בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

משואה לתקומה בנבואת יחזקאל

הרגע שבו התקבלה ההחלטה האלוקית על קיבוץ גלויות ותחיית עם ישראל היה הרגע שבו הגרמנים החליטו לזרוק את היהודים לכבשנים. באותה שעה אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל, לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים. לך אמור להם לישראל הגיע זמן גאולתכם

undefined

הרב שמואל אליהו

כט ניסן תשפ"ג
13 דק' קריאה 60 דק' צפיה
קיבוץ גלויות בתקופת הכבשנים
תחיית המתים אחרי טבח המוני
הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה
נבואת יחזקאל על העצמות היבשות מתארת בקעה מלאה עצמות רבות מאוד "וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב׀ סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד" (יחזקאל לז, ב). וכשהם חיים הם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד. "וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד " (יחזקאל פרק לז, י). והקב"ה אומר ליחזקאל כי מדובר בעם כולו. "וַיֹּאמֶר֘ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה".

בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִֽחְיוּ
הבקעה מלאה בעצמות של אנשים שנהרגו ולא באנשים שמתו מוות טבעי. "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָם וְאָמַרְתָּ֙ אֶל־הָר֜וּחַ כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲ-דֹנָ֣י ה֗' מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ" (יחזקאל לז, ט). הגמרא אומרת כי ההרוגים הללו היו הרוגים שנהרגו על ידי אויבי ישראל הפלישתים שרצו למנוע את הגעת עם ישראל לארץ ישראל, או על ידי נבוכדנצר שהגלה את עם ישראל מארץ ישראל.

וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם
העם ההרוג הזה קם על רגליו ועולה לארץ ישראל. "לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲ-דֹנָ֣י ה֒' הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל: וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י ה֑' בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי: וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּי־אֲנִ֧י ה֛' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־ה'" (יחזקאל לז, יב-יד).

סמיכות השואה לתקומת המדינה
אלפי שנים קראו את הנבואה הזאת והבינו שיש פה סוד גדול על תקומת עם ישראל. בדורנו זכינו לראות את תקומת המדינה שאפשרה ליהודים להתקבץ מכל קצוות תבל לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. המבהיל הוא שקיבוץ הגלויות הזה התרחש בסמיכות כל כך גדולה להרג המוני של שישה מיליון יהודים. "חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד" שחוזרים לתחייה פלאית. והמעיין בגמרא שמסבירה את חזון העצמות היבשות המתעוררות יראה שכל המסופר בגמרא רומז ברמזים מאוד ברורים למה שקרה בדורנו אחרי השואה.

גלות היא כמו קבר לכלל ישראל
הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם
כדי להבין את הנבואה של יחזקאל צריך להבין שבעת הגלות עם ישראל משול לעצמות של מת שקבור בקברים חשוכים ברחבי העולם. לא מדובר בקבר לאדם פרטי, אלא בקבר לכלל ישראל. אדם יכול לחיות בחו"ל ולהרגיש חי מאוד. אבל עם ישראל בגלות נמשל למת. אין עם, יש יחידים. כך ממשיל דוד המלך את עם ישראל בגלות למת השוכב הנמצא בתוך קבר חשוך "הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם" (תהילים קמג ג), והגמרא אומרת על הפסוק הזה שאפילו תלמידי חכמים שלומדים תורה בבבל הרי הם כמו מתים בקבר חשוך (סנהדרין כד ע"א).

ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר
הגר"א מרחיב ומסביר כי רוח העם מתה בגלות שנמשלה לקבר אף שגוף האנשים חי. "כִּי מֵעֵת שֶׁחָרַב הַבַּיִת, יָצְאָה רוּחֵנוּ עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ וְנִשְׁאַרְנוּ רַק אֲנַחְנוּ, הוּא גּוּף שֶׁלָּהּ בְּלֹא נֶפֶשׁ. וִיצִיאָה לְחוּץ לָאָרֶץ הוּא הַקֶּבֶר".

