בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה

ויירא יעקב - התמודדות עם הפחד

undefined

הרב דוד דב לבנון

כסלו תשפ"ג
16 דק' קריאה
שמא יגרום החטא
נאמר בפרשת וישלח: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. עד כמה פחד יעקב אבינו אפשר ללמוד מהפעולות שנקט בהן להצלתו, שמלמדות על גודל חששותיו: וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: וכיון שהוא מרגיש שהסכנה גדולה הוא מתפלל תפילה הנוגעת ללב: פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.
מדוע יעקב אבינו פחד? הרי הקב"ה הבטיחו בהליכתו לחרן, הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: וגם עתה הוא נסמך על הבטחת ה' שקורא לו לחזור לארץ ושיהיה עמו: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ? זאת ועוד לפי חז"ל מלווים את יעקב מלאכים ממש אותם הוא שולח לעשו, ואם כן מדוע יעקב מפחד?
חז"ל עומדים על כך, ולכאורה המדרשים חלוקים אם הפחד של יעקב היה מוצדק. נתחיל עם המדרשים מצדיקים את הפחד של יעקב, ודורשים אותו לשבח:
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה ב: "וייצר לו - אדם שהקב"ה הבטיחו היה ירא ומפחד? אלא שאמר יעקב אבינו אוי לי שמא יגרום החטא".
וכך במסכת סנהדרין דף צח עמוד ב: "כדרבי יעקב בר אידי. דרבי יעקב בר אידי רמי: כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו - שהיה מתיירא שמא יגרום החטא. כדתניא: עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה, אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא".
רש"י מוסיף סיבה נוספת: "קטנתי מכל החסדים - נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו".
רמב"ן מקשה על הטעם שמוסיף רש"י: "ועוד, כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בבית אל ובחרן, ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן (לעיל לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. והנה אחרי כן לא היטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם: ... אבל הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין".
הרמב"ן הולך בדרך חז"ל הנ"ל "שמא יגרום החטא", ומצדיק את יעקב "כי דרך הצדיקים לירא תמיד", ואומר שיכול להיות שיעקב אבינו חטא גם ביציאתו מלבן בברית שכרת עמו.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן נה: "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו וגו' (שם שם /במדבר כ"א/ לד). זש"ה אשרי אדם מפחד תמיד וגו' (משלי כח יד), כך מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן, אינן פורקין יראה, וכן ביעקב כתיב ויירא יעקב (בראשית לב ח), למה נתיירא, אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג טו), והניחני הקדוש ברוך הוא".
המדרש משבח את יעקב אבינו שלא סמך על ההבטחה שהקב"ה הבטיחו, "כך מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן אינן פורקין יראה".
וכן במדרש בר"ר (וילנא) כאן פרשה עו סימן א: "ויירא יעקב מאד ויצר לו, ר' פנחס בשם ר' ראובן: שני בני אדם הבטיחן הקדוש ברוך הוא ונתייראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (שם /תהלים/ קלה) כי יעקב בחר לו יה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא והנה אנכי עמך, ובסוף נתיירא שנאמר ויירא יעקב, הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר (שם /תהלים/ קו) לולי משה בחירו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא כי אהיה עמך, ולבסוף נתיירא (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא.
ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן משם ר' נתן: ראוים היו ישראל כלייה בימי המן אלולי שנסמכה דעתן על דעת הזקן אביהם, אמרו מה אבינו יעקב שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ואמר לו והנה אנכי עמך נתיירא אנו על אחת כמה וכמה. הוא שהנביא מקנתר את ישראל ואומר להם (ישעיה נא) ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ, אמר להון אנשיתון מה אמר לכון (ירמיה לא) כה אמר ה' אם ימדו השמים מלמעלה, אם ראיתם שמים שמטו והארץ מתמוטטה מנטיית שמים וארץ לא היה לכם ללמוד אלא ותפחד תמיד כל היום".
