ממה מקבלים השראה?

מרן הרב קוק זצ"ל נתקע בשנות מלחמת העולם הראשונה באירופה, ונאלץ להתגורר במשך מספר שנים באנגליה.
הרב היה אדם חלש וחולני בגופו, ובשנת תרע"ז, שהה הרב בהארוגייט, מקום מרפא מפורסם, וחזקה עליו פקודת הרופא שעליו לטייל מספר שעות בכל יום, בחורשות ובפארקים שבמקום. הרב לא הצליח לעמוד במשימה בקביעות, מפני האורחים הרבים שבאו לבקרו, אך לעיתים הצליח המזכיר שלו לטייל עימו כמה שעות.
פעם אחת, סיפר המזכיר, טיילתי עימו מספר שעות בנוף נהדר מהמצויינים בעולם. מסביב היו גני פרחים ושושנים מלבלבות, חורשות רעננות, פלגי מים מפכים בעוז, והטבע בשפעו העשיר אמר שירה.
כל הזמן שעשינו את דרכנו, שתק הרב, לא כפי שהיה רגיל להרבות תמיד בדיבור ובשיחה, אולם הרב היה שרוי במצב רוח של דיכאון, שגרם הפרעה עצומה להחלמתו. ניסיתי להטות את תשומת ליבו ליפי הנוף הנהדר ולטבע המבורך, למשמע דברי אלה התרגש הרב ואמר: "הלא לא ב(עיר) רחובות (שבארץ ישראל) אנחנו! על מראה נוף שלה, הקדוש והחביב, הייתי מתענג, אבל מה לי ולאדמת נכר, שמרחפת עליה רוח זרה לנו" (מועדי הראי"ה עמ' תקל).
אכן, אמור לי מה מביא לך השראה (מוזה) מבורכת, ואומר לך מי אתה! טבעו של אדם, שההליכה בדד בחיקו של נוף יפה מביא לו השראה ושמחה, ומרוממת את נפשו. ככל שאדם מחובר יותר לקדושה ולהשראת שכינה, כך הנוף שייתן לו השראה, וירחיב את נפשו, יהיה הנוף המרהיב של ארצנו הקדושה.
אולם, עלינו לדעת, שיש עוד סוג של נוף, שבכוחו לתת לאדם השראה ורוממות של קדושה – הנוף של עם ישראל.
וכך מצאנו בדברי חז"ל המוסבים על פסוק בפרשתנו – "ובנוחה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (י, לו). כלומר, בשעה שהענן היה שוכן על המשכן, וארון הברית היה נח במקומו, ועם ישראל היה חונה ממסעו, היה משה מתפלל ואומר: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
על כך אומרים חז"ל (בבא קמא פג.) "ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות". כלומר, התורה מתפלל כאן על השראת שכינה בישראל, והוא מבקש שהשכינה תשרה במצב שבו יש גם רבבות וגם אלפים, וכיוון שמיעוט רבים - שניים, הרי מתברר לאור בקשתו שהכמות המועטת ביותר הנדרשת להשראת שכינה היא שתי רבבות ושני אלפים (22,000).
במבט ראשון, קשה להרגיש השראה ורוממות במקום המוני כל כך בו מצויים 22,000 איש, בוודאי אם זו עיר שבה דרים אנשים רבים. הרבה יותר קל, להרגיש השראה ורוממות שכינה בעת התבודדות בחיק הטבע, דרך האבנים והעצים.
אך באה התורה ומלמדת אותנו, שמי שנשמתו ערה וחשה את השכינה באמת, הרי הוא מרגיש את כל נשמות ישראל הקדושות סביבו, וכשנשמות רבות סביבו, הרי החלק אלוק' של נשמותיהם סובב אותו, והוא חש את השראת השכינה, ומתרומם מעלה מעלה. דווקא במקום עירוני, המונה לפחות 22,000 יהודים, הוא יחוש השראת שכינה. ומסתמא, ככל שהעיר תהיה גדולה וצפופה יותר, כך הוא יחוש יותר ויותר השראת שכינה.
וכידוע, ציבור – ראשי תיבות – צדיקים, בינונים ורשעים, כך שהשראת השכינה הזו על ישראל, היא על כל הציבור יחדיו.
עדות יפה על אדם שהצליח לחוש כך בראותו את כלל הציבור בישראל, מצאנו בספר 'הכל לאדון הכל' על הרב יעקב יוסף הרמן, בה מספרת רוחמה ביתו על ביקור שערכה עם אביה בתל אביב. "בפסענו ברחובותיה הצפופים של תל אביב, כאשר קרבנו למעבר חציה הומה, משך אבא לפתע בידי. עצרתי על עומדי. "הביטי רוחמה, רק הביטי", בידו הצביע על המוני האדם החוצים את הרחוב מכל עבר. "הם משלנו, כולם משלנו!", הכריז. עיניו נצצו באור זך מפיק אהבה והערצה. זרועותיו נדמו כחובקות כל יהודי" (עמ' 285).
ומסופר על הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, ששנה אחת בערב יום כיפור, באו אליו אנשים רבים לקבלת ברכה, ומפני טורח הציבור לא הספיק לטבול במקווה את טבילת התשובה של ערב יום כיפור.
כשהתקדש היום, נזכר רבי ישראל מרוזי'ן בדברי הפסוק (ירמיה י"ז) "מקווה ישראל ה'", מיד אמר לעצמו, הן עם ישראל משול למקווה. דחק עצמו בקרב קבוצת אנשים בישראל, וכפף עצמו בתוכם מספר פעמים כטובל במקווה, ונטהר בהשראת השכינה על ישראל.
שנזכה לחוש כך כלפי עם ישראל, ולהיטהר ולהתרומם מהשראתו!