- פרשת שבוע ותנ"ך
- שלח לך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הרב דוד בן שמעון, שמכונה 'צוף דבש', היה מתלמידי החכמים הגדולים במרוקו ואחר כך עלה לארץ ישראל. ומאז שהוא עלה לארץ ישראל עסק הרבה במעלת ארץ ישראל. הוא כתב ספר 'שער החצר' שבו הוא מדבר על מעלתה של ארץ ישראל מכל הצדדים. מנושא זה הוא מתגלגל לפעמים מעניין לעניין לנושאים שונים, אבל כל המהלך של הספר הוא מעלתה של ארץ ישראל.
בשער החצר באות קנ, הוא מביא את דברי הגמרא במסכת ערכין דף טו. תניא אמר ר' אלעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כוח של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה".
המרגלים הוציאו שם רע על עצים ואבנים וקבלו על כך עונש גדול, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה. שואלת הגמרא: "דלמא משום דר' חנינא בר פפא דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, יא) אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, זאת אומרת אמרו כלפי מעלה כביכול, שאנשי ארץ ישראל חזקים יותר מן השמיים, וזו ממש כפירה. אז איזה קל וחומר אפשר ללמוד מהמרגלים על מוציא שם רע על חברו. מתרצת הגמרא: "אלא אמר רבה אמר ריש לקיש אמר קרא "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה" (במדבר יד, לז). ומפסוק זה משמע שהחטא היה שהם הוציאו דיבה על הארץ ומצד שני כתוב שכפרו בכוחו של ריבונו של עולם כביכול.
על ההסבר שהם הוציאו דיבה על עצים ואבנים, יש קושיא. הגמרא במסכת ברכות (יט.) אומרת "אמר רבי יצחק כל המספר אחר המת כאילו מספר אחר האבן" – כלומר, אם אדם מספר לשון הרע על המת אין לזה משמעות כי לא אכפת למת מה מספרים עליו. איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא אכפת להו – או מפני שהמתים לא יודעים שדיברו עליהם, או שיודעים מה שמספרים עליהם אבל זה לא אכפת להם. יוצא שמי שמדבר על המת, זה לא נקרא סיפור לשון הרע והוא לא נענש, וכך גם על עצים ואבנים אין בעיה לדבר, ולמה הגמרא אומרת שהמרגלים נענשו שהוציאו את דיבת הארץ רעה. מתרץ בעל שער החצר ואומר שעיקר עונשם של המרגלים היה בשביל שהוציאו דיבה על הארץ הקדושה והנבחרת מכל הארצות. כלומר, יש הבדל אם מדברים על עצים ואבנים סתם, או שמדברים על ארץ ישראל שהיא הארץ הקדושה מכל הארצות, הקב"ה קידש את ארץ ישראל ולדבר לשון הרע על דבר של קדושה, על ארץ ישראל, זה חמור. ומזה אפשר ללמוד קל וחומר שאדם מישראל קדוש יותר מעצים ואבנים, אז אם למוציא דיבה רעה על ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, העונש כל כך גדול, על אחת כמה וכמה שהמוציא דיבה על ישראל קדושים שזה יותר חמור. על כל פנים, אנחנו לומדים מכאן על מעלת קדושת הארץ.
ראינו שמצד אחד כתוב: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה", מצד שני אנחנו מבינים בפסוקים שהייתה כפירה בעיקר "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", אז מניין לנו שהעונש היה על כך שהוציאו דיבה רעה על הארץ - כשאנחנו מדייקים בפסוקים, רואים שמי שאמרו 'כי חזק הוא ממנו' אלו המרגלים, והם מיד נענשו כפי שהגיע להם. וכל ישראל הוציאו את דיבת הארץ, שאמרו שיש שם אנשים גיבורים וענקים ולא נוכל לכבוש את הארץ, והארץ היא משונה וכו' ואמרו חכמים על מה נענשו אנשי דור המדבר - על זה שהם הוציאו דיבת הארץ. יוצא שהפסוק "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה" מדבר על כל ישראל. וזה הקל וחומר שבגמרא בערכין שאם נענשו אבותינו על לשון הרע על ארץ ישראל, קל וחומר המספר לשון הרע על חברו. ומכל מקום למדנו מכאן על חומרת דיבור לשון הרע על ארץ ישראל, שהגיע על כך העונש החמור והנורא.