המדרש מוכיח מבחירי האומה, יעקב בחיר האבות ומשה בחיר הנביאים, שהקב"ה הבטיחם והם לא סמכו על כך ופחדו שמא יגום החטא, ועל כן התפללו ועשו פעולות שיצליחו, ואנו על אחת כמה וכמה אסור לנו לסמוך שיהיה טוב אלא להתפלל ולשוב בתשובה כדי שננצל. וכפי שנהגו ישראל בזמן המן הרשע שלא סמכו על כך שלא יקרה להם כלום, ולא בטחו על ההבטחה כי "נצח ישראל לא ישקר", ובזכות תפילתם ותשובתם זכו לתשועה גדולה ונס פורים.
וכן במדרש בר"ר שם סימן ב: "א"ר יודן: אמר לו המקום שוב אל ארץ אבותיך אעפ"כ ויירא יעקב מאד, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה, ר"ה בשם ר' אחא אמר הנה אנכי עמך אם יהיה א-להים עמדי אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז. ר"ה בשם ר' אחא אמר (שמות ג) ויאמר כי אהיה עמך ואין דבר רע מזיקך, וכתיב (שם /שמות/ ד) ויהי בדרך במלון, אלא שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה, ר' פנחס בשם ר' חנין דציפורן אמר (מלכים א א) ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר, והלא כבר נאמר (דברי הימים א כב) הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה אלא אמר הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון".
המדרש לומד מיעקב "מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה", ומוכיח זאת ממשה רבינו שהקב"ה שולח אותו לגאול את ישראל ומבטיח לו להיות עמו, ועדין יכול החטא לגרום, ובדרך במלון הקב"ה בקש להמיתו. וכן מצאנו שהקב"ה הבטיח לדוד ששלמה בנו ימלוך אחריו, דוד אינו סומך על ההבטחה ומזדרז להמליך את שלמה מפני "הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון".
מאידך יש מדרשים שרואים את הפחד של יעקב כחטא, שלא היה צריך לפחד לאחר שהקב"ה הבטיחו:
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק יז פסוק יד: "יעקב ניתן לו רמז ולא חש, שנאמר: והנה אנכי עמך ושמרתיך, לסוף היה מתירא, שנא' ויירא יעקב מאד ויצר לו, אפשר מי שהבטיחו המקום יהא מתירא אלא אמר שמא יגרום החטא. דוד ניתן לו רמז וחש שנא' גם את הארי גם הדוב הכה עבדך (ש"א יז לו) אמר מה אני ספון שהרגתי שלוש בהמות רעות הללו אלא שמא דבר עתיד להרע בישראל ועתידין להנצל על ידי לכך נאמר והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם (שם). מרדכי ניתן לו רמז וחש שנא' ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפי חצר בית הנשים (אס' ב יא) אפשר לחסידה זו שתנשא לערל זה אלא שמא דבר עתיד להרע בישראל ועתידין להנצל על ידה ומיד ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה (שם כב)".
המדרש משווה בין יעקב שלא חש להבטחה שה' הבטיחו, לבין דוד המלך ומרדכי היהודי שחשו למציאות המיוחדת שנזדמנה להם, וראו בכך רמז שיצליחו וסמכו על כך. משמע שיעקב לא נהג כשורה שפחד ולא חש למה שמה שהקב"ה הבטיחו.
וכך אומר חזקוני כאן (פרק לב פסוק כו): "ותקע כף ירך יעקב - אעפ"י שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ושמרתיך בכל אשר תלך הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו כדכתיב ויירא יעקב מאד. וכן מצינו במשה אעפ"י שאמר לו הקדוש ברוך הוא אהיה עמך הזיקו המלאך בדרך במלון לפי שהיה מתיירא מפרעה כדכתיב שלח נא ביד תשלח".
הפחד של יעקב מעשו, נבע מפחד קדום יותר שהתגלה לו בחלום הסולם בבית אל.
