המקרה בקצרה:
התובעת היא אגודה שיתופית של יישוב ביו"ש, והנתבעים הם חקלאי ששדותיו נמצאים בתוך גדרות היישוב אך מחוץ לשטח השיפוט של היישוב, והחברה השייכת לאותו חקלאי. התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בכמה תשלומים, אך בית הדין פסק בפסק דין ראשון כי התובעת אינה בעלים על הקרקעות ולכן אינה רשאית לגבות דמי שימוש או להטיל מיסים, אולם התובעת זכאית לקבל תשלום עבור השמירה על השטחים החקלאים.
פסק דין זה עוסק בקביעת שיעור התשלום שהתובעת זכאית לקבל. התובעת הביאה אסמכתאות לכך שהיא מוציאה כ-650 אלף ₪ בשנה על השמירה, והיא הביאה כמה אפשרויות לחייב את הנתבעת בתשלום על השמירה. בתגובה טענו הנתבעים כי לא מקובל לחייב עסקים בתשלום על שמירה. לטענתם מקובל לגבות תשלום קבוע לפי משפחה ולכן אין לחייב אותם בתשלום נוסף. לחלופין, ניתן לחייב את הנתבעים לפי שווי הציוד שלהם בתשלום שנתי נמוך בסך 570 ₪. לדבריהם, על השטחים החקלאיים אין לחייב אותם משום שגם כך חקלאות אינה משתלמת. בנוסף הם טענו שאין לחייבם רטרואקטיבית.

פסק הדין בקצרה:
הנתבעים חייבים לשלם לתובעת 10 ₪ לדונם לחודש עבור עלויות השמירה, וסך הכל 107,060 ₪ עבור 106 חודשי שמירה.

הלכה פסוקה (259)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

265 - טענות שוכרי דירה כנגד בעלי הדירה בגין ליקויים

266 - קביעת שיעור התשלומים עבור שמירה בגין שטחים חקלאיים

267 - תביעת פינוי עמותה הטוענת שהמשכיר אינו מחזיק במושכר כדין

טען עוד

נימוקים בקצרה:
א. תחשיבי בית הדין
בית הדין קבע כי העקרון של חיוב השמירה הוא דין נהנה, ולכן חלק מתחשיבי התובעת והנתבעת אינם רלוונטיים, אין מקום לחייב עלות שכירת שומר במקום השמירה של היישוב. משום שהישוב אינו מספק שומר לכל תושב, אלא שמירה כחלק מכלל הישוב. בית הדין לא קיבל את הטענה שיש לחייב על פי הסכומים הנגבים ביישובים בתוך הקו הירוק, משום שאין אחידות בעלויות בין הישובים.
התובעת הציעה לחלק את העלויות לפי השטח המוחזק אצל הנתבעים, שהוא 14% משטח הישוב, בית הדין סבור כי מהשולחן ערוך (חושן משפט רעב, טו) ומנתיבות המשפט (רסד, ו) עולה כי החלוקה היא לפי שיעור ההנאה הממונית ולא לפי השטח המוחזק. במקרה זה ההנאה שיש לנתבעים היא לפי שווי הרכוש שלהם, לעומת זאת, התושבים בישוב משלמים גם על שמירת ממון וגם על שמירת נפשות.
בית הדין החליט שלא למנות שמאי בתיק זה משיקולי עלות, והחליט בדרך פשרה לקבוע כי הנתבעת תשלם 10 ₪ לדונם, שהוא כפול מהתשלום שגובה אחת הרשויות בשרון. זאת הן בגלל שההנאה הממונית משמירה על קרקע החקלאית נמוכה מהשמירה על מבנים, והן בגלל שהישוב נהנה בעצמו מהרחבת השמירה על השטחים החקלאיים.

ב. חיוב רטרואקטיבי על אגרת השמירה
הנתבעים טענו שלא ניתן לחייב אותם למפרע, משום שהדבר גורם ליצירת סיכונים ואי וודאות לעסקים שאינם יכולים לצפות את החיובים שיוטלו עליהם.
אכן ברמ"ע מפאנו (מג) נאמר שלא ניתן להטיל מס למפרע. שם מדובר שנקבעה שומת מס על אדם ואח"כ התברר שיש לו עוד רכוש ורצו להטיל עליו מיסים נוספים למפרע, והרמ"ע מפאנו התנגד לכך. אמנם בשו"ת מהריט"ץ (קט) כתב שניתן לתקן תקנה שתחול למפרע.
מחלוקתם היא לגבי תקנה שמתקנים כעת, ולא לגבי תביעה מדין נהנה על שמירה שבוצעה בעבר. במקרה זה ניתן לחייב את הנתבעים בתשלום מהיום בו התקבלה ההחלטה באסיפה הישובית לגבות תשלום עבור שטחים חקלאיים, ולא לפני כן. משום שהישוב לא התכוון לדרוש תשלום על התקופה הקודמת.

דיינים:
הרב אבי גיסר, הרב יאיר וסרטיל, הרב ישועה רטבי