"זה אלי ואנוהו" | הרב משה צוריאל זצ"ל | בית המדרש

שבת ומועדים
שביעי של פסח

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

מאמר חז"ל שהוא בכותרת, תמוה מאד. ודאי לא מדובר על ראייה חושית, "כי לא יראני האדם וחי" והקב"ה מסולק מכל ענין חומרי או מוחשי כדברי רמב"ם (הל' יסודי התורה, סוף פרק א). המפרש המאמר הזה כפשוטו עלול להכשל בעון כפירה (רמב"ם, הל' תשובה, פ"ג ה"ז) ולא תועיל לו טענת שגגה.

על דרשותיהם של חז"ל הורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למשנה, זרעים, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' יט-כ) "שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות יובן מהם הטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו ... וכשתביט בהם כפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו... וכשיראה [אדם] משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק".

ועוד יש לחקור מדוע נקטו כאן חז"ל במאמר שבכותרת "שפחה" ולא כל אדם אחד מישראל, כדברי המקרא "וירא ישראל את היד החזקה"?

ננסה נא לפרש מה שאפשר שהוא משבעים פנים לתורה. כאשר יתרו הגיע למדבר, ושמע על מה שאירע בקריעת ים סוף, התפעל מאד והצהיר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא) ופירש שם רש"י בשם חז"ל מלת "זדו" - "בקדירה שבישלו, שם נתבשלו". הרחיב בזה הנצי"ב ב"העמק דבר":
"כי בדבר אשר זדו. מזה הבין כח ה' שהוא גדול מכל כחות פרטית שמכונים בשם אלהים. מזה שהוא משלם מדה כנגד מדה. הרי דכל אופן שבעולם יש בידו לעשות. וכן כתב הספורנו". 1

הנצי"ב קיצר כאן אבל התכוין לדבריו על שמות (יד, לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ".

שואל שם הנצי"ב:
"'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' '. אי אפשר לפרש שראו הנס שעשה. דאם כן יותר היה ראוי לומר אשר עשה ה' לישראל. שהרי עיקר הנס היה הצלת ישראל ולא טביעת מצרים. ותו מה שייך לזה הראיה ויראה . וכי משום הצלה ונס הגיע פחד ה'? וגם מה זה נתפעלו עתה בקריעת ים סוף יותר מיציאת מצרים בפלא? אלא הענין כמו שדרשו במכילתא והגדה [=של פסח] 'היד הגדולה' שהיו חמשים מכות או מאתים מכות. והגיע לכל אחד מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו שהרעו לישראל בהיותם בקרבם. ואנו אומרים בברכת קריאת-שמע 'את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע'. היינו חיל המלוכה נקראו 'רודפיהם' שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה. אבל שאר המון מצרים מכונים 'שונאיהם'. ומי שנתחייב על פי רשעו נטבע, וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו . ומזה בפרט נודע להם השגחתו ית' בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים, מכל שכן על עמו. משום הכי 'וייראו העם' [עכ"ל]:

בסגנון מבואר יותר כתב הנצי"ב בביאורו ל"הגדה של פסח" ("אמרי שפר", ד"ה ר' יוסי הגלילי אומר... ועל הים לקו חמשים מכות] "עיקר הברייתא הוא במכילתא בשלח. ומתחילה דרשו שם מדכתיב 'וירא ישראל את מצרים מת'. מיתות משונות, מיתות חמורות זו מזו. לפי שהביא עליהם כמה מיתות בים... [ומפני מה דרשו כך?] אלא על כרחך הוא פשטא דקרא. דקשה לפרש שבשביל שראו טביעת מצרים משום הכי 'וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. במה גרם להם יראת שמים זה העונש של פרעה יותר מכל המכות? ותו, הלא הצלת ישראל היה עיקר הנס שנבקע הים, ולא טביעת המצרים, שזה היה בדרך הטבע לשוב מי הים למקורם. אלא הפירוש [הוא] שראו את העונשים שנענשו בהרבה מיתות משונות והיה בא בהשגחה פרטית, מדה כנגד מדה, באופן שהרעו לישראל בהיותם תחת ידם. ואם כן התבוננו על שני דברים. הא' כמה השגחת ה' לדון מדה כנגד מדה אפילו באומות העולם, ומכל שכן בישראל עמו. משום הכי 'וייראו העם את ה''. שנית, שעד כה היה מקום לומר דמשה עשה הכל מדעת עצמו ובכישוף נפלא, שאין להם ידיעה עצומה כמוהו. אבל במה שראו העונש בא במדה לפי מדת העון, מבואר שאין זה מעשה כישוף כי אם מעשה ה', ומשה אינו אלא עבדו. זה עיקר משמעות הכתוב. והמה דרשו עוד מלשון הכתוב שנכתב 'מת' ולא כתיב 'מתים'. אלא כל אחד במיתה בפני עצמו, מיתה מיוחדת לו..." [עכ"ל].