פגיעה בעם ישראל – חילול ה'
נתבונן במעלתו של משה רבנו. הקב"ה אומר לו לאחר חטא המרגלים שאם ישראל מתנהגים באופן כזה הוא ימית את כולם ויוציא ממשה עם גדול ועצום. כאן הקב"ה מבטיח למשה רבנו עוד יותר ממה שהוא אמר בחטא העגל. שם הוא אמר 'גדול' וכאן הוא אומר 'גדול ועצום'. הקב"ה אומר לו אל תדאג, אתה תהיה המקור, אתה תהיה אביהם של ישראל, ממך יצא עם חדש טוב גדול ועצום. ומשה רבינו אומר שאם חלילה וחס הקב"ה ימית את ישראל במדבר, זה יהיה חילול ה' נורא. כולם יודעים שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים. וכל העולם ראה את הגבורה הגדולה שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר בעמוד ענן יומם ועמוד אש לילה, והנה פתאום כשמגיע הזמן שצריכים להיכנס לארץ ישראל, כולם מתים במדבר. יגידו מאין יכולת ה' להביאם אל הארץ המית אותם במדבר, זה יהיה חילול שמו של הקב"ה, ואסור ששמו של הקב"ה יתחלל, על כן מבקש משה רבנו שהקב"ה ירחם על ישראל. והוא פונה לקב"ה ומזכיר תשע מידות "ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע" מתוך שלוש עשרה המידות של "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) והקב"ה אומר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ).
עם ישראל – נושא את שם ה' בעולם
יש לנו מכאן לימוד מאוד גדול. הקב"ה קשר את שמו וכבודו בעולם בישראל. מי הם שנושאים שמו של הקב"ה בעולם - עם ישראל. לולא עם ישראל, שמו של הקב"ה לא היה ידוע. מיציאת מצרים התגלה שיש בורא עולם, ועם ישראל מספר שמי שהוציא את עם ישראל ממצרים זה הקב"ה שברא את כל העולם והוא מנהיג את העולם, ומקיים את העולם. וישראל נושאים את שם ה' בעולם, ובלעדי ישראל אין מי שנושא את שמו של הקב"ה בעולם, וכבודו של הקב"ה תלוי בכבודם של ישראל. אם ישראל מצליחים, הרי בניו מצליחים, סימן שיש לאבא כוח להיטיב עם עולמו ולהיטיב עם בניו. ואם חס וחלילה יש מיעוט בהופעת ישראל, זה מיעוט בכבוד שמיים. וכשישראל גולים, שכינתא בגלותא, וההופעה של הקב"ה מצטמצמת. לכן אומר משה רבינו, שחלילה וחס אם הקב"ה ישמיד את ישראל בדבר ובחרב, לא יהיה מי שישא את שמו של הקב"ה בעולם, זה יהיה חילול ה' נורא. כי כולם יודעים שעם ישראל הוא העם של הקב"ה. וזה מה שמבטיח לנו שהקב"ה ישמור על עם ישראל, ועם ישראל יתקיים לעולם.
ביאור הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה
אנחנו ממשיכים לעסוק במעלה של ארץ ישראל.
חז"ל אומרים (כתובות קי:) "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה" - מה ביאור הדבר הזה. אפשר להסביר על פי מה שאומר הרמב״ן בפרשת אחרי מות, שהקב"ה כמובן הוא המנהיג של כל העולם כולו, אבל יש מדרגות בגילוי ההנהגה. בארץ ישראל הקב"ה מנהיג את ארץ ישראל ואת יושביה בעצמו, ובשאר הארצות הקב"ה כאילו שולח שליחים מלאכים שרים ממונים שהם מנהלים, ודרכם נמשך הקיום של הארצות האלה. כלומר, יש כאן השתלשלות של כוחות רוחניים עליונים שמשתלשלים ומשתלשלים, והקב"ה כאילו מסתתר.
