בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה
תרס"ה-תשנ"ז, 1997-1905

דמותו של הגאון הרב שמאי גינזבורג

הרב שמאי גינזבורג, מגיבורי פרשת גיורי וינה, היה חסיד גור וציוני נלהב שהכריח את הוריו לעלות לארץ ישראל בגיל צעיר , אחרי כמה שנים שעבד לפרנסת משפחתו בשילוב עם לימוד תורה, התבקש להיות שמש לאדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור והתחבב עליו ביותר ,בימי מלחמת השחרור התגייס לצבא בעידוד האדמו"ר, ולאחר מכן פעל בסוכנות היהודית למען רווחתם הדתית של העולים

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסלו תשפ"ג
6 דק' קריאה
בעקבות סיפור הדיבות על גיורי וינה, שבו עסקתי במאמרים הקודמים, נספר הפעם על הרב שמאי גינזבורג, אחד מגיבורי הפרשה, שהיה אחראי על ענייני הדת בסוכנות היהודית ועל הקמת בית הדין לגיור בווינה, והדריך בפועל את ר' אלתר שטיינמץ שטיפל בגיור.
הרב שמאי גינזבורג נולד בפולין בשנת תרס"ה למשפחה אמידה מחסידות גור. בנעוריו למד אצל הרב שמעון שקופ, הרב מנחם זמבא הי"ד והרבי מאוסטרובצה. היה חריף ומהיר הבנה, ובלט במיוחד בזיכרונו המופלג. עוד בנעוריו היה בקיא בכל הש"ס, מספרים שהיה לומד עמוד גמרא ואחר זמן יכול לאומרו בעל פה ישר והפוך. במשך השנים למד עוד עד שידע בעל פה ספרים רבים מחז"ל, ראשונים ואחרונים. מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך שאמר שבמקום לסחוב ארון שלם של ספרים כדאי לקחת את הטלפון של ר' שמאי גינזבורג, ואף שבועיים לפני פטירתו בירר אצלו מקורות. הרב חיים בניש, בעל ספר 'המידות בהלכה', סיפר שביקש מר' שמאי את כל אזכורי המידה 'זרת' שבש"ס, ובו במקום קיבל תשובה.
ר' שמאי נודע גם בכישרונו לשפות. עוד בצעירותו ידע עברית, יידיש, רוסית ופולנית. בהמשך למד גרמנית, אנגלית, ערבית ואיטלקית, ולצורך העבודה עם העולים מצפון אפריקה למד גם צרפתית. ידע גם מדעים שונים, וכמו כן אמרו שמעולם לא ניצחו אדם בשחמט.

העלייה ארצה
ר' שמאי הצעיר רצה מאוד שמשפחתו תעלה לארץ, ומסופר כי כשלא הסכימו אמר שאם הוא בפולין עליו להתגייס לצבא הפולני, וכבר הלך ונרשם בלשכת הגיוס, כך שאם לא היו עולים בתוך שבוע היה חייב להתגייס. מצב זה הכריח את הוריו לשקול ברצינות להגשים את חלומם ולעלות ארצה. אביו נכנס לרבי מגור כדי לשאול על כך, ועוד לפני שהספיק לדבר אמר לו הרבי: "סע לשלום". בתרפ"ו, בהיותו בן 22, המשפחה התיישבה בבלפוריה שבעמק יזרעאל, בחלקה גדולה שמשפחתם רכשה. הם ניסו לפתח חקלאות אך לא זכו להצלחה רבה.
במסע הרבנים השלישי, באייר תרפ"ז, הגיע מרן הרב קוק לבלפוריה ופגש את ר' שמאי הצעיר, הכיר בכישרונו, והמליץ לו להמשיך ללמוד תורה. ר' שמאי עלה לירושלים, למד תקופה במרכז הרב ואחר כך המשיך לישיבת שפת אמת של חסידי גור בירושלים. לאחר זמן גם הוריו עלו לירושלים ופתחו אכסניה לבחורי ישיבה, שממנה התפרנסו.

עובד
בתרצ"ב, בהיותו כבן עשרים ושבע, התחתן עם מרים לבית ברקוביץ, משפחה של חסידי ויז'ניץ. כמקובל אצל חסידים עבד ר' שמאי לפרנסתו, אולם הקפיד ללמוד בכל יום לפחות חמש שעות, בדרך כלל בספריית ישיבת חברון או פורת יוסף או בספרייה הלאומית. היה בעל כוח פיזי רב, וכמה שנים עבד כפועל בניין. כפי הנראה, בתור אדם בעל זיכרון שכמותו, גם בעבודתו הפיזית היה יכול להמשיך לחזור על תלמודו ואף לעיין בו.
בעמדותיו הזדהה עם הציונות, וכמוהו גם אחיו שהיו חסידי גור, וגם משפחת אשתו שהיו חסידי ויז'ניץ. משפחותיהם היו קשורות לתנועת פועלי אגודת ישראל, שבאותו זמן הייתה חלק מאגודת ישראל, ועסקה ביישוב הארץ. אחיה של אשתו, הרב משה אביטל (ברקוביץ) שלמד עימו ב'שפת אמת', היה לימים קצין בכיר ברבנות הצבאית.

