מִשְׁפַּט צֶדֶק? איך?

הציווי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים ט"ז יח), פותח את פרשתנו.
לפי רש"י, כל הפסוק מופנה אל העם, והוא מגדיר את חובת הציבור למנות שופטים שיקפידו על משפט צדק.
לפי אבן עזרא (שם) הסיפא וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק פונה אל הדיינים לאחר שהתמנו.
לפי הר"ן (דרשות דרוש יא) ביטוי זה מגדיר את התחום עליו ממונים הדיינים, ומחריג את הענישה, שלא על פי הדין, המכונה למגדר מילתא (לגדור גדר) מתחום אחריותם. נושא זה הוא בתחום פעילותה של הרשות המבצעת ולא השופטת.
כמנהגנו בפרשת שופטים, ננסה לברר נושא הקשור לעבודת בית הדין, ננסה להעמיק בהבנת הביטוי מִשְׁפַּט צֶדֶק.
על פי ההלכה, יש הבדל גדול בין התחום האיסורי - הפלילי, לתחום הכספי.
בתחום הפלילי כלל הברזל קובע: "אין אדם משים עצמו רשע" (יבמות דף כה ע"ב). כמו שהסביר רש"י (שם): "ואין אדם משים - את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל (לעדות) לא".
הרמב"ם ניסה להסביר מה ההיגיון מאחורי כלל זה והציע: "הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג (או ילקה)" (סנהדרין פרק יח ה"ו).
למסקנה, מסכם הרמב"ם (שם) וכופל דבריו: "גזירת הכתוב היא ... וכללו של דבר גזירת מלך היא". כלומר, אין הסבר הגיוני העונה לכל השאלות בתחום זה. לעומת זאת, בתחום הממוני, הכלל מושך לכיוון ההפוך כלשון הראשונים: "הודאת פיו כמאה עדים דמי ... לממונא" (רש"י יבמות שם).
ובדברי ראשונים התבאר כי לאמיתו של דבר, הודאת בעל דין עדיפה יותר ממאה עדים, שכן אדם שמודה שהוא חייב ממון לחברו, אפילו אם באו מאה עדים והכחישו אותו והעידו שאינו חייב לחברו מאומה, הרי הוא חייב.
הודאה בממון מחייבת גם במקום שהמודה מכחיש. כגון במקרה הבא:
ראובן תבע את חברו שלווה ממנו סכום מסוים. הנתבע הכחיש מכל וכל וטען אף פעם לא לוויתי ממך. ובאו שני עדים כשרים והעידו שהנתבע לווה אבל גם פרע. העדים נאמנים נגדו ומאמינים להם שלווה, אבל הוא נאמן יותר מן העדים שלא פרע, מדין הודאת בעל דין. שהרי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי (בבא בתרא דף ו ע"א).
נחלקו האחרונים בהסבר העניין.
לפי המהרי"ן לב (מכונה גם מהריב"ל, כיהן כדיין בסלוניקי יוון במאה ה-16), כיוון שאדם יכול תמיד לתת מתנה, הוא נאמן גם להגיד שחייב, והודאתו היא כעין התחייבות חדשה (הובאו דבריו בקצות החושן על סימן לד ס"ק ד).
בעל קצות החושן (הרב אריה ליב הלר, מגדולי הלמדנים בתקופת האחרונים, גליציה, סוף המאה ה18 עד אמצע המאה ה19) חלק עליו וטען שהודאת בעל דין פועלת כהעדאת עדים.
כשם שהתורה האמינה לשני עדים על אדם אחר, כך התורה האמינה לאדם על עצמו בענייני ממונות (עיינו במפרשי הקצות שם המנסים לגשר בין שני ההסברים ולאחדם).
לכן, על פי התורה, הודאה של חשוד במשפט פלילי איננה מרשיעה אותו (בניגוד לחוק הנהוג במדינת ישראל). המטרה היא למנוע הודאת שווא, שהיא תוצאה של הפעלת לחץ (על פי החוק קיים צורך בשחזור הפשע, שאיננו אפשרי אם החשוד לא ביצע אותו ולכן הוא איננו מכיר פרטים מוכמנים, כך מנסים לנטרל את האפשרות של עיוות דין כתוצאה של הפעלת לחץ). אבל הודאה בחיוב כספי כן מחייבת את המודה.
נשאל את עצמנו עתה: מה דינה של הודאה בממון, שנאמרה בגלל לחץ שהופעל על המודה? או הודאה שנאמרה בגלל בלבול או טעות של המודה?
התשובה: על הדיינים קיימת החובה להבטיח שלא יושת חיוב שמבוסס על הודאה שכזו, ועל זה נאמר: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.
הבה נתפלל כי מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, תאפשר לרבים יותר, לפתור את הסכסוכים הכספיים שלהם על פי עקרונות הצדק היהודי המפורסם לטובה מדורי דורות.
רשת "ארץ חמדה - גזית" תעשה ככל יכולתה לקדש שם שמים גם בתחום חשוב זה.