בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
16 דק' קריאה
מצוות הפסח מתחילות עם המצווה "החודש הזה לכם" מצות קידוש החודש, שהיא המצווה הראשונה שנצטווה ישראל 1 , וכך ברש"י פרק א פסוק א:
"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".
יש הקבלה בין התחלת התורה למצווה הראשונה שנצטוו ישראל. בראשית נברא האור ועמו היום והלילה "יום אחד", דהיינו בריאת הזמן, ולכן נאמר "יום אחד" ולא יום ראשון מפני שלפניו לא היה מציאות של זמן. ועתה במצוות החודש הזה לכם, ניתן הכוח לישראל להתחדש, לקדש את הזמן ולתת לו משמעות.
השליטה על הזמן והיכולת לפעול בו היא מסממני החירות והיציאה מעבדות מצרים. וכך כותב ספורנו שמות (פרשת בא) פרק יב פסוק ב: "החדש הזה לכם ראש חדשים. מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחירי".
העבד אין לו זמן משלו, ולכן אפילו עבד עברי גופו קנוי, וחייב בכל זמנו לעמוד לרשות האדון לשרתו, מה שאין כן בן חורין זמנו אינו משועבד לאחר, ולכן פועל שכיר יכול לחזור בו בחצי היום, משום שנאמר "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים".
רבי יהודה הלוי ביטא זאת בשיר "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חפשי, על כן מבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה' אמרה נפשי".
מצוות קידוש החודש, מסמלת את היכולת של ישראל לנהל את הזמן ולהשפיע על העולם מבחינה רוחנית ואף מבחינה גשמית, ולהשפיע על המציאות ולשנותה. וכך בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק א הלכה ב: "אמר רבי אבין [תהילים נז ג] 'אקרא לא-להים עליון לא-ל גומר עלי', בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב"ד לעוברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין".

וכך בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה - החדש הזה [יג]:

"החדש הזה לכם (שמות יב: ב), מסור הוא לכם. א"ר יהושע בן לוי למלך שהיה לו אורלוגין, וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו. א"ר יוסה בר' חנינה למלך שהיה לו שומירה, וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו. א"ר אחא למלך שהיתה לו טבעת, וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו. א"ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיון שעמד בנו מסר לו את המפתחות. א"ר חייא בר אבא לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו. ורבנין אמרין לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו".

האורלוגין הוא מורה השעות שעמו המלך מנהל את ממלכתו וקובע את סדר הזמן המלכותי שלו, ומה יעשה בו, וכשגדל בנו מסרו בידו ובזה המליכו, וכך הקב"ה המליך את ישראל על קביעת הזמנים ובהם תלוי הנהגת העולם. והנהגת הזמן כוללת את כל ענייני המלכות, ובא המדרש ומפרט: מסר ביד בנו את "השומרה" היא סוכת השומר על הכרם, והנמשל לישראל שהפקיד בידם את השמירה על עולמו שלא יקלקלו אותו. וכן מסר לבנו את הטבעת שבה חותם המלך על חוקיו, והנמשל לישראל שנתן להם את הטבעת (רמז לטבע) להטביע בו את חותמם, וכן מסר בידם מפתחות של אוצרות, וביניהם אוצרות של גשמים ופרנסה. וכלי מרפא לגוף ולנפש.

ויתרה מזאת, בקדוש החודש יש לנו השפעה על המשפט האלקי בעולם. וכך בפסיקתא שם:
"תני ר' הושעיה גזרו בית דין למטן ואמרו היום ראש השנה, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת העמידו בימה, ויעמדו סניגורין ויעמדו סקיפטורין שגזרו בית דין למטן ואמרו היום ראש השנה. נשתהו העדים מלבא או שנמלכו בית דין לעבר את השנה למחר, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת העבירו בימה, ויעבירו סניגורין ויעבירו סקיפטורין שגזרו בית דין למטן ואמרו למחר ראש השנה. ומה טעמ', כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פא: ה), אם אינו חוק לישר' הוא כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. ר' פינחס ר' חזקיה בשם ר' סימון מתכנסין כל מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרין לפניו, ריבון העולמים אימתי הוא ראש השנה, והוא אומ', ולי אתם שואלין, אני ואתם נשאל לבית דין של מטן. ומה טעמא, כי"י אלהינו בכל קראינו אליו (דברים ד: ז), ואין קראינו אלא מועדות, כמה דאת אמר אלה מועדי י"י מקראי קדש (ויקרא כג: ד). ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר, אלא מועדי י"י (שם /ויקרא כ"ג/), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם /ויקרא כ"ג/), אמר להם אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי".
