בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

גדר קיום המצוות שהן חובת הלבבות

undefined

הרב דוד דב לבנון

איר תשפ"ג
17 דק' קריאה
האם התורה מחייבת אותנו במצוות התלויות בלב?
פרשת קדושים גופי תורה נאמרו בה, מהן מצוות התלויות במעשה (כעושק וגזל), ומהן מצוות התלויות בדבור (כלשון הרע והליכת רכיל), ומהן מצוות שהן לכאורה חובת הלבבות (פרק יט פסוק יז-יח) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':
איסור לא תשנא את אחיך בלבבך ומצוות ואהבת לרעך כמוך הן לכאורה חובת הלבבות, ויש המקשים איך התורה יכולה לצוות על לבו של אדם לאהוב או שלא לשנוא, ולכאורה אין לאדם שליטה על לבו?
אבן עזרא שואל שאלה זו על אסור לא תחמוד, ואלו דבריו שמות פרק כ פסוק יד:
"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו."
כלומר אדם יכול בכוח שכלו להתבונן ולהביא עצמו שלא יחמוד, כמו שנאמר בספר התניא שהשכל שליט על המידות. וכך אפשר לומר שאדם יכול בכוח שכלו להביא לכך שלא ישנא את רעהו ללא סיבה (כפי שיבואר להלן), וכן להביא לכך שיאהב את רעהו כמוהו.
אולם נראה מדברי הרמב"ם שכל המצוות שהן לכאורה חובת הלבבות קיומן תלוי במעשה 1 . הואיל והזכרנו איסור לא תחמוד, נראה מתי עובר לא תחמוד, והאם זה נשאר כחובת הלבבות? ונפקא מינא גם למצוות שאנו עוסקים בהן.
לפי כמה ראשונים חייב בלא תחמוד רק עם עשה מעשה: אם גזל או חמס ונתן דמים. וכן סובר הרמב"ם אלא שהרמב"ם מחייב אפילו לא גזל או חמס, אלא "אפילו אם הפציר בו עד שמכר" חייב. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט:
"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' +שמות כ' י"ד+ לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' +דברים ז' כ"ה+ לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה".
והשיג עליו הראב"ד, אם חייב רק בעשה מעשה שהפציר עד שמכר לו, הרי זה לאו שיש בו מעשה ומדוע אין לוקים עליו? וזה לשונו:
"ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו".
ונראה ליישב שלעולם האיסור לא תחמוד הוא בלב, אלא ששיעור החמדה שעליה עובר בלאו הוא שעושה מעשה ע"פ חמדתו, ולכן זה נשאר לאו שאין בו מעשה. ועתה נבוא לבאר את המצוות שהזכרנו מהפרשה שמדברות על חובת הלבבות, ונתחיל במצוות ואהבת לרעך כמוך.