תנחומא (ורשא) פרשת ויצא סימן ב: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו. א"ר שמואל בר נחמן אלו שרי אומות העכו"ם דא"ר שמואל בר נחמן מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב שרה של בבל עולה שבעין עוקים ויורד, ושל מדי חמשים ושנים, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע כמה, באותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר שמא לזה אין לו ירידה, א"ל הקדוש ברוך הוא (ירמיה ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי משם אני מורידו שנאמר (עובדיה א) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה', א"ר ברכיה בשם רבי חלבו ור"ש בן יוסינה מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד, א"ל הקדוש ברוך הוא ליעקב יעקב למה אין אתה עולה, באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה, א"ל הקדוש ברוך הוא אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה, ר"ש בן יוסינה היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, א"ל הקדוש ברוך הוא אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכיות בעה"ז במסים ובארנוניות ובגולגליות, א"ל יעקב יכול לעולם א"ל אל תירא עבדי יעקב אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים... ואותך לא אעשה כלה אלא מיסרך ביסורין בעולם הזה בשביל לנקותך מעונותיך לעתיד לבא, לכך נאמר ויחלום".
חכמינו ז"ל שיערו שיעקב אבינו חלם על ארבעה הגלויות, כי הוא בעצמו יורד לגלות, ומעשה אבות סימן לבנים. הוא רואה מלכות אדום שאינה יורדת ושואל מתי כבר תרד, שאלה זו נשאלה בימי חז"ל שסבלו בגלות אדום וראו "ואין קץ לימי הרעה", ונאחזו בחלום יעקב שגם גלות אדום תרד. ואז הקב"ה קורא ליעקב לעלות בסולם, אולם יעקב פחד לעלות בסולם הגאולה שמא גם עליו תהיה גזרה לרדת, והמדרש אומר שבגלל הפחד הזה של יעקב לעלות אנו עד היום עדין בגלות ...
האם המדרשים חלוקים בהתייחסות לפחד של יעקב, או שניתן ליישב אותם ולברר איזה פחד מוצדק ואיזה פחד אינו מוצדק?
האם הבטחה לטובה יכולה להתבטל בגלל החטא
לפני שנענה על שאלה זו, נציג שאלה נוספת שדן בה הרמב"ם, מדוע פחד יעקב הרי הבטחת ה' לטובה אינה חוזרת ואינה מתבטלת גם אם חטאו, ולכן בזה נבחן הנביא אם הוא נביא אמת. כמבואר בספר ירמיהו פרק כח פסוק ט: הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת: ואם כן יעקב לא היה צריך לחשוש שמא יגרום החטא?
הרמב"ם (הקדמה למשנה): "אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב, באמרו לו והנה אנכי עמך וכו', ומצאנו שפחד פן יספה, שנ' ויירא יעקב מאד וכו', ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם קסבר שמא יגרום החטא, משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב?"
ומתרץ "דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמתת הבטחותיו".
וכיון שהקב"ה הבטיח זאת ליעקב בעצמו הבטחה כזאת יכולה להשתנות מחמת החטא.
הרא"ם פרשת וישלח (פרק לב פסוק ח) מביא את דברי הרמב"ם ומקשה: "אך קשה מהא דתניא (ברכות ד א) "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית" כו'. דבהבטחת אחרים קמיירי, שה' אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך, ואפילו הכי לא נתקיימה..."
ומתרץ: "עד יעבור עם זו קנית - זו ביאה שנייה" (ברכות ד א) אף על פי שלא נתקיימה לגמרי כמו בביאה ראשונה, מפני החטא, מכל מקום כבר נתקיימה וזכו בביאה שנייה ואין בזה הכחשת הנביא. ומה שאמר ירמיה הוא כשלא נתקיימה כלל, לא כֻּלה ולא מקצתה".
ונלע"ד אפשר לתרץ עוד ע"פ מה שהביא הרא"ם שם: "וליכא לאקשויי מקרא ד"רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרעה בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה" (ירמיהו יח, ט - י), דהתם בדבור של מחשבה קמיירי, כלומר רגע אחשוב על גוי וגו', כמו (קהלת א, טז) "ודברתי אני עם לבי"".
ולפי זה, כיון שאינו מפורש בכתוב שהגאולה בביאה שניה תהיה כמו הראשונה, הרי זה כמו "מחשבה" שיכולה להשתנות, ומה שמפורש שתהיה גאולה שניה אכן התקיים שבסופו של דבר בזמן עזרא.