החידוש הגדול כאן, שגם בראש השנה יום הדין, שבו הקב"ה שופט את עולמו, ישראל קובעים מתי יהיה יום המשפט. וזה רצונו יתברך, שאנו נבחר בו כמלכנו ושופטנו ונבחר מתי נעמוד לפניו למשפט, ואז ישפוט אותנו בחסד וברחמים כראוי לעם נבחריו.
שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה טו סימן כח: כח ד"א החדש הזה לכם, זה אחד מד' דברים שהראה הקדוש ברוך הוא למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהן ...".
לכאורה מה היה כ"כ קשה למשה רבינו בזיהוי חידוש הלבנה, שהקב"ה הראה לו?
נראה שהקושי היה יותר רעיוני: א. איך ישראל יכולים לחדש את הזמן ולהתחדש בו. ב. ואיך ישראל יכולים לקדש את הזמן ולתת לו תוכן רוחני מעל לטבע.
שתי השאלות הללו רמוזות בנוסח ברכת הלבנה, "מחדש חודשים" או "מקדש חודשים". ובכך דן המדרש הבא:
שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה טו סימן כד: כד ד"א החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים , ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים , ויש מהם אומרים מקדש ישראל . שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל שנא' (ויקרא כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת משה קדש את המשכן ואת כל כליו מי היה מקדשם יכול היה משה לבא ולקדשן אלא מה היו עושין היה הכהן מקבל בו דבר של קדש והכלי מתקדשת כשם שקדש משה בדם המזבח או יין נסך או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקדש מתקדשת, עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החדש ".
ישראל יש להם את הכוח לחדש חודשים ולהתחדש עמם, ולזהות בחידוש הלבנה את הזמן החדש הבא לטובה, ועל כך מתאימה הברכה "מחדש חודשים". וכן יש לישראל הכוח לקדש את החודש, כיון שהם קדושים ומקימים מצוות הזמן מתקדש על ידם, ועל מברכים "מקדש חודשים" "מקדש ישראל והזמנים".
ההתחדשות יכולה לבוא מתוך שימת לב לטבע המתחדש, וכך נאמר בשיר השירים פרק ב פסוק י - יג:
"עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: כִּי הִנֵּה הסתו הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: ס"
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה - החדש הזה: [ט] ענה דודי ואמר לי (שיר השירים ב: י). אמ' ר' עזריה לא היא ענייה לא היא אמירה, אלא ענה לי על ידי משה ואמ' לי על ידי אהרן. מה אמר לי, קומי לך (שם /שיר השירים ב'/), זרזי גרמיך. רעיתי (שם /שיר השירים ב'/), בתו של אברהם שריעה אותי בעולמי. יפתי (שם /שיר השירים ב'/), בתו של יצחק שייפה אותי בעולמי בשעה שהעקידו אביו על גבי המזבח. ולכי לך (שם /שיר השירים ב'/), בתו של יעקב ששמע אל אביו ואל אמו, וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וג' (בראשית כח: ז). כי הנה הסתיו עבר (שיר השירים ב: יא), אילו ארבע מאות שנה שנגזר על אבותינו במצרים. הגשם חלף הלך לו (שם /שיר השירים ב'/), אילו מאתים ועשר. ד"א כי הנה הסתיו עבר, אילו מאתים ועשר. הגשם חלף הלך לו, זה השיעבוד. לא הוא הגשם לא הוא הסתיו, א"ר תנחומ' עיקר טרחותה מיטרא, עיקר שיעבודן של ישר' לא היה אלא שמנים ושש שנה משעה שנולדה מרים. ולמה