בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

שאל אביך ויגדך

בחנוכה ניצחו הלוחמים למען מסורת אבות, אך גם הפגינו תעוזה ושבירת מוסכמות. מצוות החג הן חידוש שלא כתוב בתורה, אך נסמכו על הפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך". מהחג הזה עלינו ללמוד כיצד לפסוע בתווך שבין שמרנות לחדשנות בשאלות האקטואליות.

undefined

הרב ארל'ה הראל

כסלו תשפ"ג
4 דק' קריאה
חנוכה, כחומר ביד היוצר היא – ברצותו מושכה לכאן, וברצותו מושכה לכאן. שמרנים למיניהם רואים בו ניצחון המסורת על הכפירה והחדשנות, שכן זהו הדגל אותו הניפו החשמונאים; וחלוצים צעירים חדורי רוח חדשנות רואים בו חג הגבורה והחוצפה, התעוזה ושבירת המוסכמות. ומי צודק? אולי שניהם.
העולם המערבי נמצא היום בעימות בין שתי אסכולות – שמרנות מול חדשנות. לעיתים החדשנות מכונה בטעות ליברליזם, ביטוי שגוי עד מאוד, שכן ליברליזם איננו חדשני בהכרח – ליברליזם הוא אסכולה הדוגלת בחירותיות, חופש, והליברלים שייכים לאסכולה של פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית המבוססת על עקרונות החירות והשוויון (שאינם סותרים בהכרח שמרנות).
לכן נמקד את עצמנו בציר הוויכוח הזה – שמרנות מול חדשנות.
שתי התפיסות מתבוננות בהיסטוריה של ההתפתחות האנושית ועומדים משתאים מולה – מדוע ואיך הגיעה האנושות להישגים כה מופלאים? מה יתרון האדם מן הבהמה?
השמרנים טוענים, כי האדם נתייחד בזה שהוא יכול להעביר את מורשתו הלאה לצאצאיו, למלל אותה ואף לכתוב אותה. להבדיל מבעלי החיים שלא ניחנו ביכולת זו, בני האדם מלמדים את צאצאיהם את חכמת חייהם, וכך מדור לדור נשמרת תבונת הדורות הקודמים.
החדשנים טוענים, מאידך, כי דווקא הסקרנות של האדם, המחפש תמיד כיצד לחדש וכיצד לעשות טוב יותר, היא שאפשרה לאנושות להגיע לאן שהגיעה (ועוד תגיע...). כל דור למד והפיק לקחים מן הטעויות של הדור הקודם, ופעל נכון יותר וטוב יותר, וכך נוצרה הקידמה.
ובכן, כל אחד מבין שניהם צודק. יש דבר מופלא ביכולת האנושית ללמוד מן הזקנים, ויש עוצמה אדירה ביכולת לנסות ולעשות את זה יותר טוב.
תורתנו הקדושה, תורת חיים, היא דוגמה מופלאה לכך – היא בנויה על מסורת אבותינו, בבחינת "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים פרק לב פסוק ז), אך גם את תחילתו של הפסוק אנו דורשים: "בינו שנות דר ודר", וכפי שפירש בעל חידושי הרי"ם זצ"ל מגור: "וכן שמעתי מפי אא"ז מו"ר ז"ל פ' הפסוק 'בינו שנות דור ודור', שיש בכל שנה ושנה הבנה חדשה בתורה" (שפת אמת לסוכות תרמ"א).
אנו אחוזים במסורת הדורות, מחויבים לה לחלוטין וממשיכים את הדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו, ובמקביל, בתוך נועם הגבולות הברוכים של ההלכה, אנחנו מחפשים תמיד מה יכול להיות טוב יותר, כיצד ניתן להתקדם לקראת אורו של משיח.
גם בעולם החול כך – מי שרק ישמר את מה שקיבל מאבותיו, לא יגיע לכלום. השמרנים יכולים לצעוק עד מחר נגד החדשנות, תוך כדי שהם נהנים מכל פלאי הטכנולוגיה בכל רגע ורגע, אפילו בשעה שהם כותבים מאמרי שטנה נגדה (כן, גם בעט ועיפרון, לא רק במחשב... כל כלי כתיבה הוא יצירה טכנולוגית מופלאה שלא חלמו עליה לפני מאתיים שנה, וכדי ליצר אותה היה צריך לחדש ולהפוך את העולם). מצד שני, הם בוודאי צודקים שהקידמה הפרוגרסיבית והאגרסיבית היא זוועת עולם – שכן היא רצה ריצת אמוק קדימה, שוברת בדרך כל דבר בבחינת 'עולם ישן עד היסוד נחריבה', ומשאירה אחריה אדמה חרוכה בדמות התמוטטות מוסד המשפחה, הזהות, הלאומיות, ועוד.

