בית המדרש

  • מדורים
  • הרב אברהם שפירא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
מעשה רב:
העמל והמאמץ להגות בדברי תורה היה אבן יסוד במשנתו של מרן הגר"א שפירא, וכך קיים בעצמו כל חייו.
דוגמה קטנה ומלמדת סיפרו תלמידים שהקשו לפניו קושיה גדולה בדברי אחד המפרשים. הרב היה כבר מבוגר והתקשה בראיה, ולא יכל לקרוא בעצמו את דברי המפרש שעליו הקשו. הוא ביקש מתלמיד שיקרא את הדברים, וכשסיים - ביקש ממנו שיקרא שוב. כך חזר הדבר כמה וכמה פעמים, כשר' אברום יושב מרוכז במאמץ כביר להתבונן בכל מילה ולמצוא היכן נמצאת הנקודה שתוביל לתירוץ.
התלמידים ישבו נפעמים, כיצד אדם קשיש וחלש מאמץ את כל כוחותיו ופניו מאדימים בריכוז רב, מקשיב שוב ושוב ושוב, עד שלבסוף האירו פניו בשמחה כשגילה כיצד הדברים מסתדרים ומתורצים

תולדות חייו:
פרק אחד-עשר: ר' אברום התמסר כל כולו למאבק להצלת גוש קטיף. הוא לא חס על עצמו, על כבודו ועל בריאותו שהלכה והידרדרה מרוב מאמץ. הדבר היחיד שהיה בראש מעייניו היה להציל את ארץ ישראל ולשמור על דבר ה' האוסר כל מסירת שטחים לגויים. הוא לחם כנגד אנשים שונים שחיפשו תירוצים להכשיר את העבירה או להקל ראש במאבק כנגדה. כהמשך לדרך שקיבל מהרצי"ה ובהתאם להלכה הודיע ר' אברום כי כל חייל שמקבל פקודה לסייע לפינוי חייב לסרב פקודה כי פקודת התורה היא מעל לכל פקודה אחרת, וגדולי התלמידים שלו ושל הרצי"ה - כמו הרב דרוקמן, הרב זלמן מלמד, הרב דב ליאור ועוד - הצטרפו לקריאתו.
אחד הדגשים החשובים שטרח ר' אברום להדגיש היה שבענייני כלל ישראל ראויים לפסוק רק גדולי ישראל. הוא חזר ושינן על דברי חז"ל והראשונים בחומרת מי שפוסק בדברים שהוא לא הגיע לגדלות המספיקה להורות בהם. והזהיר שאסור לסמוך על פרסומים של מי שאינם "גדולי תלמידי החכמים שבדור, שבכוחם לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה, ופסקיהם מקובלים בישראל"
אך גם לאחר שהמאבק נכשל ולמרבה הזעם והכאב עקרו אחים מתוכינו את חלקי ארצנו, ולמרות כאב הלב הנורא שנגרם לו עצמו מכך, לא איבד ר' אברום את עשתונותיו ושינן שוב ושוב שגם אם ממשלה מסויימת עשתה מעשה נורא שכזה, אסור לנו להתכחש לחסד ה' העצום בקיומה של המדינה, ולהכרה בראשית צמיחת גאולתנו בשוב עם ישראל בארצו ושיגשוגו בה. האמונה בגאולה נשארת גם כשיש ירידות במהלכה, ואסור חלילה להיות כפויי טובה לקב"ה. זו האמת שמורה התורה, והיא נשארת גם בזמני כאב ושבר.

דברים שבלב:
דברים שאפשר להשיג רק עם משקיעים. את האמת הפשוטה הזאת הבנתי לפני זמן לא רב, כשהשתתפתי בריצת מרתון. ריצת מרתון היא ריצה מאוד ארוכה. רצים יותר מ42 קילומטרים והריצה אורכת בדרך כלל כארבע שעות ולפעמים יותר. קשה לתאר את גדול המאמץ, האימונים וההשקעה שריצה כזאת דורשת. אבל המאמץ הזה, אם עובדים בצורה נכונה, מביא גם תוצאות. לא, לא רק תוצאות בריצה. המאמץ הזה גורם לחוויית התעלות מיוחדת. תחושה שהעפלת לפסגה. שכבשת הר. שגילית כוחות שלא ידעת שהיו בך.
אבל, כמו שאומרים – אין קיצורי דרך. כדי להגיע לתוצאות יוצאות דופן יש צורך בהשקעה יוצאת דופן. ומה שנכון בענייני הגוף, נכון עוד יותר בענייני הנשמה. ראינו השבוע שעלינו ללמוד תורה מתוך התחושה שאנו נפגשים עם הקב"ה. לומדים איתו יחד. מקבלים ממנו תורה במעמד הר סיני. אבל איך זוכים לחוויה עוצמתית ויוצאת דופן כזאת?
נראה את דברי הרב שפירא זצ"ל שכדרכו, האיר את דברים באופן מיוחד: "דבר זה נעשה על ידי עמל התורה. על ידי שהאדם טורח ועמל רבות בלימוד התורה, ומתקשר בה קשר עליון, באה לידי ביטוי השכינה השרויה בתוכו בשעת לימודו... דווקא על ידי עמל התורה ויגיעתה האדם הולך ומתקרב להיות תלמידו של הקב"ה, וזוכה לראות בהשראת השכינה".
ובעוד מקום – "השראת השכינה... קיימת דווקא כאשר האדם עמל וטורח בתורה הקדושה. העמלות מבטאת כוונה ורצון להתקשר בקדושת התורה, ללמוד את תורתו של הקב"ה, ללמוד יחד עמו. אז שורה קדושת השכינה עליו והקב"ה יושב ושונה כנגדו".
בזמן סיום מסכת נהוג להגיד: "אנו רצים והם רצים..." כל אדם מתאמץ ועמל בעולם, השאלה היא לאן הכוחות הולכים. לאן אנחנו רצים. "אדם לעמל יולד", לאיזה עמל אנחנו מכוונים את כוחותינו. לעמול על התורה זה אומר להשקיע. ממש כמו שמרתון דורש השקעה ומאמץ, גם לימוד תורה דורש מאמץ והשקעה. ומי שמשקיע רואה תוצאות. העיקר להשקיע ולעמול. לכן, אם משהו שאתם לומדים לא מספיק מובן לכם, נסו להתאמץ לברר יותר לעומק. סודות התורה ורעיונותיה לא מתגלים מיד ולא מתגלים בקלות. היא מתגלה למי שמוכן להשקיע בה ולהתמסר אליה. ומי שישקיע ויעמול – בעזרת ה' יראה תוצאות.

מתורתו:
התורה כותבת על ישמעאל "ויהיה אלוקים את הנער, ויגדל ויישב במדבר, ויהיה רובה קשת". הקשה על כך מרן הגר"א שפירא, כיצד יתכן שאדם שהתורה מעידה עליו בפירוש שהקב"ה היה איתו, יצא "רובה קשת"? האם לא היינו מצפים שייצא ממנו משהו יותר 'על רמה'?
ותירץ, שמה שנכתב באמצע הפסוק הוא התירוץ לקושיה. ישמעאל "ישב במדבר", הוא היה פסיבי. הוא לא טרח לנצל את הכוחות שקיבל, הוא לא מיקסם את היכולות שלו, הוא לא פעל ועמל בעצמו, ובזבז את ההזדמנות שקיבל בכך שהקב"ה היה איתו. אפילו אדם שהקב"ה בכבודו ובעצמו הולך איתו יכול לצאת אדם סתמי ופשוט אם הוא לא ישקיע ויעמול כדי לגדול ולצמוח!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il