הוא קורא מרים, א"ר יצחק לשון מרור, כמה דאת אמ' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר (שמות א: יד). הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב: יב), "זה משה ואהרן. עת הזמיר הגיע (שם /שיר השירים ב'/), הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמנן של מצריים שיזמרו, היגיע זמנה של ע"ז שלהם שתעקר מן העולם, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני י"י (שמות יב: יב). היגיע זמנו של ים שיבקע, ויבקעו המים (שם /שמות/ יד: כא). הגיע זמנה של שירה שתיאמר, אז ישיר משה וג' (שם /שמות/ טו: א). הגיע זמנה של תורה שתינתן, עזי וזמרת יה (שם שם /שמות ט"ו/ ב), א"ר ביבי זמירות היו לי חוקיך (תהלים קיט: נד). א"ר תנחומה היגיע זמן שיעשו ישראל זמירה להקב"ה, עזי וזמרת יה (שמות שם /ט"ו/). וקול התור נשמע בארצינו (שם /שיר השירים ב'/), א"ר יוחנן קול תייר טב נשמע בארצינו, זה משה, ויאמר משה כה אמר י"י כחצות הלילה וג' (שמות יא: ד). התאנה חנטה פגיה (שיר השירים ב: יג), אילו שלשת ימי אפילה שבהם כלו רשעי ישר'. והגפנים סמדר נתנו ריח (שם /שיר השירים ב'/), אילו הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו. אמר להם משה, כל הדין ריחא טבא אית בכון ואתון יתבין הכא, קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך (שם /שיר השירים ב'/)".
משה מזהה את החידוש בטבע הקורא לגאולה, כמו שהטבע מתעורר לחיים לאחר תרדמת החורף, מתחילה פריחת האילנות והניצנים נראו בארץ, כך גם הצדיקים מתגלים בארץ, ועת הזמיר הגיע לזמור את העשבים השוטים, וכך הגיע זמנם של הרשעים והם כלים והולכים, ועת הזמיר הגיע לזמר לקב"ה שירת גאולים, והפריחה כולה נותנת ריח, אלו בעלי תשובה, וכל מי שמריח את הריח הטוב הזה, אינו יכול להיות אדיש לכך, ומשה קורא לישראל "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך" צאי ממצרים כי הגיע זמן גאולתך.
וכך גם לעתיד לבא יהיו סימנים טבעיים שיקראו לגאולה. פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא טו – החודש: "דבר אחר ענה דודי ואמר לי א"ר עזריה לא היא ענייה לא היא אמירה ... וקול התור נשמע בארצינו אמר רבי יוחנן (זה) [קול] תייר טב נשמע בארצינו, זה מלך המשיח מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נ"ב ז'), התאנה חנטה פגיה אמר ר' חייא בר אבא בר סימון לימות המשיח דבר גדול בא הרשעים כלים בו, והגפנים סמדר נתנו ריח אילו הנשארים והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (שם /ישעיהו/ ד' ג')".
נמצא, שיש קשר בין ההתחדשות בטבע לבין ההתחדשות הרוחנית המושפעת בזמן המסוגל לכך. וכך מבאר המהר"ל בגבורות ה' פרק מו:
"כי אף שהאביב הוא דבר טבעי הרי גבוה מעל גבוה שומר כי יש עוד הויה על הויה יותר כמו שיתבאר והוא הדביקות בו יתברך וכן זמן הקציר שיש בו שלימות הויית העולם הטבעי, עוד יש שלימות יותר עליון במעלה והוא שלימות האחרון ועל ידי אותה שלימות הדביקות בו יתברך וזמן האסיף שיש להויה אסיפה, עוד יש אסיפה למעלה מאסיפה עד שהכל נאסף אל הסבה הראשונה, ולפיכך ראוי בעצמו שיהיו הזמנים האלו מקודשים אליו יתברך".
