בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
בשנת תרל"ח חיבר המשורר נפתלי אימבר את שירו 'תקוותנו'. השיר מבטא קושי לשרוד בגלות ואמונה ותקווה לימים טובים יותר לישראל. בבית האחרון כתב אימבר כך: "עוד נוכל קווה גם היום כי ירחמנו א־ל זועם". המנון 'התקווה' שאנו שרים מבוסס על שיר זה.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הסתייג מסגנון המנון המדינה. המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו" משול לאדם העומד לטבוע בנהר, מושיט את ידיו לעזרה ומכריז שעדיין יש לו תקווה, אל ייאוש. ההמנון, לדעת הרב, צריך להיות בוטח ומאמין, שמח בשיבת ציון בדורותינו מתוך ראייה רוחנית עליונה.
המילים הפותחות את ההמנון חשובות מאוד: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה". בפנימיותו של כל אדם מישראל באשר הוא יש נפש יהודית. נפש זו הומה, היא פועלת תמיד ואינה יודעת מנוח. חיינו היהודיים תוססים ופעילים. נפש זו עוברת אלינו בתורשה מדור לדור מיום היותנו לעם.

הגוף והנפש אינם המטרה
תנועת בני עקיבא, החוגגת בשבת זו את שבת הארגון, עסקה בחודש האחרון בנושא 'נפש יהודי הומייה'. ביררנו לעצמנו מה הומה בתוכנו פנימה. האם זה הלב או אולי הראש? האם אכן זו הנפש או שמא חלקים רוחניים, פנימיים יותר באישיותנו?
בבריאת האדם נאמר: "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמיים ובבהמה ובכל הארץ" (בראשית א, כו). האדם נברא ממקום גבוה, בצלם אלוקים. משם הוא יורד לעולם ורודה בו.
בהמשך פרשת בראשית נאמר: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (שם ב, ז). הפסוק מתאר את מבנה האדם: יסודו מעפר, יש לו נפש וגם נשמה. הנפש היא החלק התחתון שבכוחותינו הרוחניים. היא אחראית לחיים, ומכוחה אנו מתקיימים. גם לבהמה יש נפש. האם יש הבדל בין נפש האדם לנפש הבהמה?
פירש רש"י: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם 'חיה' שבכולן, שנתווסף בו דעה ודיבור: להבדיל מהבהמה, בנפש האדם נמצא את הדעה והדיבור".
לכאורה היינו מסתפקים בנפש האנושית. יש בה תרבות, כוח ידיעה ודיבור. בכך אנו נבדלים מחיות השדה. אך התורה מוסיפה: "וייפח באפיו נשמת חיים". יש כאן חלק נעלה יותר, חלק מצלם אלוקים שבו נברא האדם. אנו צריכים ללמוד את הנשמה שלנו, להבין מה כוחה. נשמה אינה רק תוספת על הנפש, אלא היא מהות חיינו.
נשמת ישראל היא חלק אלוק ממעל (לפי איוב לא, ב), היא משתלשלת ממקום גבוה. אנו חיים ומתפקדים בעולם, אבל לא כאן הכול מתחיל. העולם הזה דומה לפרוזדור, ונשמותינו שייכות לעולם הבא. אנחנו זמניים בעולם הזה. המקור שלנו הוא ממקום עליון. עם ישראל בא לעולם כדי למלא משימות, לגלות את הקב"ה בעולם, לחיות את תורתו, תורת אמת. לצורך ביצוע המשימה נחיה, נדאג לצורכי הגוף; אך הגוף וגם הנפש אינם המטרה. האחריות של עם ישראל היא לנשמה, לנשמת העולם. במהותנו אנו נשמות שמתגלות בגוף ובנפש.
ידיעה זו משפיעה על קבלת ההחלטות שלנו בכל דבר ועניין. עם ישראל ככלל, וכל פרט מאיתנו, צריך תמיד לבחון מה הנשמה מבקשת, מה מקדש את שמו בעולם, מה מקדם את הגאולה ואת הטוב בעולם - ובזה יבחר. החלטות יומיומית והחלטות גדולות כאחד מושפעות מתחושת השליחות הזו.
דבר נוסף יש בחיי נשמה: הידיעה שהקב"ה נפח באפנו נשמת חיים מגדירה לנו היכן הדברים נקבעים וכיצד להתמודד עם קשיים בעולם המעשה.
ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון ר' אליהו מווילנה, לימד אותנו כיצד לתקן את עולמנו: אם יש בעיות או חטאים בחלקים המעשיים באדם ובעולם, בתחום הקשור לנפש - צריך לתקנם בעזרת הרוח, הנמצאת מעל הנפש. כלומר, כאשר יש קלקול במערכה התחתונה, עלינו להתרומם למערכה עליונה יותר ולתקן משם. כך גם ברוח, כי גם היא לוקה לעיתים, ואז עולים קומה נוספת, לעולם הנשמה, ומשם מתקנים את כל המערכות הנמוכות (נפש החיים א, יח).
בנשמה כבר אין פגם ואין קלקול: "נשמה שנתת בי טהורה היא". כאשר מתרכזים בנשמה, בתורה, בצדדים העמוקים והבריאים בעולמנו, מצליחים לגרום למציאות למטה להיות מתוקנת. כמובן, צריך גם לרדת לשטח ולפעול, אך לא נעשה זאת לפני שחזרנו לנקודת ההתחלה, לאידיאלים, לתורה, לאלוקות.

