בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

גיד הנשה - חיבור בין רוח למעשה

המאבק בין יעקב לשרו של עשיו היה מאבק בין עולם של אינטרסים צרים לעולם שבו האמונה והתיקון הם המניעים , הפגיעה בכף הירך, שמחברת בין החלק העליון של האדם לחלקו התחתון, הייתה ניסיון לנתק בין האידיאלים למעשים , למרות הפציעה הצליח יעקב בדבקותו לגבור על הניתוק ולשוב בצדקתו אל הפכים הקטנים. גם היום ראוי שתלמידי החכמים ואנשי המעשה יכבדו זה את זה ויפעלו יחד.

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסלו תשפ"ג
5 דק' קריאה
בפרשת השבוע נלמד על המצווה שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך של בהמות וחיות (בראשית לב, לג). הכוונה לגיד שעל כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית. גיד הנשה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל. התורה אסרה לאכול את החלק שעל כף הירך, כלומר הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדרה, היינו צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הנשה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך, וכן את הגיד החיצון (שו"ע יו"ד סה, ח). וישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות (פנה"ל כשרות כא, ד).

שורשי האיסור בוויכוח עם שרו של עשיו
כאשר שב יעקב אבינו לארץ ישראל והעביר את משפחתו את הירדן, חזר בלילה לאחוריו כדי לאסוף את אחרוני מיטלטליו, ושם נאבק בו איש. כשראה האיש שאינו יכול לגבור על יעקב, פגע בכף ירכו, ומאז נקעה רגלו של יעקב ונעשה צולע על ירכו. אולם יעקב אבינו לא נכנע, גבר על האיש והחזיק בו עד עלות השחר. אז התברר שהאיש הוא מלאך, ורק לאחר שבירך את יעקב הסכים יעקב לשלחו (בראשית לב). אמרו חכמים (חולין צא, א; בראשית רבה עז, ג) שאותו מלאך, שרו של עשיו היה, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד, מפני שמאבקם נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי דרכו, לפי האינטרסים הגשמיים שבו. ואילו יעקב אבינו מבקש לתקן את העולם הזה על ידי אמונה, ערכים ותורה. כשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור עליו מפני חוזק אמונתו, פגע במקום תורפתו - גיד הנשה.

גיד הנשה מחבר את החלק העליון של הגוף לרגליים
דרך גיד הנשה עוברת מערכת העצבים מהראש ועמוד השדרה אל הרגליים. מבחינה רוחנית הוא מבטא את החיבור בין החלקים העליונים שבאדם - הראש והלב, שבהם המחשבות והרגשות - אל הרגליים, שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים והערכים אידיאליים, אבל מקומם בשמיים ולא כאן בעולם הזה. כי את העולם הזה מניעים התאווה, הכסף והכבוד. ואפילו צדיקים בעת שהם יורדים לעולם הזה נופלים בחטאים, שכן גיד הנשה עובר סמוך למקום הערווה, וכך במעבר מהראש לרגליים הרעיונות הטובים נחלשים, נשה לשון חולשה, והתאווה מטמאת אותם. ומי שינסה לטעון שהוא צדיק, דוגמת יעקב והיהודים, רק יחטא יותר, כי במקום להודות על האמת, ינצל אנשים ויטען שתאוותיו וחטאיו לשם שמיים, ורדיפתו אחר הכסף והכבוד למען הדת.

הנתק המסוכן בין אנשי המעשה מאנשי הרוח
זהו שאמרו חכמים בזוהר (ח"א קעא, א), שבהכאה זו פגע מלאכו של עשיו בקשר שבין אנשי הרוח לאנשי המעשה, שאנשי הרוח אינם מעריכים את אנשי המעשה שעוסקים ביישובו של עולם, ומנגד - אנשי המעשה נחלשים ושוכחים את השותפות שלהם בקיום התורה ואינם מחזיקים תלמידי חכמים. וכיוון שכך, אין לאנשי הרוח רגליים לעמוד עליהן והם נופלים, והשכינה מסתלקת מן העולם, והמקדש חרב וישראל גולים מעל אדמתם, והרשעים משעבדים את אנשי הרוח והמעשה ובוזזים את עמלם.
וזו משמעות דברי חכמים בפרק גיד הנשה (חולין צב, א), שתלמידי החכמים צריכים להתפלל על עמי הארץ, מפני שבלעדי הקשר עימהם אין לתלמידי החכמים אפשרות להתקיים, ושניהם כאחד אינם מצליחים לעמוד כנגד אויביהם. וזה יסוד מצוות תרומות ומעשרות, שעל ידה ישראל מתחברים לכהנים וללוויים ששומרים משמרת הקודש ומלמדים תורה לישראל. כהמשך לכך תיקנו חכמים שגם משאר הפרנסות יפרישו מעשר כספים להחזקת לומדי התורה ומלמדיה, ועל ידי כך יהיו אנשי המעשה קשורים לערכי הקודש, ואנשי התורה ילמדו תורה לישראל.

