בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף לג ע"א

קריביה דרב אידי בר אבין – הודאת בעל דין

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אלול תשפ"ב
4 דק' קריאה
מסופר בגמרא שקרובו של רב אידי בר אבין הניח דקל ליורשיו ופרץ ויכוח בין רב אידי לקרוב אחר מיהו הקרוב ביותר, עד שהקרוב האחר הודה שרב אידי קרוב יותר. מכיוון שכך חזר רב אידי ותבע גם את כל הפירות שאכל האחר. רב חסדא פסק שאינו צריך להחזיר ואילו אביי ורבא חלקו. הראשונים נחלקו בביאור מחלוקתם, אך אנו נתמקד בביאור הרשב"ם הנוגע לדין הודאת בעל דין.

שיטת הרשב"ם
הרשב"ם (ד"ה אהאי) מנמק את דעת רב חסדא שהקרוב בהודאתו הרי הוא כנותן את האילן מדעתו אף על פי שלא זכה בו רב אידי מן הדין. דבריו טעונים ביאור, מדוע זכייה מכח הודאה אינה מעיקר הדין ומדוע אין ההודאה מחייבת גם על הפירות, למרות שמהודאתו עולה כי גם הפירות אינם שלו.
ביאור המנחת אשר
נקדים ונעיין תחילה במחלוקת המפורסמת של המהריב"ל והקצות בדין הודאת בעל דין.
המהר"י בן לב (חלק א סימן יט) הקשה מדוע הודאה מחייבת הרי אדם קרוב אצל עצמו וקרובים אינם נאמנים בין לזכות בין לחובה. ותירץ שהחיוב בהודאה הוא מטעם מתנה. הקצות (לד ס"ק ד) מקשה מספר קושיות וביניהן משיטת רבא בשבועות מא ע"ב שהאומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי ולכן אם אחר כך יבואו עדים שכן לווה חייב לשלם, והרי במקרה זה לא התכוון להתחייב, ומדוע אנו מחייבים אותו מטעם הודאה. הקצות ביאר שיסוד החיוב הוא נאמנות, ואף שבדרך כלל קרוב אינו נאמן, כאן יש גזירת כתוב "אשר יאמר כי הוא זה" המלמדת אותנו שכן נאמן.
המנחת אשר (סימן כג) מיישב את שיטת המהריב"ל שיש שני אופנים להבין הודאה מטעם התחייבות. אפשר להבין שההודאה היא אופן של מעשה קניין המועיל כאשר אדם רוצה ומעוניין להקנות, והרי זה קניין אודיתא כפי שמצאנו בדף קמט ע"א לפי הראשונים שביארו שנחשב למעשה קניין, וכך הבין הקצות בדעת המהריב"ל, ולכן הקשה עליו מהדין שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, אך אפשר לפרש באופן נוסף, שכאשר האדם מודה התורה יוצרת התחייבות על תוכן דבריו, וחוב זה חל בעל כרחו אפילו כשלא התכוון להקנות. אם נפרש את המהריב"ל בדרך זו תתורץ הקושיא מכל האומר לא לוויתי, שהרי החוב חל גם כשלא התכוון להתחייב. והוסיף שלדרך זו יתכן מאוד שלא חל קניין המעביר לגמרי בעלות אלא רק חוב, ואין זה כקניין אודיתא שמהווה מעשה קניין גמור.
נשוב כעת לדברי הרשב"ם. גם לפי הטעם של נאמנות וגם לפי הטעם של התחייבות החיוב צריך להיות על כל המשמעויות העולות מתוך דברי המודה, ולכן עדיין לא יובנו דברי הרשב"ם בהסבר רב חסדא, שאינו חייב על הפירות, שהרי לפי דברי המודה שרב אידי קרוב יותר גם הפירות היו שייכים לו. לפיכך מבאר המנחת אשר שהרשב"ם סבר כהבנת הקצות במהריב"ל, שהודאה מחייבת משום שהיא כמתנה והתחייבות ולכן החיוב הוא רק על מה שהתכוון להקנות, ולפי זה צריך לומר שרב חסדא יחלוק על רבא בשבועות ויסבור שבאומר לא לוויתי ובאו עדים שלווה פטור.
יש להעיר על הסבר המנחת אשר במהריב"ל, שהמהריב"ל הביא מקור וסיוע לדבריו מדברי ספר התרומות (שער מב חלק ד אות ג) שכתב: "ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים באתם עדי לא שנא דאודי במידי דמחייב בה ולא שנא דאודי במידי דלא מחייב בה אלא דיהיב ליה במתנה קנה", ודברי בעל התרומות "ומכאן למדו" מוסבים על סוגיית אודיתא בבבא בתרא קמט ע"א, ושמא 1 לדעתו גם קניין אודיתא אינו הקנאה גמורה אלא רק התחייבות, ומכל מקום אין זה כדברי המנחת אשר שכתב בדעתו שקניין אודיתא והודאה אלו שני דברים שונים לפי שזו הקנאה וזו התחייבות.