ואהבת לרעך כמוך – במחשבה או במעשה
לפי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ג), גם מצוות ואהבת לרעך כמוך מחייבת מעשה:
"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא".
היינו שיעשה מעשה טוב לרעהו, יספר בשבחו ויעשה מעשים לטובתו כהשבת אבדה וכדומה, וכל גמילות חסדים כלולה במצווה זו. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות אבל פרק יד הלכה א:
"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".
אולם נראה שהרמב"ן סובר שמצוות אהבת הרע היא חובת הלב במחשבה, (פרק יט פסוק יז):
"וטעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב א):
אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישווה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו':"
הרמב"ן אומר שמצוות ואהבת לרעך לאהבה מחייבת "שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב", ומבחינת גודל האהבה ישמח אם חברו יהיה לו אף יותר ממנו "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישווה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה", ויתרה מזאת "ולא יתן שיעורין באהבה ... ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו".
ישווה אליו אלא אף שבלב "אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו". אולם עדין ניתן לפרש ששיעור האהבה שבלב נמדד במעשיו
אולם אם כך, איך נבין את תחילת דבריו של הרמב"ן שהתורה מפליגה בחיוב האהבה עד כמוך ממש, ואי אפשר לומר שזו הכוונת התורה, שכן לימד רבי עקיבא "חייך קודמים לחיי חברך"? נראה שהרמב"ן התכוון כאן צד המעשי שאינו חייב להקריב עצמו למען חברו וחייו קודמים, וכן כותב הרמב"ן בהמשך "להטיבו" בכל דבר היינו במעשה, ולכן נראה לענ"ד שגם לפי הרמב"ן המצווה מחייבת מעשים, ונראה לפרש כנ"ל שמהות המצווה היא אהבת הרע, אולם שיעור המצווה הוא במעשה שאז בפועל קיים את המצווה.
ואם הגענו לכך, נלע"ד לפרש כך גם את הרמב"ם שאהבת הרע היא חובת הלבבות אלא ששיעור האהבה הוא במעשה, כמו שהסברתי באיסור לא תחמוד.
והנה מה שכתב הרמב"ן שאין חיוב לקיים במעשה "כמוך" ממש שכן לפי ההלכה "חייך קודמים לחיי חברך", ולכן הלכה שאבדתך ואבדת חברך אבדתך קודמת, ואפילו אבדת אביך ואבדת רבך אבדתך קודמת, לכאורה צריך עיון כי זה אינו סותר את ה"כמוך", כי אם היה חייב להעדיף אבדת זולתו לשלו הרי היה מעדיף את זולתו יותר ממנו – יותר מכמוך, ואת זה בודאי התורה לא דרשה.
נראה שהרמב"ן מתכוון למה שמובא בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א:
"לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך".
שם לא מדובר על מתן כל קיתון של מים לחברו, אלא כפי שדרש בן פטורא: "מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו", ובאופן זה שניהם שווים, ובא ר"ע ולימד שחייו קודמים לחיי חברו, ואינו צריך למסור נפשו ולמות כדי להציל את חברו לחיי שעה. ומכאן לומד מכאן הרמב"ן שחיוב האהבה לרעך הוא עד "כמוך" ולא עד בכלל.
ויש בכך נפקא מינה, שגם עם עדין לא עשה מעשה ועדין לא קיים את המצווה בשלימותה, אבל בעצם העובדה שעורר את לבו לאהבת הרע הוא עושה את רצון ה', וחובת הלבבות היא עיקר תוכן המצווה, אלא שהלבוש שלה הוא המעשה בפועל. וכדי לקיים את המצווה הזאת הכנת הלב חשובה ביותר.

אהבה לרעך במחשבה היא ללא גבול
לפי מה שפירשנו ברמב"ן אהבת הרע במחשבה היא ללא גבול, ורק במעשה "חייך קודמים לחיי חברך", וכך מצאנו בספרי חסידות שהסבירו כיצד אפשר להגיע לאהבה כמוך ממש, וכך בספר תניא ליקוטי אמרים פרק לב:
"והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקי' חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך וכמ"ש במ"א באריכות:"
וכעין זה בתלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ג /ה"ד: "כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך היך עביד' הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה".
הגמ' שם מסבירה את ההיגיון באיסור נקימה ונטירה במשל לאדם שיד אחת פצעה את חברתה, היעלה על הדעת שתנקום ותפצע את היד הפוגעת, וכמו שזה לא שייך בגוף אחד כך כל ישראל כגוף אחד ואין טעם שיתנקם בחברו.
ולפי זה אפשר לומר שבמחשבה ירצה לקיים את מה שאמר בן פטורא יקשה את חברו מקיתון מים שלו, אלא שלמעשה יש לנהוג כר"ע כי חייך קודמים לחיי חברך, וכדי למנוע את מיתת שניהם, אבל לולא זאת שניהם שווים באהבה שיאהב איש את רעהו.
כמובן שזו שאיפה לאהבה גדולה שדורשת התבוננות והעמקה כפי שהסביר ספר התניא.