הפגיעה בצדיקים ובנביאים
עוד אמרו חכמים (בראשית רבה עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות שהן עתידים לעמוד ממנו". ובזוהר (ח"א קעא, א) מבואר ששרו של עשיו פגע בכל הנביאים מלבד משה רבנו, שבעקבות הפגיעה בגיד הנשה הנביאים אינם יכולים לקבל את נבואתם בעמידה אלא בנפילה. משום שבלא אנשי המעשה המחוברים אל הצדיקים והנביאים, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. כלומר, אנשי המעשה מפרנסים את אנשי הרוח מכל הבחינות, הן בכך שהם מקיימים אותם בתרומות ומעשרות ומעשר כספים והן בכך שהם מתמסרים להגשמת הרעיונות הרוחניים בעולם המעשה, ורק על ידי כך יכולים הצדיקים והצדיקות, הנביאים והנביאות, לכוון ולזקק את דבריהם.
ורק משה רבנו לא נפגע, כי לא פגם בגיד הנשה, וכיבד עד אין קץ את אנשי המעשה, וידע עד כמה קשה להם להמשיך את דבר ה' אל חייהם, אבל תכלית הכול שהאמונה תתגלה על ידם. לכן מסר נפשו עליהם כשחטאו. ואף את הערב רב קירב וגייר, כי ידע להביט אל הערך העצום הטמון בהם. מתוך כך זכה לקבל את התורה בטהרה ובלא שום פגם, כי התורה ניתנה לכלל ישראל ולגר הגר בתוכם.

החורבן והאמונה
בעקבות הפגיעה בגיד הנשה, שביטאה את הריחוק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה, הרשעים ניצחו והרגו בצדיקים ובשאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. ואף על פי כן, כשם שיעקב אבינו עמד בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, וכשהאור החל להאיר התברר למלאך שיעקב אבינו יוכל להתגבר על המכשולים ולצלוח את מעבר יבוק ולבנות את בית ישראל בארץ ולגלות שכינה בעולם, ועל כן נאלץ להודות לו ולברכו - כך עמדו ישראל בגבורה ובמסירות כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם וכל המקטרגים יברכום בעל כורחם (ספר החינוך ג'). ואז הגיד שנשה, כלומר זז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר בין אנשי המחשבה שבמוח והשאיפות הטובות שבלב, אל אנשי המעשה שמגשימים את כל האידיאלים הנשגבים בארץ.

זכותו של יעקב אבינו
יעקב אבינו הצליח, למרות הפגיעה בגיד הנשה, לגבור על שרו של עשיו, משום שלמרות כל הקשיים והסיבוכים שבעולם המעשה, יעקב אבינו היה קשור בכל מאודו לאנשי המעשה, ואף חזר ועבר את הירדן כדי להציל פכים קטנים, שרומזים לפושעי ישראל, כי גם הם חשובים. הוא זכה לכך מפני שנוסף על היותו איש רוח, אהב את העבודה וקיים אותה בנאמנות.
עשרים שנה, בלילות החורף הקפואים ובימות הקיץ הלוהטים, המשיך לשמור על הצאן ולמצוא לו מרעה ומים, וכל זאת תוך דאגה שאף טלה או גדי לא יאבדו, ואם אבדו, שילם תמורתם משכרו (בראשית לא, לח-מ). אמרו חכמים (בראשית רבה עד, יב): "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, שנאמר: 'לולי אלוקי אבי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שילחתני'. ומלאכה הצילה נפשות – 'את עוניי ואת יגיע כפיי ראה אלוקים ויוכח אמש'".
לכן לא יכול שרו של עשיו לגבור על יעקב אבינו, כי בחייו הראה את הקשר שבין התורה למעשה. אלא שהואיל והעולם עדיין לא מתוקן, הצליח המלאך לפגוע בו בגיד הנשה.

הקשר הפסול בין אנשי הרוח לאנשי המעשה
המצווה שלא לאכול את גיד הנשה רומזת לכך שגיד זה צריך להיות מיועד לשמירת הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה, וכל האוכלו, כאילו משלים עם החיסרון שנגרם מכך שזז ממקומו וגרם בכך פירוד מסוים בין עולם הרוח לעולם המעשה.
יתרה מזו, הקשר שבין אנשי הרוח והמעשה צריך להיות טהור, ללא טובות הנאה צדדיות. וכפי שטעמו של גיד הנשה קלוש, כי כל ייעודו לקשר את הרוח והלב לעולם המעשה, וכאשר הקשר בין אנשי הרוח והמעשה אינו טהור גוברת הטומאה באנשי הרוח והמעשה, שאנשי תורה מחניפים לאנשי מעשה כדי לקבל מהם תרומות, ואנשי מעשה מושחתים מחזיקים אנשי תורה אלה כדי לנקות את מצפונם ויוכלו להמשיך לגנוב ולעשוק, ואלה וגם אלה מתרצים את עצמם שאין ברירה ומי שרוצה להצליח כלכלית בעולם הזה חייב להיות מושחת, כפי שטען עשיו - כך אורה של התורה כבה, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות ת"ת ג, י) על תלמידי חכמים שעושים את תורתם קרדום לפרנסה.

התיקון
התיקון הוא בכך שהקשר שבין אנשי הרוח והמעשה יהיה נקי, מלא כבוד ואהבת אמת, באופן שתלמידי חכמים ירעיפו תורה והשראה לאנשי המעשה כדי לזכות להיות שותפים בעבודת המעשה המקודשת שלהם למען יישובו של עולם, ולא כדי לקבל מהם תרומות או כבוד או כדי להוסיף ראשים למחנה שלהם. ואנשי המעשה יאמינו שאכן אפשר להיות צדיקים בארץ, ומשתלם לעשות עסקים ביושר, וראוי לעבוד באמונה ובנאמנות לתפארת התורה, העם והארץ. וכך לא יוכלו הרשעים להשתלט על עמלם, ואנשי הרוח והמעשה יוסיפו ביחד טובה וברכה לעולם, וישמחו כל בית ישראל וכל באי עולם בכל הטוב שנתן ה' לכל חי.
זה לא קל, אבל ישראל קדושים מאמינים שזה אפשרי.

מתוך העיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il