בלי יהדות אין ציונות

משפחה חברה ומדינה
דרכי הגאולה

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
תקופתנו בתהליך הגאולה

5 דק' קריאה

יום העצמאות מפגיש אותנו עם המעבר מגלות לגאולה. תהליך זה ממלא את ליבנו בהכרת הטוב ובשמחה, אך הוא גם כרוך באתגרים לא פשוטים, שאחד מהם הוא המשבר הכפול של הציונות החילונית.
כידוע, כשם שלאדם יש נשמה וגוף, והנשמה מופיעה בעולם דרך הגוף, כך לכלל ישראל יש נשמה וגוף: הנשמה היא התורה, והגוף הוא הממלכה או המדינה. תפקיד הגוף, כלומר המדינה, להיות המרחב שדרכו מופיעה בעולם הנשמה, כלומר התורה. התורה בשלמותה לא מופיעה על ידי אדם פרטי, אלא רק על ידי עם ישראל כולו. הייעוד שלנו הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – ולא אדם פרטי קדוש.
כשתינוק נולד אנו מתעסקים בעיקר בפיתוח גופו, אך ככל שהוא גדל, כך הולכים ומתגלים תכונותיו וכישרונותיו הפנימיים. גם חזון הנביאים ביחס לתקומת ישראל הוא בסדר הזה – בשלב ראשון "העצמות היבשות" ילכו ויתחברו לכלל גוף אחד, ולאחר מכן, בשלב השני, תבוא הרוח ותפיח חיים בעצמות הללו. הרב קוק הגדיר את תנועת הציונות כתנועה של התעוררות כוחות חיים חומריים שבאומה, כוחות שתכליתם לבנות רק את הבסיס הגשמי של האומה בארצה. אולם הוא גם הדגיש שזה לא כל הסיפור, כי לאחר מכן יש להפיח נשמה ורוחניות בתוך הגוף הלאומי.
בגלות, בגלל היעדר המסגרת הלאומית, התורה נאלצה להצטמצם. היא הפכה להיות בעיקר תורה פרטית, המדריכה את היחיד בחיי היומיום, ופסקה מלהיות תורה המדריכה עם שחי בארצו, כמו שהייתה בתקופת התנ"ך.
החולשה הרוחנית של הגלות עוררה בנו פחד ויראה מפני המציאות הגשמית, והחומריות נתפסה כאיום על הרוחניות. מושגים כמו גבורה צבאית וגופנית, חריצות מעשית, חזון לאומי ורגשות לאומיים – נתפסו כרעיונות זרים ומאיימים על היהדות.
אם בתקופת התנ"ך הייתה התורה תורה שהדריכה את החיים הלאומיים והחומריים, הרי בגלות התורה הדריכה להתרחק מחיים לאומים וחומריים, כדי להגן על האוצרות הרוחניים שלנו.
כאשר הגיעה הגאולה, והכוחות החומריים הלאומיים החלו להתעורר מתרדמה של אלפיים שנה, הם פגשו את התורה כפי שהיא הייתה רווחת בגלות, ולא הכירו את התורה המתאימה לארץ ישראל. החומריות הלאומית פגשה את התורה כמשהו שמתנגד לה, וממילא היא פיתחה התנגדות בחזרה. בנקודה זו מתרחש המשבר הראשון של הציונות החילונית - המשבר מול היהדות. הגוף מזהה בטעות את הנשמה כאויב שלו והוא מכריז עליה מלחמה.
ואכן, אחד ממרכיבי הזהות של הציונות החילונית, כבר מראשיתה, היה ההתרחקות מהדת. חלק גדול מהחלוצים וממנהיגי הציונות החילונית לא היו חילונים או כופרים "במקרה", אלא "בעצם". מבחינתם להיות ציוני זה לאהוב את הארץ, להיות גיבור, לעבוד קשה את האדמה - ובד בבד להתרחק מהדת היהודית.
הציונות החילונית מיסדה את החילון וההתרחקות מהיהדות בצורה שיטתית וקבועה: מערכת החינוך חינכה את הילדים לכפירה ולזלזול ביהדות; התקשורת הציונית, שהייתה בעיקר בצורה של עיתונות, בזה ליהדות ולמקיימי המצוות על בסיס יומיומי, כולל הטפה לשנאת החרדים ולשנאת היהדות.
אנשי הרוח וחלק מהמנהיגים של הציונות החילונית הגדירו את הציונות כאלטרנטיבה ליהדות. היהדות, לשיטתם, היא הדת בגלות, והציונות היא הדת בארץ ישראל. הצבר השרירי הזקוף עם כובע הטמבל לראשו מחליף את היהודי הגלותי הכפוף, עטור התפילין. רבים מהם כתבו על הניגודיות המהותית שיש בין היהודי הדתי הגלותי ובין היהודי הציוני הארצישראלי.