שמש של ה'אמרי אמת'
בשנת ת"ש עלה לירושלים הרבי מגור, הרב אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת', והרב שמאי, שהיה אז בן שלושים וחמש, התבקש לעזוב את עבודתו ולהיות משמשו של הרבי, שהיה אז בן שבעים וארבע. בתפקיד זה שימש במשך שמונה שנים, עד לפטירתו של ה'אמרי אמת' בשנת תש"ח. הרבי נהנה מאוד מהיות שמשו תלמיד חכם גאון, שיכול היה לדבר עימו ברמזים מהש"ס. מספרים שאף שרבי שמאי היה חסון, מעולם לא דחף איש.
ראוי לציין כי ה'אמרי אמת' העריך מאוד את מרן הרב קוק, ומעת פגישתו עימו בתרפ"א גיבש עמדה חיובית ביחס ליישוב הארץ. בזכות זאת עודד חסידים רבים לעלות לארץ ולקנות בה נחלות, והם התשתית להיותה של חסידות גור הגדולה בארץ.
רבי שמאי כתב קונטרס שנקרא 'פרק זיכרונות' משנותיו האחרונות של ה'אמרי אמת'. בזיכרונות ישנם גם מופתים שראה אצל הרבי. לדוגמה, כאשר הזכירו לפניו חולה ולא בירך "רפואה שלמה" - ידע ר' שמאי שהחולה לא יחיה. בתוך כך סיפר שהרבי מגור תמך בלוחמי המחתרות למען עצמאות ישראל, ולפני פעולות מסוכנות היו שולחים דרך ר' שמאי פתקאות (קוויטלך) לרבי שיתפלל עליהם, ואחר כך הרבי הורה לר' שמאי לשורפן, כדי שלא ייתפסו על ידי השוטרים. פתקאות אחרות לפעמים היה שומר כמה ימים, כדי להמשיך להתפלל.
סיפר שתמיד הקפיד למלא את רצון הרבי, זולת פעמים אחדות. לדוגמה, אחרי שהרבי נחלש בזקנותו והחליק ונפל, הרופא יעץ שמישהו יישן עם הרבי בחדרו והרבי הסכים, אלא שכאשר הלך איתו בכל צעד, אמר הרבי "אין צורך, סומך ה' לכל הנופלים". ור' שמאי הרהיב עוז לומר שכוונת "סומך" שלא ליפול, והרבי הסכים. וכן כשהרופא הורה להניח שני כרים מתחת לראשו של הרבי, ראה שהרבי הזיזם והלך לישון בלעדיהם. "ניגשתי והחזרתי את הכרים למקומם, ושם ראשו עליהם ואמר לי כי הר גבוה תחת ראשו, הערתי: צדיקים נדמה להם כהר גבוה (על פי סוכה נב, א), ולא הזיז את הכרים".
עוד סיפר שבימי השואה היה דואג מאוד, וסבר שאין להסתיר מבני משפחה שמועות רעות. ואף על פי כן לא סיפרו לו הכול, אבל הרבי ידע את גודל האסון שפקד את ישראל ואת חסידיו ובני משפחתו. עוד כתב שלאחר השואה, כשהגיעו ניצולים אל הרבי, היה הרבי מראה להם פנים שוחקות כדי לחזקם ולעודדם, אולם לפני שנכנסו ואחר שיצאו היה "עצוב מאוד ונאנח הרבה". עוד סיפר שבראשית המלחמה הטמינו את כתבי ה'אמרי אמת' בבור. אחרי המלחמה חיפשו אחריהם ולא מצאו. הרבי התעניין מאוד בכתביו, ואחר שכמה פעמים חיפשו ולא מצאו אמר: "אולי כך צריך להיות, השיחות נאמרו ליהודים ההם" (שנרצחו בשואה).
לאחר פטירת הרבי בימי מלחמת השחרור דבק ר' שמאי בבנו ה'בית ישראל', וכן באדמו"רי גור הבאים.