והנה מצאנו שהבטחה לטובה אפילו אישית, אפילו על תנאי אינה חוזרת: (ברכות ז א):
"אמר רבי יוחנן משם רבי יוסי: כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. מנא לן, ממשה רבינו שנאמר לו (דברים ט, יד) 'הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול' ואף על גב דבעי רחמי עלה דמלתא ובטלה, אפילו הכי אוקמיה בזרעיה, שנאמר (דברי הימים א' כג, טו - יז) 'ובני משה גרשום ואליעזר ובני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה' ותני רב יוסף: למעלה מששים ריבוא".
והנה ההבטחה למשה נאמרה רק לו, ולמרות זאת נאמר שהבטחה על תנאי אינה מתבטלת גם אם התנאי לא התקיים, משמע בפשטות שגם אם ההבטחה ליחיד ההבטחה לא תתבטל גם אם יחטא. ולכן נראה לענות על השאלה הזאת איך פחד בכוון נוסף, לאחר שנברר איזה פחד הוא חיובי ואיזה פחד הוא שלילי.
מתי אשרי המפחד, ומתי חוטא המפחד
מובא במסכת ברכות דף ס עמוד א: "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד, אמר ליה: חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים. אמר ליה: והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד! - אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב. - והא כתיב: אשרי אדם מפחד תמיד! - ההוא בדברי תורה כתיב".
רש"י : "בדברי תורה כתיב - אשרי אדם מפחד תמיד - שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד".
[תרגום ענייני: תלמיד אחד הלך אחרי רבי ישמעאל בר"י בשוק של ציון, ראה אותו רבי ישמעאל מפחד (כנראה מפחד לקנות ולפעול כנדרש),אמר ר"י לתלמיד סימן שאתה חוטא, כי פחד שלך אינו תולדה של יראת ה', אלא נובע מחוסר אונים, שכתוב "פחדו בציון חטאים". אמר לו אותו תלמיד: הרי כתוב: "אשרי אדם מפחד תמיד". הרי שיש מעלה לפחד, ואינו סימן חטא. אמר לו רבי ישמעאל: אשרי אדם שמפחד תמיד שמא ישתכח תלמודו, ומתוך כך הוא פועל שזה לא יקרה, מחזר לשנותו תמיד, וחוזר בתשובה על מעשיו. אבל פחד של חוסר אונים הוא חטא.]
ולפי זה יש לבחון את הפחד של יעקב, האם היה פחד משתק של חוסר אונים, או פחד שהביא למעשים והשתדלות מעשית למען הצלתו, וכן יראת חטא שנובעת מיראת שמים, שמביאה לתקון את המעשים כדי להיות ראוי לקיום ההבטחה.
הרמב"ן בהקדמה לפרשה זו אומר: "נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו)".
הרמב"ן מצדיק את הפחד של יעקב, מפני שהוא הביא אותו למעשים נחוצים להצלתו, וזו השתדלות ראויה גם למי שה' הבטיחו, ואפשר לומר שעל זה צריך לפחד שמא יגרום החטא, היינו שלא יעשה מה שנדרש ממנו כדי להינצל בדרך הטבע, ואז לא יהיה מקום להחיל עליו את ההבטחה.
וכך נראה להסביר את המדרשים שהזכרנו לעיל: "כך מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן, אינן פורקן יראה", "מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה". והמבחן אם היראה של יעקב הייתה מבוררת וחיובית האם היא גרמה ליעקב שייסוג לאחור וימנע מהעימות עם עשו, אבל יעקב אבינו המשיך בדרכו לעשו, אם כן לא היה כאן פחד משתק אלא פחד שמביא ליראת שמים לתפילה לקב"ה שיצילו וכן ראוי לצדיקים.
מאידך כאשר יעקב אבינו מפחד ונמנע מעשיה חז"ל ראו בכך חסרון, כגון במדרש: "יעקב ניתן לו רמז ולא חש", שחשש לפעול כדרכו. וכן במדרש על סולם יעקב שפחד לעלות עליו: "באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה, א"ל הקדוש ברוך הוא אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה".