אובדן זהות
אבל התהליך, לדעתו של הרב, אינו מסתיים כאן. כשם שלאדם פרטי יש שאיפות רוחניות, והתעסקות גשמית לבדה אינה יכולה לתת לאדם סיפוק בחייו, כך הוא גם לגבי עם שלם. התעסקות בלאומיות גשמית לבדה אינה יכולה להימשך לאורך זמן, משום שהיא אינה עונה על הצורך לצרף לחיים הגשמיים משמעות וערך.
דווקא ברגע שהבניין הגשמי מתבסס והמדינה הקטנה ומוקפת האויבים הופכת לאימפריה צבאית, כלכלית, חקלאית ומדעית – מתרחש המשבר השני של הציונות החילונית. אל ההצלחה הגשמית האדירה מתלווה תחושת ריק אדירה. אחרי עשרות שנים החזון הציוני מתגלה כחזון ריק מתוכן, חסר משמעות וזהות. כאן מופיע המשבר השני של הציונות החילונית: המשבר עם הציונות עצמה.
כאשר הציונות החילונית גילתה שהבניין הגשמי אינו עונה על כל צורכי החיים, היא החליטה לפרק אותו בעצמה, כמו צייר שבסיום עבודתו מוחק את יצירתו משום שהתוצאה הסופית לא מצאה חן בעיניו. אז הופיע בישראל תהליך הפוסט־ציונות – תהליך הביטול והפירוק של מדינת ישראל. אותם הכוחות שפעלו לבנות את המדינה ולבסס אותה מבחינה חומרית, הם אלו שבסופו של דבר פועלים כדי להחריב את מפעל חייהם.
לתהליך זה היו שני שלבים: השלב הראשון היה רעיון הקמת המדינה הפלשתינית על אדמתה של ארץ ישראל, המנוגד לגמרי לרעיון הציוני המקורי, הרואה בעם ישראל את הבעלים היחידי על כל אדמות ארץ ישראל. הדאגה ללאומיות היהודית הוחלפה בדאגה ללאומיות הערבית. רעיון ההתיישבות היהודית התהפך לאידיאל הקמת מדינה לערבים, אף אם יהיה כרוך בגירוש יהודים מביתם ובהריסת יישובים יהודיים. המאבק הצבאי על הארץ הפך ל"כיבוש משחית", והתיישבות בכל ארץ ישראל הפכה להיות "נישול ערבים מאדמתם". חלקי מולדת הפכו בן לילה ל"שטחים הכבושים". החלוציות הנערצת מותגה מעתה כ"התנחלות משיחית מסוכנת". שלום עם אחים התחלף בשלום עם אויבים.
השלב השני הוא רעיון "מדינת כל אזרחיה" החותר לביטולה הגמור והמוחלט של מדינת היהודים. רעיון זה הוא מחיקה מוחלטת של כל המפעל הציוני, ששם לעצמו למטרה להקים מדינה ליהודים בדווקא. בג"ץ, מפלגות השמאל ואנשי תרבות ואקדמיה פועלים כבר מספר שנים כדי להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. הם הולכים ומתרחקים לא רק מהזהות היהודית הדתית אלא גם מהלאומיות היהודית, מהציונות. הם שוללים את המוסריות ואת צדקת הדרך של הציונות ומנסים למשוך אחריהם את כולנו, פעמים בהשפעה תרבותית ובהנדסת תודעה, ופעמים בפסיקה משפטית כוחנית ואלימה.
דאגה לצרכים של יהודים מוגדרת כגזענות וכפגיעה בשוויון, וזכויות היהודים התחלפו בשיח זכויות האדם באשר הוא אדם. הדאגה לכלל התחלפה בזכויות הפרט. משאבי ההגירה ליהודים הופנו לקליטת אלפי גויים גמורים בכל שנה. תקציבים ממשלתיים מופנים כדי לדאוג לפרנסה ולבית דווקא למי שאינו יהודי. למשל, זכויותיהם של מהגרים לא חוקיים מסודן קודמים לזכויותיהם של היהודים בדרום תל אביב. אידיאל העבודה העברית התחלף באידיאל האפליה המתקנת עבור בני מיעוטים. השפה העברית מוחלפת אט אט באנגלית האוניברסלית, ואפילו התבוללות של יהודים עם ערבים הפכה להיות לגיטימית. גם הקריאות למלחמת אחים או הקריאות להפסיק לחיות יחדיו באות לערער ולבטל את הרגש הלאומי הקיים בין כלל היהודים בארץ.