אהבה במעשה מביאה לאהבה בלב
עוד אפשר לפרש מדוע התורה מצווה על מעשים של אהבה, לפי מה שלימד אותנו ספר החינוך 2 "הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות", ש"אחר הפעולות נמשכות הלבבות", ומתוך שיעשה טוב לרעהו יבוא לידי אהבה, וכך כותב הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו שטעות לחשוב שאדם נותן למי שאוהב, אלא הוא אוהב למי שנותן לו, וככל שיתן לרעהו כן יאהב אותו.

לא תשנא את אחיך בלבבך – האיסור הוא בלב
והנה האסור לא תשנא את אחיך בלבבך הוא שנאה שבלב דוקא, וכך פוסק רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ה - ז
הלכה ה: "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חברו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא".
ובענין שאלת העולם שאי אפשר לצוות על הלב שאינו בשליטתנו, ומה יעשה אם לבו שונא את חברו? התשובה שיש תיקון לדבר ע"י שיאמר זאת לחברו ולא ישאיר זאת בלבו, ואז לא יעבור על לא תשנא.
הרמב"ם מסביר את חומרת השנאה כאשר היא נשארת בלב מבלי לגלותה, שיכולה להביא לרצח, כאשר השנוא לא יוכל להישמר מפני השונא:
הלכה ו: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל הא-להים".
ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רלח גם הוא סובר כרמב"ם "שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ז] לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא, לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין [ט"ז ע"ב] בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה וידוע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקום ולא תטור, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר [שם, שם י"ח] ואהבת לרעך כמוך. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר. "
החינוך מוסיף ששנאת הלב קשה מכל, נראה משום שקשים הרהורי עבירה מעבירה, המחשבות מתרוצצות ומכבידות כל עוד לא יצאו החוצה, עלולות להביא להתפרצות לא רצויה. ומוסיף עוד ב"שורש המצוה ידוע, כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל".

אסור שנאה בלב כדי להחזיר בתשובה ולהחזיר את האהבה למקומה
ויש טעם נוסף מדוע לא ראוי לשמור את השנאה בלב אלא לומר אותה לחברו, כדי להביא לתיקון המצב לחזרה בתשובה והחזרת האהבה למקומה. כפי שמבאר הרמב"ם שם הלכה ז:
"הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם."
נמצא שע"י שידבר עם חברו, יתלבנו הדברים, אפשר שע"י התוכחה הזאת יחזור בו חברו ויבקש סליחה, וכך יתפייסו ויחזור השלום ביניהם, ואם הוא לא יחזור בתשובה אזי רשאי לשנאתו.
וכך מפרש רשב"ם את הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך - אם גמלך רעה לא תתראה לפניו כאוהב [בפיו שלום את רעהו ידבר] ובקרבו ישים ארבו, לא טוב [הדבר אשר אתה עושה], אל תשנאהו בלבך אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום: ולא תשא עליו חטא - בלבבך:"

אסור נקימה ונטירה במחשבה בדבור ובמעשה
יצוין בזה שהחינוך אומר שאם הוא מראה לחברו שנאה הוא לא יעבור על לא תשנא אלא על לא תקום ולא תטור, ולכאורה הרי כדי לעבור איסורים אלו לא תקום ולא תטור צריך מעשה, כפי שמסביר רש"י (יח) "לא תקם - אמר לו השאילני מגלך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני מגלך. אמר לו הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם".
נראה שהרמב"ם מתכוון לומר שאם מראה שנאה במעשה עובר על לאוין אלו, אולם גם אם לא עשה מעשה אינו נקי מעוון, כי אסור לשנוא, אלא ששיעור לחייב על עבירה זו הוא שיעשה מעשה.