הואיל ויעקב פחד ולא עלה בסולם, והנמשל שפחד לפעול לקרב את הגאולה, ההבטחה לא הייתה יכולה להתקיים, כי היא מותנת בכך שיעקב יפעל ויעשה כדי שתתקיים.
כדוגמה לכך, הזכרנו לעיל את הגמרא "עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה, אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא". ומבואר במקום אחר שאם היו עולים כולם לארץ בזמן עזרא היו זוכים לניסים כמו ביציאת מצרים, ואם כן החטא הגורם הוא שלא עלו וממילא ההבטחה לא הייתה יכולה להתקיים.
ועוד דוגמה נפלאה לכך מהנאום של יהושע לפני מותו, הוא אומר להם פעמיים שה' קיים את הבטחתו ולא נפל דבר ממה שהבטיח הכל התקיים: (יהושע פרק כא פסוק מג): לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא: (שם פרק כג פסוק יד) וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד:
רלב"ג (שם פרק כא פסוק מג): "ואח"ז זכר שלא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל הכל בא. ואף על פי שכבר נשארו בהן עדין כמו שזכר במה שקדם, הנה זה בלתי סותר מה שנזכר בזה המקום, כי כל הגוים אשר נלחמו בהם נפלו בידם, ואולם נשארו אלו בסבת עצלות יהושע וישראל לא בסבת העדר השגחת השם ית' מהם".
הרלב"ג שואל איך יהושע אומר שלא נפל דבר ממה שה' הבטיח, הרי יהושע לא גמר לכבוש את הארץ המובטחת? ומתרץ שיהושע הצליח לכבוש את כל המקומות שנלחם בהם, אבל מה שלא עשה בגלל עצלות לא כבש, ואין כאן תלונה על הקב"ה, שלא נתן להם מה שלא השתדלו לקחת.
הרי לנו דוגמה מובהקת לכך שמניעה מעשיה היא חטא שגורם לאי קיום ההבטחה, והצדיקים צריכים לעשות חשבון הנפש אם עשו ככל הנדרש לקיום ההבטחה. והדברים הללו מתאימים גם ליעקב כדלהלן:
מאיזה חטא חושש יעקב?
יעקב "שלימתא" השלם בכל השלמויות, שהעיד על עצמו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים", צריך להבין מאיזה חטא יעקב חושש? נציע כמה אפשרויות.
א. הרמב"ן שהזכרתי לעיל מעלה אפשרות שהחטא היה הברית שכרת עם לבן הרשע ועובד עבודה זרה, נראה שזה נבע מפחדו שירדוף אחריו, אבל לאור מה שראה שה' שמר עליו ולא נתן ללבן להרע לו לא היה צריך לכרות ברית עמו, כי ברית כזאת גורמת נזק לבנים בהמשך דרכם.
ב. חז"ל דנים בנחיצות המפגש של יעקב עם עשו, (בר"ר פרשה עה): "רב הונא פתח מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו (שם /משלי/ כו יז) נחמן בר שמואל אמר לארכיליסטיס שישן בדרך, עבר אחד ושרי מעיריה, אמר ליה קום לך דבישה שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה, אמר ליה יגער בישה, אמ' ליה דמיך הוא ועירתניה, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב".
"ר' יהודה בר' סימון פתח מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע (משלי כה כו) כשם שאי אפשר למעיין להרפס ולמקור להישחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעיין נרפס ומקור משחת כך צדיק שממיט עצמו לפני רשע, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב".
בר"ר שם סי' יא: "באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו וגו'".
חז"ל סבורים שעשו היה הולך לדרכו שעירה רחוק ממקומו של יעקב בארץ ישראל, ויעקב לא היה צריך לשלוח אליו מלאכים. הם דמו את עשו לליסטים רב עוצמה אבל "ישן" ולא מתעניין ביעקב, ויעקב לא היה צריך להזכיר לו שנאה ישנה, ועורר אותו למלחמה עמו, וזה גרם ליעקב שישפיל עצמו לפי עשו הרשע וישתחווה לו שבע פעמים, והיה בזה חילול השם, שיראו כולם איך צדיק מט לפני רשע.