כלומר, המציאות הטבעית בעוה"ז רומזת על הנעשה בעולמות עליונים, ואם כאן הטבע יוצא מתרדמתו ומתחיל לפרוח אות היא שגם מבחינה רוחנית זה הוא עת סגולה להיגאל. 2
וכך החידוש של הלבנה מעורר את לבנו להתחדשות, וקידוש החודש הוא קביעה כי עת חדשה הגיעה הקוראת לנו להתחדש. עם ישראל נמשל ללבנה ומתחדש כמותה, וכך אנו אומרים בעת קדוש לבנה "וללבנה אמר תתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו".
הלבנה אין לה אור עצמי, כולה מאירה מאור השמש, ולכן היא מתחדשת כפי הזווית שהיא ניצבת מול השמש ועומדת לעינינו. וכך גם ישראל מאירים מאור השכינה, ושינויי הזמן מביאים להתחדשות שלנו.
הרעיון הנ"ל שכנסת ישראל נמשלו ללבנה, יכול להסביר את הדו שיח בין הלבנה לקב"ה כפי שמופיע באגדה במסכת חולין דף ס עמוד ב:
"רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים 3 , וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן!? אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן 4 דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' - אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".
ויש להתבונן באגדה זו: א. האם בתחילה הלבנה הייתה גדולה כמו החמה כמו שנאמר "שני המאורות הגדולים" אם כן צודקת הלבנה בשאלתה: לשם מה צריך שני מאורות גדולים שווים, שכן "אין שני מלכים שמשתמשים בכתר אחד"? ב. מה פשר הניחומים שהקב"ה מנחם את הלבנה, אם הוא משאיר אותה קטנה? ג. מה הפשט בכך שהקב"ה מבקש מעם ישראל "הביאו עלי כפרה"?
ונראה לפרש כך:
א. כל הדו שיח הזה בין הלבנה לקב"ה הוא משל לדו שיח מחשבתי בין כנסת ישראל שנמשלה ללבנה, לבין הקב"ה שנמשל לחמה.
ב. מן הנמשל נלמד למשל, כמו שכנסת ישראל אין השוותה לקב"ה, היא קטנה ומקבלת את אורה מהקב"ה. כך הלבנה הייתה מאז ומעולם קטנה בגודלה מהשמש, לא היה בה אור עצמי וכל אורה בא מאור השמש. ומה שהקב"ה אומר שברא את שני המאורות הגדולים, לא מפני שהם שווים בגודלם, אלא מפני שיש ללבנה סגולות מיוחדות שאין לשמש, שבגללן היא יכולה להיחשב כגדולה. כפי שעולה מתוך הדו שיח בינה ובין הקב"ה כדלהלן.
ג. הואיל והלבנה טעתה וחשבה שהיא שווה לחמה, לדבריה היא הייתה צודקת שאין טעם לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והקב"ה אומר לה לכי מעטי את עצמך כי אין לך אור משלך. ומפייס אותה כי אדרבה בגלל היותה קטנה יש לה סגולות שהופכות אותה לגדולה.
ד. סגולתה של הלבנה שהיא מאירה גם בלילה ולא כמו החמה שמאירה רק ביום. והנמשל לעולם הזה דומה ללילה שהקב"ה הסתיר בו את עצמו ומצפה שאנו ישראל נאיר ונגלה את מציאותו, בזמן שהוא אינו יכול להתגלות, כי אם יתגלה יתבטל מציאות עולם הזה. ובאמת הלבנה מאירה גם ביום אלא שאז ניכרת, והנמשל הוא לישראל שיאירו גם בעולם הבא, אלא שאז אינם ניכרים, ולכן עיקר ייחודם ותפקידם להאיר דוקא בלילה בעוה"ז.
ה. עוד סגולה ללבנה שישראל מקדשים את הזמנים ואת המועדים לפי הלבנה ולא לפי החמה, ובאמצעותם מתקדש הקב"ה בעולמו, וכך ישראל מקדשים את ה' בעוה"ז הדומה ללילה.
ו. קטנותה של הלבנה היא מעלתה הגדולה, שאין לה אור עצמי והיא קורנת מאור השמש ומאירה בלילה. והנמשל לישראל שממעטים עצמם מתוך ביטול לבוראם, וכך מקבלים את אורו ומקרינים אותו החוצה בעוה"ז הדומה ללילה. וכך היו גדולי האומה ממעטים עצמם, כיעקב בחיר האבות שנקרא קטן, ומשה רבינו בחיר הנביאים שנקרא קטן, ודוד המלך שממנו יצמח גם מלך המשיח ונקרא קטן. כל אלו הקרינו אור השכינה והשפיעו על כל העולם.
