שמואל (במסכת גיטין דף לו ע"ב) אומר שבית הדין של הפרוזבול צריך להיות בית דין גדול וחשוב.
שלוש שיטות נאמרו בביאור דבריו:
ר"ת מסביר שהכוונה היא שצריכים בית דין שיש להם סמכות להוציא ממון.

הרמב"ם מסביר שצריכים שדווקא גדולי הדור יהיו בית הדין של הפרוזבול.
הרמב"ן מסכים עם הרמב"ם, אומר ששמואל אומר את דבריו כחלק ממגמתו של שמואל להגביל את הפרוזבול. בשבוע שעבר הזכרנו שהרמב"ן סובר ששמואל התנגד לפרוזבול, וזו דוגמא נוספת לניסיונו לצמצם את השימוש בפרוזבול. לאור זאת אומר הרמב"ן שאיננו פוסקים כשמואל, ולכן סוברים להיפך, שכל בית דין יכול לחתום על הפרוזבול.

חמדת שנת השבע (18)

הרב בצלאל דניאל

add_alert

14 - מדוע הלל תיקן את הפרוזבול?

15 - נוסחי שטר הפרוזבול

16 - "ולקחתם לכם" מאתרוגים הקדושים בקדושת שביעית

טען עוד

השולחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף יח) פוסק כר"ת, והרמ"א כרמב"ן.
אך שיטת הרמב"ם מעניינת. הוא אומר ששמואל מתכוון שרק גדולי הדור יכולים לחתום על הפרוזבול, ואף פוסק כך. האם פסיקה שכזו לא תפגע לחלוטין ביכולת לכתוב פרוזבול? הרי לא יתכן שבית הדין הגדול יחתום על כל הפרוזבולים של עם ישראל!
פתרון לכך ניתן על ידי הפוסקים על סמך ירושלמי במקום אחר.
במשנה נאמר שניתן להחתים על שטר הפרוזבול את הדיינים או העדים.
בירושלמי שביעית (פרק י הלכה ב) ישנו משפט עלום. "ואפילו נתונים ברומי".
לפי ראשוני ספרד (רמב"ן, ר"ן, ועוד) הפרוזבול זו מסירת שטרי החוב לבית הדין. כוונת הירושלמי היא שגם אם השטרות במקום אחר לחלוטין, אפשר להצהיר על כך שהשטרות נמסרו.
אך לפי ראשוני אשכנז (המובאים במרדכי על פרק ד ממסכת גיטין) הכוונה היא שגם אם בית הדין נמצא ברומי, אפשר להחתים עדים כאן שמתכוון למסור את שטרותיו לבית הדין שם. זו גם כוונת המשנה האומרת שדיינים או עדים חותמים: מוכח שאפשר להחתים עדים שלא בפני בית הדין.
הרמב"ן חולק על כך ואומר שהכוונה היא שאפשר לעמוד בפני בית הדין ולהכריז שמוסר להם את שטרותיו, ולאחר מכן עדים יחתמו שעשה זאת. אבל הרמב"ן אומר שאין אפשרות למסור את השטרות שלא בפני בית הדין.
הרב עובדיה (יביע אומר חלק ג חושן משפט סימן ו) מסביר שמנהג ירושלים שהתפתח במאות השנים האחרונות קושר את שני הדינים הללו יחד: מצד אחד, כותבים שמוסרים את השטרות לבית הדין הגדול. אך רק העדים חותמים, והמסירה איננה נעשית בפני בית הדין. זה מה שנקרא הפרוזבול למנהג ירושלים ועדות המזרח.
המנהג האשכנזי שהתפתח מוסר את הפרוזבול לבית הדין המקומי, או לכל שלושה המבינים מהו הפרוזבול, כדברי השו"ע והרמ"א, אך מחתים את בית הדין עצמו.
הרב ליכטנשטיין מציע לשלב את השניים: לכתוב שמוסרים לבית הדין המקומי, ואם יש צורך, ימסרו לבית הדין הגדול. שלושת הדיינים המקומיים חותמים, בספק: על הצד שהם בית הדין, הם חותמים כדיינים. על הצד שהמסירה נעשית לבית הדין הגדול, הם חותמים כעדים. הפרוזבול האשכנזי שלנו, של ארץ-חמדה-גזית, מבוסס על הפסיקה הזו.