המשבר הוא המבשר
התופעה שראינו בחודשים האחרונים, שבה אנשים מוכנים "לשרוף את המועדון" ביחס למדינה, לעודד סרבנות, לאיים בעזיבת הארץ, בפגיעה בכלכלה ואפילו במלחמת אחים – היא חלק מתופעה זו. זוהי תוצאה של המשבר הכפול והמצוקה שבה כוחות חיים אדירים מחפשים זהות ומשמעות. אין אלו קולות גבורה ומלחמה, אלא קול ענות חלושה, ובעיקר קולות של מצוקה.
תהליך הגאולה כולל בתוכו בירורים שחלקם לא פשוטים. אלו הם חבלי משיח, שבסופו של דבר מולידים צורות חיים חדשות ומפותחות יותר. אין מה להיבהל מתהליכים אלו, אלא יש להתבונן עליהם מזווית של אמונה ולראות את התוך ואת הנולד מהם.
אולם כאן מגיעה התפנית המדהימה בעלילה. ה"משבר" כיום הופך על כורחו ל"מבשר" גדול. כיום מתברר לכול כי במקום שאין יהדות, אין גם ציונות. אם לפני מאה שנה הנחת היסוד הייתה שבמקום שיש יהדות אין ציונות, כי הן סותרות זו את זו, בשנים האחרונות הולכת ומתבררת האמת, שבמקום שאין יהדות אין ציונות, והיהדות היא נשמת הציונות.
יתרה מזו, המלחמה של השמאל הן ביהדות והן בציונות גורמת, בהפוך על הפוך, לשני גורמים אלו להתאחד. הם זועקים על כך שהציונות היא תנועה דתית ושהדתיות הפכה ללאומית, וההתנגדות שלהם ליהדות ולציונות - היא עצמה מדרבנת את הכוחות הרוחניים ואת הכוחות החומריים להתאחד. במילים אחרות, מי שבא לקלל נמצא מברך על כורחו. זהו אורו של משיח ההופך חושך לאור ומר למתוק.
אם כן, מתחת לפני השטח, מתחת לקולות ההפגנות ולשלטי המחאה, ומבעד להסתה ולגידופים כלפי כל מה שמייצג את הציונות ואת היהדות - אנו עדים להתקדמות משמעותית בתהליך הגאולה, שבה הרוחניות והחומריות, היהדות והציונות, הולכות ומתקרבות זו אל זו, עד להתאחדות הגמורה שנזכה לראותה בקרוב בימינו בעזרת ה'.

מתוך העיתון ב'שבע'

תקופתנו בתהליך הגאולה

דרכי הגאולה