היתר לשנוא את מי שלא קבל את התוכחה מותנה כדלהלן
שיקיים בו מצוות תוכחה עד תומה
נאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ואמרו בספרא, "מניין אם הוכחתו ארבע וחמש פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח, תלמוד לומר הוכח תוכיח". ועוד אמרו בגמרא [ב"מ ל"א ע"א] "הוכח תוכיח, אפילו מאה פעמים".
וכן נאמר בגמ' ערכין טז "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה".
ועד שלא יקיים תוכחה בשיעור זה עדין לא קיים מצוות תוכחה ואסור לשנוא.
א. להוכיח באופן שתתקבל התוכחה
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב: תניא, א"ר טרפון: (תמיהני) +מסורת הש"ס: [תמה]+ אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) +מסורת הש"ס: [גמליאל]+ וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
וכבר כתב חפץ חיים וכך חזון איש שאין בימינו מי שיודע להוכיח ולכן אי אפשר לקיים מצוות תוכחה וממילא אסור לשנוא.
ב. צריך לשנוא את הרע שבו ולא את האדם בעצמו
מובא בספר התניא פרק לב:
"ומ"ש בגמ' שמי שרואה בחברו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו. היינו בחברו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בס' חרדים אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותו' אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחי' גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעי' והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם".
נראה להביא ראיה לכך מתוספות פסחים דף קיג עמוד ב: "שנאמר כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו", והגמ' שואלת הרי אסור לשנוא אדם מישראל? ועונה שמדובר בעובר עבירה שהוכיח אותו ולא שב שאז מצוה לשנואתו, ושואל תוספות:
"שראה בו דבר ערוה - ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חברו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".
וצריך להבין מהי שנאה גמורה שאסורה? נראה שאסור לשנוא שנאה אישית רק את העבירה שעבר. 3
ג. שנאת הרשעים המותרת היא במחשבה ולא במעשה
על פי הנ"ל שמצווה להקדים שנוא במצוות פריקה וטעינה כדי לאכוף את יצרו יוצא שההיתר לשנוא הוא במחשבה ולא במעשה, כי לעולם כאשר יגיע למעשה עליו לעזור לרשע כדי לכוף את יצרו.
ד. אסור להיבדל מן השנוא כדי לא לסכן אותו
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד: השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר +ויקרא י"ט י"ז+ לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר +יחזקאל ל"ג י"א+ אמור אליהם חי אני נאם ה' א-להים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.
הרמב"ם מחדש כאן: א. שהקב"ה חס על הרשעים ולא רוצה במיתתם אלא מצפה שיחזרו בתשובה. ב. שאדם בודד בלא עזרה מחבריו הוא מסתכן, ויש בזה בחינה של פקוח נפש, אם כי בדרך רחוקה, אבל מחייבת אותנו לעזור לו.

כיצד ינצל מאסור נקימה ונטירה במחשבה
כפי שראינו גם איסור נקימה ונטירה עיקרו בלב אלא ששיעור האיסור הוא רק כאשר עשה מעשה של נקימה ונטירה. השאלה כיצד ינצל ממחשבה רעה זו אם הוא מרגיש צורך לנקום ולנטור.
תחילה יש להבהיר שהאיסור לנקום ולנטור הוא רק במקרה שאין לו תביעה ממונית או תרעומת על צער שגרם לו חברו, אלא שכואב לו שחברו לא עשה עמו גמילות חסדים שאינו מחויב בה, ועל זה אסור לנקום ולנטור כי אין לו זכות לבוא לחברו בטענה שעבר עבירה כנגדו. אבל אם הזיק לו או צערו אינו עובר על איסור זה כמבואר תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג עמוד א:
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם. - והכתיב לא תקם ולא תטר! - ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה. - וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו! - לעולם דנקיט ליה בליביה. - והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! - דמפייסו ליה ומפייס."
כלומר בצער הגוף אין איסור נקימה ונטירה, אמנם החסידים נעלבים ואינם משיבים, אבל מותר להם לנטור זאת בלבם. וזאת עד שיפייס אותו. ולכן במקרה שחברו פגע בו בגף או בממון זכותו לתבוע אותו בדין או אם אין חיוב תשלום זכותו לדרוש התנצלות על הפגיעה ובקשת סליחה.
מובא בספר החינוך פרשת קדושים מצוה רמא לא תקום ולא תטור:
"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם".
לפי החינוך נראה שגם אם חברו פגע בו בגופו או בממונו, אין לו להקפיד עליו. כי הכל בהשגחה עליונה ומאת ה'. ולכאורה לא נראה הכן מגמ' שהזכרנו. נראה שהחינוך לא בא לקבוע הלכה, אלא לעזור לאדם להתגבר והסיר צער מלבו מעבר למה שצריך למחול לפי ההלכה, מתוך אמונה בהשגחה פרטית.
אולם נראה שהמלצה זו שלא להגיב להתנהגות פוגעת של חברו ולמחול עליה לא נכונה תמיד, ויצוין למה שכתב החינוך פרשת בהר מצוה שלח:
"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חברו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו."
ונראה שהחילוק בין המקרים הוא כדלהלן: אם חברו מרשיע כנגדו, תוך כדי האירוע בודאי שהנפגע רשאי ואף ראוי שיגיב על כך ולא יתן לחברו לרמוס אותו, ואין זה דרך התורה, אלא במקרים יוצאי דופן לחסידים. אבל אם האירוע כבר עבר, והפוגע ואינו ממשיך בהתנהגות רעה זו כלפיו, אזי מן הראוי במידת החסידות שלא לנקום ולנטור אף על צער הגוף. 4