ביאור הפני שלמה
הבית שמואל (לח ס"ק לא) כותב שאם אדם קידש אשה על מנת שיש לו מנה ביד פלוני, ושאלו את פלוני והודה שיש בידו מנה אינה מקודשת כי ההודאה מועילה רק מכאן ולהבא ולא למפרע. לעומת זאת החלקת מחוקק (ס"ק כג) כותב על מקרה זה שהודאתו היא כעדים והרי היא מקודשת (ומסתפק מצד אחר שמא אינה מקודשת, כי אולי האשה סומכת רק על עדים וכוונתה להתקדש הייתה רק על הצד שיש עדים). הפני שלמה (ד"ה אתא ההוא) מבאר שנחלקו אם הודאת בעל דין מועילה למפרע או רק מכאן ולהבא. על פי זה יישב את שיטת הרשב"ם וכתב שהאמוראים בסוגיא נחלקו במחלוקת הח"מ והב"ש. רב חסדא סבר כב"ש שלא מועיל למפרע ואילו אביי ורבא סברו כח"מ. הפני שלמה אינו מבאר מהי סברת הב"ש שלא מועיל למפרע.
המנחת אשר דחה את ביאורו, על פי האמור לעיל, שאף אם הודאה מועילה מצד התחייבות היא צריכה להועיל לכל מה שיוצא מדבריו. בביאור סברת הב"ש ביאר המנחת אשר שלדעתו הנאמנות היא על החיובים ולא על העובדות ולכן לא חל למפרע. צריך עיון לפי דרך זו מדוע כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, הרי אם הנאמנות היא על החיובים ולא על העובדות מסתבר שנחשב להודאה רק במקרה שברגע ההודאה המשמעות של דבריו הייתה שבפועל חייב.
נראה להציע דרך נוספת בהבנת הב"ש, והיא שאם מודה לאחר הקידושין אינו נאמן משום שהוא חב לאחריני, שהרי הודאתו משליכה על השאלה אם האשה נשואה או לא, ונאמנותו היא רק ביחס למה שנוגע אליו אך לא ביחס לאחרים. כוונת הב"ש שנאמן רק להבא היא שלגבי להבא נאמן כי ברגע ההודאה אינו חב לאחרים, ולאחר שמקבלים את דבריו כבר לא אכפת לנו אם בעתיד ישפיע על אחרים, כשם שאם אדם מודה שחפץ שייך לחברו ולאחר מכן הלך חברו וקידש אשה בחפץ זה הרי היא מקודשת ללא פקפוק.
ביאור הג"ר דוד כהן
הג"ר דוד כהן שליט"א (בספרו חזקת הבתים, סימן כב) מסביר את דברי הרשב"ם, שמדובר כאן שהקרוב לא הודה שרב אידי הוא הקרוב ביותר אלא רק הודה שרב אידי קרוב יותר ממנו אולם עדיין יתכן שיש אדם קרוב יותר. לפיכך לגבי מה שכבר אכל אין רב אידי זכאי להוציא מידו שהרי יתכן שיש אדם קרוב יותר והמוציא מחברו עליו הראיה, אולם לגבי הדקל שעדיין קיים לפנינו, הואיל והוא מודה שהוא מחזיק בו שלא כראוי, ורב אידי בא בטענת ברי וטוען שהדקל שלו, עליו לתת לו את הדקל. לפי הסברו דברי הרשב"ם אינם מעידים על הבנתו בשורש דין הודאת בעל דין אלא זו סברא מקומית בסוגייתנו.




^ 1.ר' משה לוין. להלכה (שו"ע חו"מ ערה, לא) הפקר לא מפקיע מידי שיעבוד, ואם כן אפשר לפרש גם בסוגיית אודיתא שמדובר בהתחייבות בלבד, והואיל והגר התחייב לא הפקיע מותו את הנכסים מידי בעל חובו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il