זאת אומרת גדולת קריעת ים סוף היא במה שכל אחד מהגויים בא על עונשו באופן מפורט, כפי רשעותו, וזה לא היה כך בעשרת המכות במצרים שם באו העונשים על כולם בשוה. הכח הגדול הזה, לכוין עונש מדה כגד מדה, בהשגחה מפורטת, אין אצל שום מלאך, שרף או שרי האומות. יחזקאל והנביאים ראו בחזון פעולת מלאכי האומות, שכל אחד ממונה על תחום צר ומוגבל של עמו. אבל לראות איך אדון-כל שליט בכל, באופן מדוקדק ביותר, זאת ראו רק בעת קריעת ים סוף.

פנינה יקרה זו למדנו מהתפעלותו של יתרו באומרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא). אבל הוא הגיע אחרי מעשה קריעת ים סוף. לעומתו כלל עם ישראל הכירו הכרה אמונית זו כבר אז בשעת מעשה, ולכן אמרו שירה "זה אלי ואנוהו". מה שלימד אותם משה רבינו במשך קרוב לשנה, מאז התחילו המכות, כעת ראו בהכרה שכלית, מימוש בפועל.

"ראתה שפחה על הים" יש להבין לשון "ראתה" כהכרה שכלית, כמו "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז) וכן בלשון חז"ל "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון" (כתובות קח, ב).

נשאר לנו לבאר מפני מה אמרו כאן חז"ל "שפחה"? אלא כלל בידינו שבהרבה המקומות שהתורה קוראת אותנו "העם", מדובר על הירודים של עמנו . כך מפורש במדרש (במדבר רבה כ, כג) "כל מקום שנאמר 'העם', לשון גנאי הוא. וכל מקום שנאמר 'ישראל' לשון שבח הוא". ופירש שם מהרז"ו "לא יתכן לפרש שבכל מקום כן הוא, שהרי כתיב בסוף משפטים "ויען כל העם... כל אשר דיבר ה' נעשה". אלא הכוונה שבהרבה מקומות הוא לגנאי" [עכ"ל]. ומה נענה על פסוקנו? נראה פשוט כי כיון שהמקרא התחיל וקרא אותנו "ישראל" ואח"כ באותו מקרא בסופו אמר "העם", מפני ההשוואה ביניהם יש לנו לדרוש לגנאי, ולכן אמרו אפילו שפחה.

נשאר לבאר, מי היו השפחות? הרי רובם של ישראל היו דלים ואביונים, עבדים משועבדים, כיצד היו להם שפחות? יש שתי אפשרויות. [א] חלק קטן מעם ישראל היו פקידים עשירים גם בהיותם במצרים [כמו הנוגשים. וראה עוד דברי חז"ל על קורח (פסחים קיט, א – סנהדרין קי, א – במדבר רבה יח, טו)]. ולהם היו שפחות.

אבל נראה בעיני נכון יותר שמדובר על הערב-רב שיצאו ממצרים יחד עם ישראל, וחלק גדול מהם השכירו את עצמם להיות עבדים ושפחות לישראל. וכדברי "לשם שבו ואחלמה" חלק מהם הצטרפו בתום-לב ונתקנו תיקון הגון, וחלק בתרמית ושוא. ובמאמר חז"ל "ראתה שפחה" לימדונו שאפילו השפחות הכירו אז את היסוד האמוני הנפלא הזה. שהקב"ה הוא אדון האדונים, ושליט בכל אחד מהיצורים לדונו לפי מעשיו, מדה כנגד מדה. ובהכרה עצומה זו, התבטאו בהתפעלות "זה" כמו מצביע באצבע, מה שחינוך אותנו משה.

^ 1.לשון הספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מדה כנגד מדה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד"

שביעי של פסח