ז. העובדה שהלבנה לא התפייסה, מוכיחה שהיא לא הבינה את מציאותה ותפקידה בעולם. והנמשל לישראל שאם לא יבינו את העובדה הנ"ל, אין מקום לקיום העולם. ולכן הקב"ה מצטער על כך, ובענוותנותו של הקב"ה האין סופית, הוא מבקש מאתנו כפרה "הביאו עלי כפרה", על שהקטין אותנו, כדי לעורר אותנו להרגיש קטנים מולו, ומי שלב רגיש לו מתפעל ומבין "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו" 5 , ולומד מזה גם כן להיות ענו, ונעשה המהפך שמתוך הקטנות מתבררת הגדלות של הלבנה ושל כנסת ישראל, וחוזרת הלבנה להיות המאור הגדול, ועם ישראל "אתם המעט" שיודעים למעט עצמם גוי גדול וקדוש, וכך נעשה התיקון בבריאה ואור הלבנה כאור החמה.
מובא בויקרא רבה (וילנא) (פרשת קדושים) פרשה כד סימן ט: "קדושים תהיו, יכול כמוני? ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם", ההוא אמינא תמוהה איך אפשר שקדושתנו תהיה כביכול כמו הקב"ה? אלא שאנו מיצגים את הקב"ה בעולם הזה, וכביכול שלוחו של אדם כמותו וכך גם כלפי מעלה, אולם כל זאת אם אנו מודעים לכך שכל האור שלנו אינו משלנו אלא מאור השכינה, אזי כביכול "כמוני".
האם ראש חודש מועד של שמחה?
נאמר בתורה במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק י: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:"
ראש חודש מוזכר בפסוק שכותרתו ביום שמחתכם, ולכאורה הוא יום שמחה. אולם אנו יודעים שמצוות שמחה היא בחגים שאמר "ושמחת בחגך", ולא מצאנו מצוות שמחה בראש חודש. הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות לרמב"ם שורש א' כותב שהלל שאומרים בחגים הוא דאורייתא, שהוא דרך לקיים שמחת חג, ולומד זאת מהתקיעה בחצוצרות שהיא ביטוי של שמחה, ואם יש מצווה להריע בחצוצרות יש גם מצווה לשיר הלל כי לפי ההלכה "עיקר שירה בפה". אולם הרמב"ן שואל א"כ מדוע לא חייבים לומר הלל בר"ח, הרי לפי הכתוב יש מצווה להריע בו בחצוצרות? ומתרץ שהמצווה להריע בחצוצרות בר"ח מלמדת שיש מצוות שירה במקדש בעת הקרבת הקורבן של ר"ח, אבל בגבולין אין מצווה לשיר ולומר הלל.
נראה שהסיבה לכך היא מפני שבחגים יש מצווה לשמוח "ושמחת בחגך", והשירה היא דרך לקיים שמחת חג, אבל בר"ח לא הצטווינו במצוות שמחה, לכך הכתוב מדבר על השמחה בהקרבת קורבנות ר"ח ובניסוך היין.
אולם נראה להוכיח שר"ח יש בו מצוות שמחה במידה מסוימת, שלא הגיעה לכלל חיוב אמירת הלל. שכן ראש חודש אסור בהספד ותענית מהתורה 6 , וכן ר"ח נקרא "מועד" רש"י ערכין י עמוד ב: "ראש חדש איקרי מועד - דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד ובפ"ד דמסכת תענית (דף כט) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד". שמשמעו שמחה, אלא שלא הגיע לכלל שמחת חג, ולא הגיע לכלל חיוב לומר הלל, שלא קדוש שאסור מלאכה כמבואר בגמ' ערכין שם. לפי זה מובן כיצד התפתח המנהג לומר הלל בר"ח 7 , אם כי לא כחיוב גמור אלא כמנהג, כיון שיש בו גם כן מידה של שמחה.