אומנם לפי מדרש אחר כוונת יעקב הייתה להחזיר את עשו בתשובה, או לכל הפחות להביא לסיום הסכסוך עמו, ויעקב נהג כדרך האבות שהיו אוהבי שלום ורודפי שלום, אולם התברר בדיעבד שזה היה צעד לא נכון, שאולי נבע מפחד לא מוצדק מעשו ונחשב לו לחטא.
ג. העיכוב בגלות: חז"ל אומרים שיעקב אבינו חטא בכך שהתעכב בבית לבן ועד שקיים את נדר וחזר לבית אביו עשרים ושתים שנה, ונענש שלא יראה את בנו יוסף כ"ב שנה, שהיה בשבילו עונש כבד וסבל נורא. 1
לכאורה יעקב לא התעכב מרצונו הטוב אצל לבן, הוא נאלץ לעבוד שבע שנים בשביל רחל, וכשהתברר לו שזו לאה עבד עוד שבע שנים אחרות עבור רחל, ואח"כ עשה לביתו לפרנסתו עוד שש שנים, והכל מתוך אונס ולא ברצון ומדוע נחשב לו לחטא?
נראה ללמוד שהעיכוב אצל לבן לא היה מוצדק ממה שהבין יעקב בסוף לפני שברח ממנו: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:
וחז"ל מרחיבים את האמור בכתוב ומראים איך לבן מרמה את יעקב לאורך כל הדרך, בר"ר פרשה עד סימן א: ובמדרש בר"ר: "ויאמר להן רואה אנכי וגו' ואביכן התל בי, א"ר חייא רבה כל דבר ודבר שהיה מתנה עם אבינו יעקב היה חוזר בו י' פעמים למפרע שנאמר הן לו, רבנן אמרי ק' פעמים שנאמר ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ואין מנין פחות מעשרה, אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן".
יעקב היה צריך להבין זאת מזמן ולעזוב את לבן. הוא לא היה צריך להציע לעבוד שבע שנים ברחל, וגם אח"כ כשלבן רימה אותו ונתן לו את לאה, היה צריך מיד לקחת את רחל ולאה ולברוח ממנו, ולא לנהוג בתום וביושר עם לבן שחזר ורימה אותו כל הזמן, אלא עם "עקש תתעקש", ולכן העיכוב בבית לבן נחשב לו לחטא.
ד. העיכוב בקיום הנדר: פרק לה פסוק א: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ-ל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן כב: "כתיב זבח לא-להים תודה (תהלים נ יד). כשיצא יעקב מבית אביו לא יצא אלא במקלו, שנאמר: כי במקלי עברתי את הירדן הזה, מיד נדר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: וידר יעקב נדר, מה כתיב בסוף הענין: וכל אשר תתן לי, וכיון שהעשיר, שנאמר: ויפרץ האיש מאד מאד, וניצל שכח את נדרו, מיד גירה בו את לבן, שנאמר: ויקח את אחיו עמו, וניצל מלבן ונתגרה בו עשו, מיד נגלה עליו המלאך, א"ל אין אתה יודע כל הצרה הזאת, כל הצרה למה באה עליך, על שאיחרת את נדרך, א"ל יעקב הגידה נא שמך, א"ל למה זה תשאל לשמי... מיד ברכו המלאך, שנאמר: ויברך אותו שם. וישר אל מלאך ויוכל וגו' (הושע יב ה), מה דיבר עמו א"ל לך שלם את נדרך, טוב אשר לא תדור וגו' (קהלת ה ד), מיד מה עשו שמעון ולוי, ויקחו שני בני יעקב [שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו'], מיד נפל על פניו, ולא עמד עד שנתן לו רשות, קום עלה בית אל".
