במצב שהם יכולים להיכנס לארץ ישראל, בא איזה גירוי כזה לבדוק את הדברים הללו, להוציא את הקלקולים מן הכוח אל הפועל. כל משבר הוא משבר בונה. כל התמודדות שעם ישראל נפגש עם גירויים ועם הפרעות, זה בא בשביל לתקן את ישראל, לא בשביל להפיל את ישראל, כי הקב"ה כל הזמן מכוון אותנו לעלות ממדרגה למדרגה, וכל ניסיון הוא ניסיון בונה. יכול להיות שלא מנצחים ברגע אחד, ויש נפילות, יש כמה וכמה נפילות, אבל בסוף מנצחים. כשאדם מתאמן על דבר שהוא רוצה לפתח, הוא מנסה פעם ראשונה ולא מצליח, ומנסה שוב ושוב עד שהוא מצליח. גם כאן כדי לבנות כוחות חדשים, האדם מנסה פעם ראשונה ולא מצליח, אז הוא נופל, עוד פעם מנסה ולא מצליח, לאט לאט מתקדם, מנסה, ובסוף הוא מצליח להתגבר. אנחנו לא צריכים להסתכל רק על הצד השלילי של הנפילות, לא לראות רק את הצד של הבעיה, שהייתה נפילה, חבל שהיה, ברוך השם שיצאנו ממנה. צריך להתבונן שמהנפילות יוצאים למקום חדש, למקום יותר טוב מהמקום שהיו בו קודם. זה מין ניסיון כזה, הקב"ה אומר לעם ישראל, אתם חזקים, אתם יודעים להתמודד, לא בביקורת, אלא בואו נפתח לכם כוחות חדשים, שתדעו להתמודד איתם ולנצח איתם. זה ניסיון בונה.
מתוך הניסיון הזה, ישראל עולים במדרגה. על ידי המבחן הזה, בא פינחס והורג את אלה שנכשלים. מסלקים את הצד הלא טוב שבישראל, וישראל נטהרים ונזקקים. בחנו והתברר שיש צדדים בישראל שהם מקולקלים ולא מתוקנים, אז בא פינחס שמקנא בשם ה', הוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל", והוא מעלה את ישראל למדרגה חדשה.
ההתמודדות בדורנו – כדי לבנות כוחות חדשים באומה
כל מה שהתורה אומרת, נוגע לכל הזמנים. החסידים היו אומרים על כל פרשת שבוע שהיא נוגעת לאותו הזמן. כל דבר שיש בתורה שייך לכל הזמנים.
גם היום אנחנו נמצאים בהתמודדות דומה לשיטים. לא מעיין אלא מכשירים, ואווירה שמאתגרת, יש מבחנים ולכאורה נראה לנו שהמבחנים הללו רק מפילים ומורידים, ולא טוב שהם באו, ויותר טוב שהיינו נשארים במצב הקודם, ולא נתקלים בכל הניסיונות הגדולים הללו. אבל במבט עמוק, ריבונו של עולם מנהל את עולמו, והוא עכשיו מחזיר את עם ישראל לארץ ישראל ומכוון אותנו כל הזמן בדרך, ומכוון אותנו לעלייה. ואם באים הניסיונות הללו, אלו אתגרים שבאים כדי לבנות כוחות חדשים בעם ישראל, כוחות יותר גבוהים ויותר עליונים. הכוחות האלו נבנים על ידי שנפגשים עם הבעיות ולא נופלים, וגם אם נופלים בסופו של דבר לומדים להיפגש ולנצח, פוגשים את הקשיים ולא נופלים. זו מדרגה אחרת. המגמה היא דרך המשברים לבנות כוחות חדשים באומה.
התגברות מתוך אהבת ה' ודבקות במצוותיו
עם ישראל מתקדם בדרך גאולתו. הוא צריך להיות במצב כזה של דבקות בהקב"ה, של אהבת ה' כל כך גדולה, שהיא ממלאה את כל הלב. ואיך בוחנים אם אהבת ה' מאוד גדולה וממלאה את כל הלב - יוצרים גירויים ובודקים, האם האדם, האם עם ישראל, נמצא במצב שהגירויים לא מגרים אותו. הוא כל כך אוהב את הקב"ה, הוא חי את האמונה. הוא רואה את ריבונו של עולם מתגלה בכל עולמו. בכל דבר שהוא רואה בעולם, הוא רואה גילוי ה'. הוא חי את מציאות ה', הוא נפגש בכל דבר עם ריבונו של עולם. הוא חי באופן חיובי.
אם יהיה לאדם גירוי והוא רואה שרואים אותו אנשים, הוא לא יעשה את העבירה. אפילו אם הוא מאוד נמשך לדבר, לא נעים לו לחטוא בפני אחרים. זה מצד היראה, אדם ירא או מתבייש. יש מדרגה יותר גדולה, שאדם כל כך עטוף בדבקות בריבונו של עולם, בטוב ה', באהבתו אל הקב"ה שהוא לא יכול להתגרות על ידי הדברים הנמוכים הללו. אהבת ה' ממלאה את לבבו ומה שמותר הוא שמח ואוהב לעשות, מה שאסור בכלל לא שייך. זה בעצם הניסיון של הדור שלנו, זה בדיוק השיטים. הדור שלנו צריך לפתח אהבת ה' גדולה. אהבת ה' שממלאה את כל הלב. ולהיות במדרגה שלא רק יודעים שצריכים לאהוב את ה', אלא חיים את אהבת ה' בפועל. אם אדם אוהב את ה' מאוד ומרגיש שה' רואה אותו, מלווה אותו, עוזר לו, ורוצה את טובתו, אז הוא כל הזמן נמשך אל הקב"ה. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), וממילא אין משיכה לדברים הללו.
כל קושי שאנחנו פוגשים, זה קושי שתפקידו לבנות את האדם. כך הרב זצ"ל ומורנו ורבינו הרצי"ה, לימדו אותנו להסתכל. לא כולם רואים את זה כך. במבט גדול של אמונה כך צריך לראות את הדברים, שכל קושי בונה. הקב"ה לא רוצה להחליש ולהפיל, אלא לתקן את עולמו, וההתמודדות הזאת, היא התמודדות שתבנה כוחות חדשים באומה. כמובן שאנחנו צריכים להשתדל להיות הראשונים המובילים את המהלך הזה של עוצמות, של אמונה, של ביטחון, של דבקות, שאנו חזקים ומתגברים על כל החולשות הללו ולא מתגרים על ידי הדברים הנמוכים הללו.
יש לנו עוד חודש אחד עד סיום הזמן. בדיוק היום י' בתמוז, צום תשעה באב השנה (צום שנדחה בשל השבת) גם בי', ושיהיה לנו חודש של סיום טוב. הסיום לא כל כך קל. צריך עוד פעם לצבור כוחות חדשים, אבל אתם חזקים, ובעז"ה שנסיים את החודש הזה בסימן של עלייה גדולה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
למה שמחים כבר משנכנס אדר?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
שתי דקות על בדיקת חמץ
אי אפשר להילחם ברע בלי להביא חלופה!
למה ללמוד גמרא?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
להתיחס בכבוד
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
האם מותר לפנות למקובלים?