וכפי להבין מדוע אין מצוות שמחה בר"ח כמו בחגים, נראה ללמוד מראש השנה. בראש השנה יש מצוות שמחה מהתורה 8 , אולם אין אומרים הלל מפני שהוא יום הדין. ומלאכי השרת תמהים מדוע אין ישראל אומרים הלל בראש השנה, משמע שראוי הוא היום לאמירת הלל 9 , אלא שמיראת הדין אין אומרים הלל. ורבי צדוק הכהן מלובלין אומר שהשמחה בר"ה מכוסה, ומפרש "בכסה ליום חגינו" שהחג ושמחתו מכוסה בראש השנה, מפני שאין אנו יודעים כיצד תתחדש השנה לטובה, והשמחה של ההתחדשות מעורבת ביראה, ואפשר לומר שזו גם הסיבה שר"ח אין בו מצוות שמחה (והוא פחות מר"ה), מפני ששמחת ההתחדשות שבו מעורבת ביראה של דין כיצד יתחדש החודש לטובה, וכמו ראש השנה גם ר"ח, "זמן כפרה לכל תולדותם".
ובזה שונה ר"ה ור"ח משאר החגים. בחגים אנו שמחים על הישועה שהייתה בהם בעבר, בפסח זמן חרותנו ובשבועות זמן מתן תורתנו ובסוכות זמן שמחתנו כי בסוכות הושבתי, אולם בראש השנה אנו חוגגים את מה שעתיד לבוא! ולכן השמחה מאופקת יותר. וכך גם ר"ח נקרא מועד על ההתחלה החדשה ותקוות העתיד, ולכן השמחה בו עצורה יותר 10 , ואין אומרים הלל שלם, אבל אסור בהספד ותענית.
אנו מוצאים שסעודת ר"ח נזכרת בנביא מאז דוד המלך, כי הוא במידת מלכות דלית ליה מגרמיה כלום ודומה ללבנה, ולכן בקדוש החודש היו מכריזים "דוד מלך ישראל חי וקיים".
והנה ראש חודש ניתן לנשים מפני שלא חטאו בחטא העגל 11 , נראה שלנשים חוש מיוחד בהתחדשות כמו הלבנה, ולכן הן שייכות לבחינת ראש חודש. מכאן למדנו שחטא העגל גרם למיעוט השמחה בר"ח, מפני שחטא העגל נובע מגאווה ככל ע"ז, והוא מונע את היכולת להתבטל לקב"ה ולהתחדש. ולעתיד לבוא יתחדש מעלת ראש חודש, כפי שנאמר יחזקאל פרק מו פסוק א: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ". רד"ק: "זהו עזרת כהנים ואמר כי שער עזרה זאת המזרחי שהוא פתוח לעזרת ישראל יהיה סגור ששת ימי המעשה שאין באים העם לבית המקדש ולא הנשים אלא בשבתות ובחדשים ואז יהיה פתוח וגם זה יהיה חידוש לעתיד ". ואם כן ר"ח יהיה מועד לעתיד לבוא שבו יעלו לרגל לבית המקדש ושערו יפתח.




^ 1.אמנם מצוות מילה וגיד הנשה נזכרו כבר בספר בראשית, אבל אינן מחייבות אותנו עד שנאמרו לנו מפי משה רבינו, ומצווה שלא נשנתה לאחר מתן תורה נאמרה רק לישראל, וכאילו נאמרה לאחר מתן תורה.
^ 2.דוגמא נוספת לדבר בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א: "דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא, דתניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". הרי לנו שיש סימנים בארץ הרומזים למשמרות של מלאכים בשמים.
^ 3.אבן עזרא (פ' בראשית) הקשה דלמא מ"ש שני מאורות הגדולים, היינו ביחס לכוכבים, שהם [- נראים] לנו יותר גדולים מכל שאר צבא השמים. וביאר הגר"א מוילנא ז"ל (- המאור הגדול פ' בראשית) שהראי' של הגמרא הוא ממה שנאמר את "שני" המאורות הגדולים, וכל מקום שנאמר לשון זה "שני" ולא "שתים" דרשו חז"ל שיהיו שווים, כמו לגבי שעיר לה' ושעיר לעזאזל (יומא ס"ב ע"ב) ועוד דוכתי, וזה הי' קשה לר"ש בן פזי, איך אמר ויעש אלוקים את "שני" מאורות הגדולים, הלא אינם שווים בגודלם, לכן תירץ שבאמת בתחילה היו שווים, ורק אח"כ הקטין את הלבנה.