סיכום
לאור האמור, הוכחנו מהרמב"ם שבכל מצוות התורה שהן חובת הלבבות, ובכללן מצוות ואהבת לרעך כמוך, המצווה מתקיימת במעשה, אלא שהמעשה הוא ביטוי המחשבה שבלב, ושיעור קיום המצווה הוא אם האהבה הבשילה לכדי עשיה. ובאמת שיעור האהבה שבלב היא עד ועד בכלל, "כמוך" ממש, ולכך צריכה להיות השאיפה של כל אחד, אלא שקיום המצווה בפועל הוא במעשה. ולכך התכוון הלל באומרו למתגייר (תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א) "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". הלל השתמש בלשון שלילית מה לא לעשות, והדגש בדבריו היה על העשיה, כדי להבהיר שהמצווה מתקיימת בעשיה, אולם לחובת הלב אין לה שיעור ועל זה הלל מורה לו אידך זיל גמור.
לא תשנא את אחיך בלבבך, האיסור הוא על השנאה שבלב, אבל מטרת האיסור להביא לידי מעשה, ולהוציא את השנאה שבלב ולדבר עליה עם השנוא ולהוכיח אותו על כך, וכך יהיה לשנאה תיקון ותביא לשלום, והתורה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
עסקנו גם באיסור נקימה ונטירה שהוא איסור שיש בו מעשה, אולם עיקרו בלב, ולכן חשוב להתבונן ולהבין מהו אסור לו לחשוב מחשבות של נקימה ונטירה, ראינו שהאיסור הוא לנטור על שחברו חברו לא עשה עמו גמילות חסדים, כיון שאינו מחויב בכך. ואף עם חברו פגע בו וציער אותו שאז אין איסור זה, מידת חסידות שלא לנטור לו שנאה, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, וסוף האהבה והשלום לבוא.




^ 1.כך גם במצוות אהבת השם מבואר ברמב"ם יסודי התורה פרק ה' שמקיים זאת אם קידש את השם, או ששם שמים מתאהב על ידו. וכן באיסור לא לפחד במלחמה, מפרש הרמב"ם בהלכות מלכים שעובר על האיסור רק אם מבהיל עצמו במחשבות שוא, וגורם לעצמו לפחד.
^ 2.ספר החינוך פרשת תרומה מצוה צה.
^ 3.מסופר על רבי מאיר ששכניו צערוהו, רצה לקללם, אמרה לו ברוריה אשתו "יתמו חטאים מן הארץ" חטאים ולא חוטאים. וכן משה רבינו נענש על שאמר "שמעו נא המורים" שכינה אותם בשם מורים.
^ 4.חפץ חיים דן בשאלה אם מותר נקימה ונטירה בצער הגוף על פי הגמ' ביומא, ואינו מביא את החינוך הנ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il