יש הקשבה
אז מהי דרך הביניים? אותה אנו למדים מימי חנוכה, וכפי שמלמדנו נכדו של בעל חידושי הרי"ם, ר' יהודה אריה ליב מגור (שפת אמת לחנוכה תרנ"ה): "כי נר חנוכה היא מצוה מתורה שבע"פ... ועל מצוה זו נאמר לא תסור כו' אשר יגידו לך מן המקום ההוא... ותורה שבע"פ לא נכתב מפורש, וצריך שאלה וחקירה כמ"ש שאל אביך ויגדך. ולכן יש מהדרין ומהדרין מן המהדרין שכפי מה שאדם מחפש לכנוס בהארות ימים האלה כך מתגלה לו".
שימו לב – חנוכה נושא בתוכו את ההפכים הללו: מצד אחד, הוא מצווה מחודשת, מצד שני למדים את חובת מצוותיו מן הפסוק "לא תסור". הסוד טמון ב"שאל אביך ויגדך". אין כאן סתירה. אנחנו שואלים את אבותינו, אך גם דורשים, מקשים, מתרצים, מעיינים, מחדשים בתורה שבעל פה, המחויבת לתורה שבכתב ולמסורת חז"ל, אך לא מפסיקה לשאול. לא מפסיקה להתקדם, להדר, להוסיף. רק בחנוכה אנחנו מוצאים תופעה מופלאה זו – ההידור, התוספת המחודשת, הפכה לנורמה.
איך בדיוק עושים את זה? זו השאלה הקשה. לי הקטן בוודאי שאין תשובה, אך ברור שהיא צריכה להיות מורכבת מנוסחה שלא מוחקת את העבר, שלא רצה תמיד לחפש את החדש מתוך הנחה שהוא תמיד יהיה טוב יותר, אלא מכירה בכוחו של העבר ועוצמתו, אך איננה פוסלת התבוננות מחודשת על המציאות המשתנה. את הדרך צריכים להורות לנו גדולי רבותינו, זקנינו יאמרו לנו, אבל אנחנו נשאל, אנחנו נחפש, והם ישיבונו דבר.
אנחנו פתוחים לשינוי – אבל אנחנו גם מכירים בקטנותנו מול הציווי האלוקי, כפי שנמסר לנו בתורה שבעל פה כמובן, שכן "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג), תורה שבכתב ותורה שבעל פה. זו יכולה להיות בשורת היהדות לעולם נבוך – הקרוע בין טירוף המערכות של הקידמה ההזויה המנתצת כל דבר ישן לרסיסים, לבין תופעת בומרנג של שמרנות לשם שמרנות.
זוהי דרך הדורשת מאיתנו הרבה זהירות, והרבה תשומת לב. אנחנו לא יכולים לבנות אותה לבד – אנחנו חייבים להישען על זקני הדור המצויים בתוכנו, ולהם ניסיון החיים העשיר ביותר. זכיתי ללמוד מכמה וכמה מהם, ואני יודע עד כמה הם קשובים לצעירים, כמה הם פתוחים להתחדשות, ובלבד שזו תעשה ביראת שמים וענווה.
אנחנו צריכים לקחת מימי החנוכה את התקווה הזו – לעולם יפה יותר, שאין בו שבירת כלים אלא תיקון כלים. לעומת היוונים ששברו כל כלי חרס במקדש בחמת זעם חדשנותם, אנחנו חיפשנו כד אחד קטן, שאיננו שבור, אלא חתום בחותמו של כהן גדול, וממנו הארנו את העולם כולו לדורי דורות.

הכותב הוא ראש ישיבת מוריה, גבעת הקטורת
מתוך העיתון ב'שבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il