הגויים, האוכלים בשרנו כמו רימה בבשר המת
בחו"ל יש גם השפעה הרסנית של הגויים. "וְרִמָּה מְסוֹבֶבֶת עָלֵינוּ וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַצִּיל, הֵם הַגּוֹיִים, הָאוֹכְלִים בְּשָׂרֵנוּ". הדבר היחידי שמציל את רוח האומה בגלות הם חכמי התורה שמשיבים את נפשנו. "וּמִכָּל מָקוֹם הָיוּ חֲבוּרוֹת וִישִׁיבוֹת גְּדוֹלוֹת", הלוא הן הישיבות הגדולות שהיו בבבל אחרי החורבן.

תלמידי חכמים נוסכים מעט חיות בעצמות היבשות
והגיעו ימים שגם הישיבות הללו התפרקו ועם ישראל התפזר בין מדינות שונות ונשארו רק תלמידי חכמים גדולים פה ושם. "עַד שֶׁנִּרְקָב הַבָּשָׂר וְהָעֲצָמוֹת נִפְזְרוּ פִּזּוּר אַחַר פִּזּוּר. וּמִכָּל מָקוֹם הָיוּ עֲדַיִן הָעֲצָמוֹת קַיָּמוֹת, שֶׁהֵן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מַעֲמִידֵי הַגּוּף".
ואחר כך ירד פלאים מעמדם של תלמידי החכמים שהיו פזורים בעולם ואין מי שמחזיק את רוח האומה ותפקידה. "עַד שֶׁנִּרְקְבוּ הָעֲצָמוֹת וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא תַּרְוָד רָקָב מֵאִתָּנוּ, וְנַעֲשָׂה עָפָר, שָׂחָה לְעָפָר נַפְשֵׁנוּ, וַאֲנַחְנוּ מְקַוִּים עַתָּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוֹמִי יְרוּשָׁלַיִם" (הדרת קודש לגר"א מב. מופיע גם בליקוטים שבסוף ספד"צ עם ביאור הגר"א לח:).

אֱמֶת, מָשָׁל הָיָה
מָשָׁל לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בַּגָּלוּת זֶה כַּמָּה עַד שֶׁנּוֹאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה
דברי הגר"א הללו מתיישבים עם פשט הפסוקים שמסבירים כי תחיית העצמות היא עליית היהודים לארץ ישראל. כך מסביר רבי יהודה בגמרא שכל המראה של יחזקאל הוא מָשָׁל על עם ישראל שחוזר מהגלות והוא כמו אדם שעצמותיו יוצאות מהקבר של הגלות וחוזרות לארץ ישראל כדי להתחבר ולחיות מחדש כמו עם.
וכך בגמרא "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֱמֶת, מָשָׁל הָיָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה, אִם 'אֱמֶת' לָמָּה 'מָשָׁל'? וְאִם 'מָשָׁל' לָמָּה 'אֱמֶת'? אֶלָּא בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה" (סנהדרין צב ע"ב). מָשָׁל "לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בַּגָּלוּת זֶה כַּמָּה עַד שֶׁנּוֹאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה, וְאָמְרוּ 'יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ' וְגוֹ' כְּלוֹמַר הֲרֵי אָנוּ כַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד תִּקְוָה" (רשי ורד"ק יחזקאל לז).
לכן אומר הקב"ה ליחזקאל לחזקם באמונה שעם ישראל יכול לעלות לארץ ישראל ולחיות את חייו מחדש. "וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּי־אֲנִ֧י ה֛' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־הֽ'" (יחזקאל לז יד).

מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל, עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת
לפי זה צריך להבין האם באמת החיה יחזקאל מתים, או שהוא רק ממשיל משלים אמיתיים על העתיד. לפי מה שמפרש רש"י, לדעת רבי יהודה מדובר רק במָשָׁל. אבל מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל היה אומר שאפשר להסביר את דברי רבי יהודה כי באמת החיה יחזקאל מתים, וכל מה שהוא עשה היה מָשָׁל לימינו על גאולת עם ישראל.
הרב הסביר כך בגלל העדות שמופיעה בגמרא: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל, עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר, 'אֲנִי מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם, וְהַלָּלוּ, תְּפִלִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא – מֵהֶן'". גם עלו לארץ והולידו ילדים, וגם הניח לי תפילין. גם גאולה גשמית וגם גאולה רוחנית.

עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וּמֵתוּ
כך גם צריך להסביר על פי מחלוקת שני גדולי התנאים שמובאת שם בגמרא: "דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל, עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וּמֵתוּ. וּמַה שִּׁירָה אָמְרוּ? 'ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ, (ש"א ב) 'ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'" (סנהדרין צב ע"ב). בפשט הדברים נראה שמוסכם בין שניהם שהמתים בפועל קמו חיו ואחרי זמן מרובה או מועט מתו. מחלוקתם היא רק בסוג השירה שאמרו. לדעת רבי יהושע השירה שלהם מלמדת שהם היו גם בשְׁאוֹל, לדעת רבי אליעזר הם לא היו בשְׁאוֹל.

גאולה – לא לצדיקים בלבד
והסביר מרן רבי יוסף חיים זצוק"ל בספרו בן יהוידע כי המחלוקת בין רבי יהושע לרבי אליעזר היא בזהות המתים שהחיה יחזקאל. בהמשך הגמרא מובאות דעות שאומרו כי המתים הללו חטאו חטאים חמורים שבגללם יורדים לשאול. לעומתם אומר רב שמדובר בחטא בדבר מצווה. "אֵלּוּ בְּנֵי אֶפְרַיִם, שֶׁמָּנוּ לַקֵּץ וְטָעוּ". בני אפרים רצו גאולה ויצאו שלושים שנה קודם הזמן (שמנו ארבע מאות שנה מברית בן הבתרים ולא מלידת יצחק). ולכן המתים שחיו שרו "ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים", ולא שרו " מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל ". כי הם לא ירדו לשְׁאוֹל (וכן הוא בערוך לנר על סנהדרין).
המחלוקת הזו מתיישבת עם המחלוקת שיש בין רבי יהושע לרבי אליעזר האם הגאולה שתהיה לעתיד לבוא תהיה אחרי שעם ישראל יעשה תשובה או שתהיה אפילו כשהם רשעים. "רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין" (סנהדרין צז ע"ב). ואילו לדעת רבי יהושע הם נגאלים גם אם אינם עושים תשובה, והתשובה תבוא בשלבים יותר מאוחרים.

אילו חוטאים ה' יגאל?
וּמַאן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל?
לפי ההסבר של רבי יהודה, שהחייאת המתים היא מָשָׁל על חזרת עם ישראל לארצו, חשוב להבין מי הם המתים שהחיה יחזקאל בחזונו, כי הם מָשָׁל על חזרת עם ישראל לארצו. במיוחד לפי דעת רבי יהושע שיחזקאל החיה מתים שעלו מן השְׁאוֹל. באיזה שְׁאוֹל מדובר? האם מדובר ברשעים קטנים או ברשעים גדולים? על כן שואלת הגמרא: "וּמַאן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל?"
אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים
הגמרא מביאה על כך חמש תשובות שונות. הדעה הראשונה היא דעת רב "אֵלּוּ בְּנֵי אֶפְרַיִם, שֶׁמָּנוּ לַקֵּץ וְטָעו". שמואל אומר כי מדובר בחוטאים שמצד הדין אין להם חלק לעולם הבא. "וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לז) 'וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׁרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ'". אנשים שמיואשים מהאפשרות לגאולת עם ישראל. "רמז ודוגמא לכל בית ישראל בצרותם המה. שהרי הם אומרים יבשו עצמותינו בצרות אבדה תקותינו ומה נוחיל לתשועה עוד" (רש"י יחזקאל לז יא).