המדרש כאן מונה את כל העיכובים שיעקב התעכב בקיום הנדר שלא היו מוצדקים: א. התעכב אצל לבן ולא חש לחזור: ב. גירה בו את לבן. ג. גירה בו את עשו. ד. המאבק עם המלאך. ה. כל מה שקרה בשכם שהיה בו גלוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה (ע"פ תנחומא). כל הצרה למה באה עליך, על שאיחרת את נדרך.
מנין נובעים כל המניעות לשוב לארץ?
יעקב מגיע למעבר יבוק ונותר לבדו בלילה ההוא כשהוא חוזר אחר פכים קטנים ששכחם. המדרש מרחיב ומגלה את הסיבות לכך שיעקב חוזר להעביר את רכושו, בר"ר שם פרשה עז סימן ב: "ורבנן אמרי לארכילסטים נדמה לו לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים אמר לו העבר את שלי ואני אעביר את שלך, העביר המלאך את של אבינו יעקב כהרף עין והיה אבינו יעקב מעביר וחוזר ומשכח מעביר וחוזר ומשכח כל הלילה א"ל פרקמוס (מכשף), א"ר פנחס באותה שעה נטל אבינו יעקב פוקרין ונתן לו בתוך צוארו א"ל פרקמוס פרקמוס, א"ר הונא בסוף אמר המלאך אני מודיעו עם מי הוא עוסק מה עשה נתן אצבעו בארץ התחילה הארץ תוססת אש, אמר לו יעקב מן דא את מדחיל לי אנא כוליה מינה, הה"ד (עובדיה א) והיה בית יעקב אש וגו'".
יעקב אבינו מעביר את רכושו, ומגלה פעם אחר פעם שעדין נשאר לו דברים מאחור, עד שהוא מבין, שהאיש שהתגלה לו שם הוא הגורם לכך שהדברים ישכחו או יחזרו לאחור, ואז הוא מבין שכל העיכוב הוא מהסיטרא אחרא. ונראה לי שמזה הבין יעקב למפרע שהעיכוב שלו בגלות, היה בהשפעת אותו מלאך, וניסיון ליעקב עד כמה שיבין שכל האילוצים הללו אינם אמתיים וצריך לא להתחשב בהם ולעלות.
וכך יש ללמוד ממעשה בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני פרק ה הלכה ב: "חד בר נש הוה קאים רדי פסקת תורתי' קומוי הוות פריא והוא פרי פריא והוא פרי עד דאשתכח יהיב בבבל. אמרו ליה אימת נפקת אמר לון יומא דין. אמרין בהיידא אתיתא. אמר לון בדא. אמרין ליה איתא חמי לון. נפק בעי מיחמייא לון ולא חכים בהיידא דא מכלל דפליגא. אפילו תימר לית הוא פליגא מחילות היו ונגנזו. הדא הוא דכתיב [איכה ג ט] גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה."
[תרגום: איש אחד חרש עם פרתו, ונשברה המחרשה, הפרה ברחה והוא רץ אחריה עד שהגיע לבבל. שאלו אותו מתי יצאת? אמר להם היום. בקשו שיראה להם את הדרך לארץ ישראל ולא מצא. ומסיימת הגמ' שמא הגיע במחילות שנגנזו]
המעשה הזה הוא משל לאדם שירד מארץ ישראל, בגלל קשיי פרנסה, כאשר נשברה המחרשה ומקור הפרנסה אבד, והנה התברר שהיציאה מהארץ היא מהירה אבל החזרה אליה קשה ביותר. והסיבה לכך משום שארץ ישראל נקנית ע"י ייסורים וצריך רצון עז להגיע אליה, ומיעקב אבינו למדנו שהעיכובים המאלצים להישאר בגלות הם מהשטן שרו של עשו. השם יעקב משמעו עקבה ורמאות הנהגה המתאימה לגלות, אבל השם ישראל משמעו שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל כראוי בארץ ישראל, השם הזה מסמל את עלות השחר, שחר הגאולה.




^ 1.רש"י בראשית פרק כח פסוק ט: "ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם (על י"ד שנה שהיה בבית שם ועבר ולמד תורה), ולא פירש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מדה כנגד מדה"
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il