מה היה עלינו להוסיף בגוש קטיף
תנועת בני עקיבא היקרה, הנוער החביב ובוגריה בכל מקום ומקום, חרתה על דגלה את חיי הרוח וחיי החומר: "ראשינו בעמקי תורה, כפינו ברגבי אדמתה". נראה שהגיעה העת להרים את הראש גבוה יותר. עסקנו ואנו עוסקים רבות בעשייה, ברגבי האדמה, בהתיישבות, בחסד, בצבא, בשירות הלאומי, בפוליטיקה ועוד. עם זה, עלינו לזכור כי אנו אנשים נשמתיים. אנו נקראים להתמלא עוד ועוד בדברים רוחניים, בלימוד תורה ובקיום מצוות. העולם צמא לאידיאלים. הבשורה שלנו תבוא לא רק מעשייה, מבורכת ככל שתהיה. חייבים לשים את הנשמה בחזית. להאמין בה ולדבר עליה.
כאמור, כך גם פותרים בעיות וקלקולים בעולם המעשה. הנטייה האנושית היא לפתור בעיה בזירה שבה התגלתה הבעיה, אך עם ישראל יודע שהדברים נקבעים מלמעלה. לכן כאשר מתעורר קושי אין להסתפק בפתרון המקומי. צריך להוסיף רוח, לעלות לשורשי העולם, ומשם להשפיע טוב ותיקון. להרבות בבירורים רוחניים כדי להבין את התקופה שאנו חיים בה. להרבות בתפילה ובמצוות. זו הדרך שהורה לנו ר' חיים מוולוז'ין: להניח לרגע את ההתעסקות בבעיות ולהתרומם לעולם שמעל, לרוח ולנשמה.
במשך קרוב לעשרים שנה חייתה קהילתנו בגוש קטיף, במושב קטיף. התמודדנו עם טרור ועם עקירה מעל אדמתנו. לרוב היה המאבק מעשי, בזירה שבה מתרחשים הדברים: קראנו לחזק את הביטחון, להגן על היישובים ועל הצירים. עסקנו בהפגנות, בהסברה, באחיזה בקרקע כנגד גזרת העקירה. כמובן, עסקנו גם ברוח. פעלנו ככל יכולתנו. במבט לאחור עולה המחשבה שאולי לא עסקנו ברוח במידה הראויה. המציאות וקשיי היומיום שאבו אותנו לעולם המעשה. התפללנו, הרבינו בלימוד תורה ובעשיית חסד, אך לעניות דעתי היינו צריכים לשים דגש רב יותר על הצורך להתרומם אל עולם הרוח, ומשם להשפיע.
לצערנו, סיפור גוש קטיף לא הסתיים כפי שרצינו, אך אנו מפיקים לקחים. בכל התמודדות, בכל אתגר לפרט ולכלל, חייבים לעצור רגע ולהבין שכוחו של עם ישראל הוא בעיקר בתהליכי העומק. זהו הנשק הסודי שלנו.
נראה שכיום צריכה לצאת בשורה מהנוער החביב. בואו נהיה נשמתיים! דורנו המופלא מחפש תנועה שתרים גבוה את דגל הנשמה. עלינו לומר את דבר ה' ללא היסוס. מתוך כך ניוושע ומתוך כך נמצא את הכוחות לרדת ולטפל בכל דבר הדורש תיקון.
אכן, נפש יהודי הומייה, אך בעומק חיה ופועלת נשמה ענקית. היא הומה ודורשת את גאולת העולם ואת גאולת ישראל.

הרב נח ויז'ונסקי הוא רב היישוב כרמי קטיף וחבר מליאת תנועת בני עקיבא
מתוך העיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il