לא היו ראויים להיגאל ואעפ"כ נגאלו
חסד ה' שגם האנשים הללו ייגאלו. "וְסִימָן זֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁגַּם הֵם עֲתִידִין לְהַחֲיוֹת וְלֹא מִן הַדִּין חָיוּ דְּהָא אֲמָרָן הַכּוֹפֵר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא מִשּׁוּם סִימָן חָיוּ" (רש"י סנהדרין צב ע"ב).
ויש פה קושיה גדולה, למה ה' מחייה אותם למרות שעל פי הסדר הם לא ראויים להיגאל? הקושיה הזאת מתחזקת כשקוראים את הדעות הבאות בגמרא על עומק החטאים ששקעו בהם אנשים מבני ישראל ולמרות חטאיהם הקשים הם נגאלים.
אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה
דעת רבי ירמיה שמדובר באנשים שאין להם קשר כלשהו למצוות. "רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'". והסביר בעל הבן איש חי (בספרו בניהו בן יהוידע סנהדרין צב/ב):"ומה שאמר שאין בהם לחלוחית של מצוה רוצה לומר אפילו מחשבה טובה עוברת באקראי לא היה בהם, והמחשבה בהיותה לבדה קרי לה לחלוחית". ומחדש לנו יחזקאל שגם האנשים הללו ייגאלו ויעלו לארץ ישראל.

אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁחִפּוּ אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוֹ שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים
רבי יצחק נפחא מוסיף ואומר שבגאולה העתידה ייגאלו גם עובדי עבודה זרה שהכניסו את התועבה הזאת לבית ה' בירושלים. "רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁחִפּוּ אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוֹ שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח) 'וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׁרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב' וּכְתִיב הָתָם, (שם לז) 'וְהֶעֱבִירַנִי סָבִיב סָבִיב'". ודבר זה הוא פלא גדול, כי על עובדי עבודה זרה נאמר "כל באיה לא ישובון", ובמיוחד אם מדובר על אלה שעבדו עבודה זרה בבית המקדש, וחוקקו על קירותיו שקצים ורמשים שעבדום כאלילים. איך יכול להיות שאלוקים מחיה אנשים כאלה ברוב חסדו וגואל אותם?

תחייה ותקומה בשעה שמיליוני יהודים נשרפים בכבשני האש
אפילו אלה שנשחקו ואבדה צורתם
תחילה של תשובה לשאלות קשות אלו נמצאת בדברי רבי יוחנן שאומר כי ייגאלו האנשים שנהרגו ונשחקה צורתם לגמרי ואפילו עצם הלוז שלהם לא קיימת. "רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵלּוּ מֵתִים, שֶׁבְּבִקְעַת דּוּרָא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנְּהַר אֵשֶׁל עַד רַבָּתִי - בִּקְעַת דּוּרָא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת יִשְׁרָאֵל, הָיוּ בָּהֶן בַּחוּרִים, שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַחַמָּה בְּיָפְיָן, וְהָיוּ כַּשְׂדִּיּוֹת רוֹאוֹת אוֹתָם וְשׁוֹפְעוֹת זִיבוֹת. אָמְרוּ לְבַעֲלֵיהֶן, וּבַעֲלֵיהֶן לַמֶּלֶךְ, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וַהֲרָגוּם. וַעֲדַיִן הָיוּ שׁוֹפְעוֹת זִיבוֹת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּרְמָסוּם".
אנחנו בדור שבו רצחו הגרמנים שישה מיליון יהודים והפכו אותם לאפר חסר צורה בכבשני אש. עליהם מתנבא יחזקאל ואומר כי גם אלו שנשחקה צורתם האנושית בצורה כל כך אכזרית, גם הם יקומו בתחיית המתים של האומה.

בשעה שמפילים יהודים לכבשני אש
וכך בגמרא יש דיבור מיוחד שאומר כי הגאולה מתחילה כשרשעי האומות משליכים יהודים לכבשנים: "תָּנוּ רַבָּנָן, בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל, לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוַָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע, שְׁחִיק טַמְיָא עַל פָּנָיו. אָמַר, מַה טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ, חַבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא".
כשקוראים את הדברים הללו מבינים כי הרגע שבו התקבלה ההחלטה האלוקית על קיבוץ גלויות ותחיית עם ישראל היה הרגע שבו הגרמנים החליטו לזרוק את היהודים לכבשנים. באותה שעה אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל, לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים. לך אמור להם לישראל הגיע זמן גאולתכם.

