בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • שוכר ומשכיר
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
עורך: הרב יואב שטרנברג פסק הדין נכתב בבית הדין האזורי בירושלים.

תיאור המקרה: התובעת השכירה לנתבע יקב, שהיא בעצמה שוכרת מאדם אחר (להלן: צד ג'). בעבר, הושכר היקב עם חוזה מסודר, שחודש מדי שנה. אולם, בשנים האחרונות המשיכה השכירות ללא חוזה מסודר. כשלושה שבועות קודם שהסתיימה שנה נוספת, הודיע הנתבע כי הוא אינו מעוניין להמשיך לשכור את היקב. אדם נוסף שבא לראות את היקב הודיע, שאם היו פונים אליו לפני כמה חודשים היה מעוניין לשכרו, אולם כעת אינו חפץ בכך.
התביעה: התובעת טוענת, שבקשה מהנתבע להודיע לה אם יחליט לעזוב, והנתבע הבטיח להודיע לה. כעת היא תובעת מהנתבע שישלם לה דמי שכירות עבור פרק הזמן הנדרש למתן הודעה מוקדמת, שהוא י"ב חודשים. ולכל הפחות את דמי השכירות שנאלצה לשלם לצד ג'. כמו כן, על הנתבע לשלם עבור המסים והרשיונות שהיא משלמת על היקב.
תשובת הנתבע: הנתבע מכחיש את טענת התובעת, שהוא הבטיח להודיע לה קודם שיעזוב את היקב. ולכן, היות שמראש השכירות בין הצדדים התנהלה על פי חוזים שנתיים, ברור כי בסוף שנה מסתיים החוזה, ואין הוא צריך להודיע לתובעת על כוונתו שלא להמשיך שנה נוספת.

פסק הדין : מן הדין, הנתבע פטור. אולם, כיוון שהנתבע חייב שבועה, בית הדין חייב אותו לשלם את ההפסדים שנגרמו לתובעת, שהם דמי השכירות שהיא צריכה לשלם לצד ג', וכן המסים והרשיונות שמשלמת התובעת, מדין פשרה.
הנימוקים: השולחן ערוך (חושן משפט סימן שיב) כותב: " סעיף ה: המשכיר בית לחבירו סתם, אינו יכול להוציאו עד שיודיענו ל' יום מקודם, כדי לבקש מקום ולא יהא מושלך בדרך, ולסוף השלשים יצא... סעיף ו: ... במה דברים אמורים, בעיירות. אבל בכרכים ... צריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם. וחנות, בין בכרכים ובין בעיירות, צריך להודיעו י"ב חודש מקודם... סעיף ז: כשם שהמשכיר חייב להודיעו, כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלושים יום בעיירות, או מקודם י"ב חדש בכרכים, כדי שיבקש שכן ולא ישאר ביתו פנוי. ואם לא הודיעו, אינו יכול לצאת אלא יתן השכר. הגה: או יעמוד לו אחר במקומו. סעיף ח: אם שכרו לזמן קצוב, כיון שכלה הזמן – יכול להוציאו מיד, אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים".
הרדב"ז (סי' לח) כותב, שירושלים נחשבת ככרך גם כיום לעניין זה, ולכן צריך להודיע בכתב י"ב חודשים מראש.
אמנם, היות שמנהג המדינה אינו כך, אלא לפי מה שמסדירים השוכר והמשכיר ביניהם, והיות שהשוכר והמשכיר לא הסדירו ביניהם את העניין הנ"ל, יכול השוכר לעזוב בלא כל הודעה מוקדמת.
שנית, הנתבע טען, כי היות שהחוזים הראשונים נעשו לשנה, והיו חוזים לזמן קצוב, גם לאחר שהפסיקו להשתמש בחוזים, ושכרו בעל פה, הרי זה כמו שכירות לזמן קצוב, ואין צורך בהודעה מוקדמת.
סברא זו נדונה בדברי האחרונים. בחכמת שלמה למהר"ש קלוגר (חושן משפט שם סע' א) נכתב, שבמקרה של שכירות לזמן שהמשיכה לאחר תום תקופת השכירות, יש צורך בהודעה מוקדמת, שלא כדברי הנתבע. אבל בכסף הקדשים (חושן משפט שם סע' יב) הסתפק בזה, וערוך השולחן (שם סע' כד) נקט שאין צורך בהודעה מוקדמת.
על כן, מן הדין אין הנתבע חייב להודיע מראש לתובעת על כוונתו לעזוב את הדירה. אולם, היות שהתובעת טוענת שיש לה סיכום עם הנתבע שלא יצא בלא הודעה מוקדמת, הרי הנתבע צריך להישבע להכחיש אותה, ובמקרה כזה מנהג הדיינים לתת בעד שבועה שליש מהתביעה. וככלל כתבו הפוסקים, שכדי להטיל שלום ניתן לפשר עד קרוב לשליש התביעה. על כן, חייב בית הדין את הנתבע לשלם את נזקיה הממשיים של התובעת, שהם דמי השכירות שהיא צריכה לשלם לצד ג', והמסים והרשיונות המוטלים עליה.
בנוגע לתשלום הפיצויים עבור הפסדיה של התובעת, כתב בשער המשפט (חו"מ שם סק"ב), שמה שכתב השו"ע, שאם השוכר לא הודיע מראש אינו יכול לצאת אלא יתן השכר, היינו שהדין נותן שלא יצא, כדי שלא יפסיד המשכיר, אבל אם יצא אינו חייב לשלם את ההפסדים של המשכיר, שהרי זה כגרמא. אלא שמראש ניתן לנדות את השוכר עד שיקבל עליו לסלק את ההיזק. אבל אם כבר יצא השוכר מן הבית, ולא הודיע למשכיר, אין מוציאים ממנו בבית דין, שהרי זו גרמא.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il