בצבא
בימי מלחמת השחרור התגייס לצה"ל בעידוד הרבי, והיה אחד ממפקדי גדוד טוביה. היה זה גדוד אזרחי שעסק בעיקר בהכנת ביצורים. חייליו של ר' שמאי היו בחורי ישיבות, והוא, בתור בעל ניסיון בעבודות הבניין, הדריכם. אחת מפעולותיו הייתה הכנת חפירה להכשלת טנקים ירדניים שעמדו לתקוף את ירושלים. מספרים שהוא ניהל את הקרב נגד הטנקים שנפלו בחפירה, אשר נותרו בידי צה"ל.
סיפר ר' שמאי באותו קונטרס, שעוד לפני מלחמת השחרור בימי המחתרות (תוך שהוא משמש את הרבי) "הייתי כל השנים פעיל בשורות המגינים ומילאתי את כל התפקידים שהוטלו עליי. ביצעתי הרבה פעולות חשובות וגם מסוכנות". "מרן זצ"ל (ה'אמרי אמת') אמר לי פעם בזו הלשון, כאשר הודעתי שאני הולך לפעולה מסוכנת (בתרגום מיידיש): 'בטרם תלך לפעולות תאמר לי, ולא תהיה לך שום עוגמת נפש'". וכך עשה. והמשיך לספר: "לאחר מכן הלכתי בראש מורם לפעולות מסוכנות ביותר, ולא חששתי ואפילו לא התכופפתי כאשר שרקו מסביב הכדורים (בימי מלחמת השחרור)... ולא זו בלבד, גם לאחר הסתלקותו של מרן זצ"ל, כשהייתי צריך לילך לפעולות מסוכנות ניגשתי אל קברו של מרן זצ"ל על מנת להודיע שאני הולך..." בשנת תשנ"א כתב: "מעולם לא פעלתי כמפקד. כל פעולה שהייתה בה מעין סכנה פעלתי לבד. ברוך ה', מכל התלמידים של הישיבה אשר נשלחו מטעם גדוד טוביה לא נחסר ולא נפקד איש".

בסוכנות היהודית
בשלהי שנת תש"ט החל לעבוד בסוכנות היהודית בירושלים כנציג פועלי אגודת ישראל. תפקידו היה רבני, ואחריותו הייתה על ענייני הכשרות וההלכה בכל מחנות העולים ובאוניות שהביאום. במסגרת עבודתו נצרך לנסוע למדינות שונות, ועסק בבירורי הלכה רבים. משום מה, בספר שהוציאו לזכרו, 'הגאון החסיד', לא נזכר עניין גיורי וינה. כנראה צאצאיו חשבו שלא כדאי להכתימו בדיבות, למרות שהרבי תמך בו. אומנם ציינו שעל פי הדרכת הרבי ה'בית ישראל', עוד לפני שהחלה העלייה מברית המועצות הכין מחנה עולים בווינה, וכשנפתחו השערים והעולים החלו להגיע, הופתעו בסוכנות להיווכח שהוא כבר הכין מחנה לקולטם.
מתוך שותפות עם רבני הציונות הדתית שעסקו בבניין העם והארץ, פרסם מאמרים תורניים ב'שבילין', ביטאון חבר הרבנים של הפועל המזרחי, ב'שנה בשנה' של הרבנות הראשית וב'נועם' בעריכת הרב כשר, שאף הוא היה חסיד גור ציוני, וחיבר את הספר 'התקופה הגדולה' על מדינת ישראל ואתחלתא דגאולה.
כאיש אמונם של אדמו"רי גור, במשך עשרות שנים שימש רבי שמאי כראש כולל פולין. במסגרת תפקידו עסק במעשי חסד וצדקה. גם היה שותף בייסוד סניף פועלי אגודת ישראל בירושלים.

ספריו 'אמרי שמאי'
החל משנת תשל"ה, לאחר החלמתו ממחלה קשה, החל להוציא לאור את ספריו 'אמרי שמאי' בסיוע חתנו, הרב יחזקאל אשלג - האדמו"ר מאשלג, נכדו של בעל הסולם ובנו של הרב שלמה בנימין, שהיה מקושר לתלמידים מישיבת 'מרכז הרב'. הסדרה כוללת שמונה חלקים, והספרים עוסקים בהלכה ובאגדה ובחמשת חומשי תורה.
בחודש האחרון לחייו אמר בעצב לנכדו, כשדמעות בעיניו, שהוא אינו זוכר באיזה דף מובא מאמר פלוני, ולאחר זמן נזכר ושמח. בכ' בשבט תשנ"ז נפטר ונקבר בהר הזיתים, סמוך לאדמו"רי גור.
הדברים נכתבו בעזרת הרב צוריאל חלמיש והספר 'הגאון החסיד' על הרב גינזבורג.
בהזדמנות אחרת אספר כיצד הפעיל את בית הדין בווינה כדי למנוע כניסת נוכרים ונישואי תערובת בארץ. למרבה הצער, בעקבות הדיבות סוכלה היוזמה לבחון את זהותם של המבקשים לעלות לפני עלייתם, לגייר את המעוניינים עוד בחו"ל ולדחות את אלה שאינם מזדהים. כך נכנסו לארץ במסגרת חוק השבות מאות אלפי קרובי משפחה של יהודים בלא גיור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il