נבוכדנצר וסיעתו ידעו שגם לרעים שבישראל יש תקנה
כך מסביר בעל הבן איש חי: "קשה, בשלמא למאן דאמר בני אפרים, ולמאן דאמר שכפרו בתחייה, יש טעם שהחייה אותם, אבל אלו מה טעם יש להחיותם? ונראה לי כדי שנבוכדנצר וסיעתו ידעו שאפילו הרעים שבישראל יש להם תקנה וחשובין הם לפני הקב"ה, ועל כן נבהלים ותאחזמו רעד" (בניהו בן יהוידע סנהדרין צב/ב).
וזה ממש כמו שאומר הנביא יחזקאל בעצמו כי הגאולה היא לא בגלל זכויות עם ישראל, אלא למען שמו באהבה. למניעת חילול השם בין הגויים. "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם" (יחזקאל לו כב). ורק אחרי שהם עולים לארץ ישראל ה' מטהר אותם "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו כה).

העצמות שטופחות על פניו של נבוכדנצר
להבין יותר לעומק כמה הדבר הזה דומה למה שהיה בשואה, מסביר רש"י כי העצמות שטפחו על פניו של נבוכדנצר היו עצמות בני ישראל שנהרגו בפקודתו, ואחרי שהרגום עשו מהם כלים לאכילה ושתייה של נבוכדנצר, התענג נבוכדנצר לאכול מאכלים טעימים בכלים שעשויים עצמות אדם של בני ישראל. כל כך מזכיר את הנאצים שהכינו סבונים משומן בני האדם שהם רצחו והשתמשו בחום שיצא מהכבשנים לחמם את המים שבהם הם היו מתרחצים.

צלם זהב לבטל מלכות המשיח
העצמות בבקעת דורא – בקעה ענקית
הגמרא אומרת כי העצמות של עם ישראל היו מפוזרות בבקעת דורא שהיא בקעה ענקית "ואמר רבי יוחנן מנהר אשל עד רבת בקעת דורא" (סנהדרין צב ע"ב). לפי המבואר בדניאל זו בקעה ענקית שבה בחר נבוכדנצר להציב את צלם הזהב שלו ושם ביקש מכל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא להשתחוות לצלם שלו כשהתזמורת שלו תנגן. "בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא". ומי שלא ישתחווה יושלך לכבשן האש שהוצב שם "וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא".

צלם שהוא אנדרטה לכבוד נבוכדנצר
הצלם של נבוכדנצר לא היה עבודה זרה, ולכן השתחוו לו כל ישראל מלבד חנניה, מישאל ועזריה. ובתוספות (ע"ז ג ע"א) אומר ר"ת דצלם דנבוכדנצר לאו עבודת כוכבים הוא אלא אנדרטי עשוי לכבוד המלך. ומהו כבוד המלך ולמה מסרו נפשם חנניה מישאל ועזריה לא להשתחוות לו ונעשה להם נס.
התשובה כתובה בפרק ב' בדניאל, לפיה האנדרטה הזו היא להנציח את הגלות ולבטל את גאולתם של ישראל. כך מספר דניאל כי נבוכדנצר חולם שהוא ראה חלום על צלם ענק ראשו מזהב, ידיו וחזהו מכסף, בטנו ומעיו מנחושת, ואילו רגליו עשויות גם מברזל וגם מחרס. ואז מגיעה אבן ומרסקת את הצלם, וצומחת להר גדול ונישא. נבוכדנצר זוכר שחלם אבל לא זוכר מה היה החלום. אף אחד מחכמיו לא הצליח לפתור את החלום עד שבא דניאל שמזכיר לו את החלום ופותר לו אותו כרמז לארבע מלכויות שישלטו בעולם עד שיבוא עם ישראל ויגבר על ארבעת המלכויות, יבטל אותן ויהיה לגוי גדול ועצום.

לבטל מלכות בית דוד
בעקבות החלום הזה עושה נבוכדנצר פסל ענק מזהב טהור ומזהיר את כל העולם להשתחוות לצלם כשהם שומעים את כלי הנגינה. ומי שלא ישתחווה – ייזרק לכבשן האש. מסביר המלבי"ם בשם רבינו סעדיה גאון כי נבוכדנצר עשה צלם בשביל לבטל את השפעת החלום שאומרת כי המלכות תעבור ממנו למלכויות אחרות עד שתגיע לעם ישראל. לכן הוא בונה אנדרטה שלא רק הראש מזהב אלא כל הגוף מזהב, הוא יצוק יסודות לצלם של כל הזהב שהיה בבית המקדש. הכול כדי לבטל את משמעות החלום. השתחוויה לו אומרת כי עם ישראל מוותר על העתיד שלו בימות המשיח. ולזה לא הסכימו חנניה, מישאל ועזריה ומסרו נפש ונעשה להם נס.