^ 4.בספר דקדוקי סופרים במס' חולין שם בהגהות (אות פ') מצא בכתב יד שלא נזכר שמואל הקטן, כיון שלא נאמר עליו הקטן. חידושי אגדות מהרש"א כתב, דהוא שמואל הקטן בעובדא דפ"ק דסנהדרין (י"א א), והוא שם תנא. בספר דבר בעתו ח"א (דפוס ווילנא תרל"ג) כתב, דאינו מתקבל על הלב דלסדר שמואל התנא קודם לדוד מלכנו, והנה הגם שמובן דלרש"י לא הי' כתיב הגירסא שמואל הקטן כלל, דאל"כ לא הוה קמשמט את עצמו מלפרושי מאן הוא. ובספר דברי שאול מהג"ר יוסף שאול נתנזון זצ"ל כתב: יעקב הקטן שהוא המובחר שבאבות ושמואל הי' המובחר שבנביאים, מלבד משה רבינו שלא נחשב בכלל הנביאים שהוא על גביהם, ודוד המובחר שבמלכים, משמע שהוא סובר דלא כהמהרש"א דשמואל הוא שם תנא. ובספר דבר בעתו הנ"ל מסיים: לולי קמסתפינא הייתי מגיה דצ"ל שאול הקטן דנאמר אליו, אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה (שמואל א' ט"ז - י"ז) והוא פלא עכ"ד.
^ 5.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף טו עמוד א: "א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה בתורה דכתיב כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא. וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים דכתיב (ישעיה נז) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות וגו'".
^ 6.עיין תענית יב עמוד א
^ 7.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כח עמוד ב: "רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם".
^ 8.שאגת אריה מוכיח שיש מצוות ושמחת בחגך בראש השנה ויום הכפורים, ואחד הראיות שדוחים אבלות.
^ 9.באמרי אמת (ראש השנה תרצ"ב): במשנה (ראש השנה ל"ב ע"ב) העובר לפני התיבה ביום טוב של ר"ה, השני מתקיע, ובשעת ההלל הראשון מקריא את ההלל. אאז"ל (השפת אמת) הקשה הלא בר"ה אין הלל, כדאמרו מלאכי השרת כו', ומדקתני שעת ההלל, משמע שר"ה היא שעת הלל, דאל"כ הי' צריך לכתוב בפירוש - דביו"ט אחר, הראשון מקריא את ההלל. ואמר שנראה מזה שלעתיד לבא נאמר את ההלל בראש השנה, שכל הטעם שאין אומרים הלל בר"ה, הוא מפני שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ולעתיד יהי' תיקון השלם עכד"ק.
^ 10.לכאורה דורשים מהפסוק שיש שמחה בשבת ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עז: "וביום שמחתכם אלו שבתות ר' נתן אומר אלו תמידים: ובמועדיכם אלו שלש רגלים: ובראשי חדשיכם כמשמעו", ואין אומרים הלל, מפני שזו שיש שמחה בלא הלל .
^ 11.רש"י מסכת מגילה דף כב עמוד ב: ראשי חדשים - אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן, והכי נמי אמרינן במסכת ראש השנה (כג, א) גבי משואות: משום ביטול מלאכה לעם שני ימים, ושמעתי מפי מורי הזקן זכרונו לברכה שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות - ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר: שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להן: אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל, ונתן הקדוש ברוך הוא שכרן של נשים בעולם הזה, שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי, עד כאן), ומקרא מסייעו, דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ) ותרגם יונתן: ביומא דחולא, והתם נמי גבי ראש חדש קאי, דקאמר ליה מחר חודש, וקרי ליה לערב ראש חדש יום המעשה אלמא: ראש חדש לאו יום המעשה הוא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il