קידוש השם שיצא מהמהפך
הנס הוא הצלם נופל, חנניה מישאל ועזריה ניצלים. העצמות חוזרות לחיים וכל הדברים הללו גורמים שינוי ביחס אל בני ישראל. אפילו המלאך הרע ענה בעל כורחו אמן. כך נבוכדנצר משבח את ה' "עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן". הוא מצווה שלא יבקשו מחנניה, מישאל ועזריה להשתחוות לצלם ולא ידברו כל רע על אלוהי היהודים, ומי שידבר עליהם רע יהרסו את ביתו ויתלו אותו על עץ. "וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שָׁלוּ עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָה אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה". ובסוף הוא עצמו משבח את ה' "פָּתַח וְאָמַר, אָת֙וֹהִי֙ כְּמָ֣ה רַבְרְבִ֔ין וְתִמְה֖וֹהִי כְּמָ֣ה תַקִּיפִ֑ין מַלְכוּתֵהּ֙ מַלְכ֣וּת עָלַ֔ם וְשָׁלְטָנֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר" (דניאל ג לג).

חורבן ארבע מלכויות
עוד אומרים חכמינו כי באותו יום גם נשרפו ארבע מלכיות. הגמרא אומרת כי מדובר בשריו החשובים של נבוכדנצר שבאו להשתחוות לצלם. "וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא". כל אלה המנויים כאן הם שליטים מרמות שונות של שלטון.
נבוכדנצר מורה לשרוף את חנניה, מישאל ועזריה בכבשן, אבל מרוב כעס הוא אומר להדליק אותו בחום עצום. "בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ: וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא".
באים אנשים וכופתים את חנניה, מישאל ועזריה, שנקראים בארמית שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, ואותם אנשים נשרפים מחום האש של הכבשנים. "כָּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא" (דניאל ג).
ואחר כך כתוב "וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן". הרי חסרים כאן ארבעה סוגי מלכות של בבל שהוזכרו בתחילה. לא מדובר בארבע מלכויות האומות, אבל חכמינו בגמרא משתמשים באותו שם.
אין ספק שכוונת חכמינו לומר כי מחשבת השטות המרכזית של נבוכדנצר לא מצליחה. הוא לא מצליח לעצור את הקמת והפלת ארבע המלכויות, ולא עוד אלא שהוא בעצמו הורג ארבע מלכויות משלו מרוב שנאתו לחנניה, מישאל ועזריה שמייצגים במשל את כל היהודים שלא מסכימים להיות כמו הגויים.
הכאה זו היא בחינת "למכה מצרים בבכוריהם". ואם אנחנו רואים בזה משל לימינו, אין ספק כי הכאת הנאצים ומלכויות הרשעה לא נעשית ישירות על ידינו, אלא הם ובניהם נלחמים ומפילים את מלכויות הרשעה שלהם, ומטהרים את העולם ממלכות הרשעה שכלה כעשן במלחמותיהם של אלו.
ויהי רצון שיתקיים בנו "וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ. וְכָל אוֹיְבֶךָ וְכָל שֹוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ" אמן ואמן.

תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הִתְחַנְּנִי בְּבַקָּשָׁה
מספר הרב שאול דמרי, לשעבר מנהל המקומות הקדושים: לפני כמה עשרות שנים הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה בביקור ברומניה, ובין השאר הוא נפגש שם עם כומר. במהלך הפגישה, להפתעת כל הנוכחים במקום, הוציא הכומר שני ספרי תורה קטנים וביקש לתת אותם לרב. כשראה את פניו המופתעות של הרב, סיפר הכומר: את ספרי התורה האלה נתן לי יהודי שהיה גבאי באחד מבתי-הכנסת במקום, כשהיה בדרך למחנות ההשמדה. הוא היה בטוח שיחזור, וביקש ממני שאשמור על ספרי התורה האלה למענו, וכשהוא יחזור הוא יקבל אותם. לצערי היהודי הזה לא חזר, הוא נספה בשואה, ועכשיו אני ממלא את השליחות שלי ומוסר אותם לך.
למותר לציין איזו התרגשות גרמו ספרי התורה האלה לרב זצ"ל ולכל מי שהיה שם אתו. הרב הודה לכומר, גם בשמו של אותו יהודי שלא זכה לחזור ממקום המוות ההוא, וכמובן הביא אותם אתו ארצה.
אני לא יודע מנין היה לי העוז הזה, אבל כאשר הרב סיפר לי על הספרים הללו, ביקשתי ממנו שייתן לי אחד מהם. להפתעתי הרב לא השתהה בתשובתו ומיד השיב: בסדר, אבל למה אתה צריך? סיפרתי לו שבבית-הכנסת שלנו אנחנו נוהגים להעלות חתן בשבת חתן ולקרוא לו את פרשת "אברהם זקן" מתוך ספר תורה. חשבתי אפוא להכין את ספר התורה הקטן הזה שיזכו בו חתנים. הרב כמובן שמח על הייעוד שנמצא לספר התורה המיוחד הזה ונתן לי אותו לבית-הכנסת. וכך היה. בדקנו את ספר התורה הזה ושמנו אותו בבית-הכנסת, ובכל פעם שהייתה שבת חתן העלינו בו חתן.
עברו כמה שנים והייתי צריך לחתן זוג שהבחור היה גֵר, אביו יהודי אבל אמו גויה. הוא שאל האם אוכל לעשות לו שבת חתן, ואני נעניתי לו בשמחה. לבית-הכנסת הוא הגיע עם אביו ועם המשפחה. הוצאתי את ספר התורה, ואחרי שסיימנו לקרוא סיפרתי לנוכחים את תולדות הספר הזה. פתאום אני רואה את אביו היהודי של החתן פורץ בבכי. שאלתי אותו מדוע הוא בוכה, והוא השיב: אני מרומניה, אני יודע שאבא שלי מסר שני ספרי תורה לכומר ברומניה. אבל לא דמיינתי שיום אחד בני יתגייר, יעלה לארץ, ובשבת החתן שלו יעלה לתורה עם הספר הקדוש הזה.

עבודת ה' בהתמודדות . איך אפשר להתחזק בתקופה הזאת שיש עלינו איומים מבפנים ומבחוץ ועוד ועוד יהודים ממשיכים להירצח?
אני ממליץ לך לקרא וללמוד את ספר תהילים ולהתמלא מאמונתו של דוד המלך. אני חושב שאנו נמצאים בשעה מאוד גדולה של עם ישראל. בתפקיד מאוד גדול של כיבוש הארץ ושל ירושת הארץ שאלוקים הבטיח לאבות הקדושים. לא כל אחד זוכה לזה, ולא כל אחד זוכה ומעשיו מרוממים את כל עם ישראל לעסוק בירושת אבות ובשייכות אליהם. המקום גורם והציבור בישראל נאלץ לברר את זהותו דרך השייכות לאדמת יהודה ושומרון. זוכים לעבוד את ה' בצורה הכי נכונה והכי אמיתית שציוותה התורה, ועבודת ה' היא לא רק בלימוד תורה, אלא בעצם החיים שחיים בכל רגע. ההתמודדות היא עבודת ה' הכי גדולה כפשוטו. כואב לנו מאוד על המציאות שאנו נמצאים בה. לצערנו אנחנו מוצאים עצמנו מתמודדים מול השאלה הגדולה מדוע שלוחי מצווה ניזוקים. העולם הוא מקום של התמודדות. האמונה והתורה נותנות לנו כלים להתמודד. ודאי שצריך זהירות אבל אסור לחיות מתוך פחד, אלא צריך תמיד להאמין ולבטוח.


משואה וקידוש ה' . אני גרה ביישוב מעורב וביקשו ממני להדליק נר משואה ולהגיד כמה מילים. האם מותר לי בתוך אישה?
מצווה. זה קידוש ה'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il