לעומת זאת, בארץ ישראל ההנהגה האלוקית כאילו גלויה, היא לא עוברת דרך מסכים שונים כמו בחוץ לארץ. בארץ ישראל ריבונו של עולם מופיע כביכול בגלוי, זו הכוונה כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה. אומות העולם יודעים שיש אלוה דאלוה כלומר יש ריבונו של עולם שהוא אלוהי האלוהים, הם עובדים את השליחים את הנציגים את השרים, וזה כמובן לא העבודה שבה צריך לעבוד את הבורא. הקב"ה בחר בארץ ישראל "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהילים קלב, יג) זאת אומרת, שבארץ ישראל השכינה שורה, פה ההופעה גלויה. השכינה שורה גם בחוץ לארץ אבל שכינתא בגלותא, השכינה נמצאת בחוץ לארץ לא באופן הגלוי, זה באופן אחר, בהסתר, הוא עובר דרך כל מיני הסתרות והוא מופיע בצורה מצומצמת. לכן אמרו חז״ל שמי שלומד תורה בארץ ישראל הוא זוכה ורואה את השכינה, כל הרוצה לראות את פני השכינה ילמד תורה בארץ ישראל. כלומר התורה שמופיעה בארץ ישראל זה ממש כאילו דבר ה' מדבר אלינו שנאמר בפסוק "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" ה' ועוזו זו התורה, בקשו פניו תמיד, ואיפה אפשר למצוא את פניו - בארץ ישראל. בארץ ישראל לימוד התורה הוא מקורי. התורה מופיעה כאן כמו שהיא בצורה העצמית, המקורית השורשית שלה. בחוץ לארץ זה תחליף על הגאולה ועל התמורה, על הגאולה זה תלמודה של ארץ ישראל ועל התמורה זה תלמודה של בבל (זוהר חדש רות). כלומר תלמודה של בבל זה לא אותו דבר. זה דומה מאוד לתלמודה של ארץ ישראל, אבל זה לא בדיוק, זו תמורה, זה במקום. אז ממילא אפשר להסביר שכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, והדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה, שניהם ממש עובדים את ה', אבל זה לא אותו דבר. בחוץ לארץ אף שהוא עובד את ה' כאילו אין לו אלוה, כי יש שם שרים. וזה לא אותה הצורה של עבודת ה' בארץ ישראל. ואפשר עוד להסביר שכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה זה לא רק למי שעובד את ה', אלא גם מי שגר בארץ ישראל ולא עובד את ה', נחשב כמי שיש לו אלוה. כי הוא חלק מארץ ישראל. ארץ ישראל זו ארץ ה', ובין אם הוא רוצה או לא רוצה, הוא שייך לארץ ה'. הוא חלק מההופעה האלוקית בארץ הזאת. הוא חלק מעם ישראל שמופיע את ריבונו של עולם בארץ ישראל. אז הוא כמי שבטל להם אפילו שהוא לא עובד את ה'.
אמרנו שתי מדרגות, מי שעובד את ה' בארץ ישראל, יש לו אלוה לעומת מי שעובד את ה' בחוץ לארץ. וגם מי שלא עובד את ה', הוא גם כן כמי שיש לו אלוה כי הוא חלק מהכלל כולו.
כל יהודי חלק מהופעת שם ה'
וכך גם כל יהודי בעולם, הוא כאילו מכריז שיש ריבונו של עולם, יש תורה, אפילו שהוא בעצמו לא מקיים את התורה, והוא לא מכריז על אמונתו, אבל הוא יהודי. וכיוון שהוא יהודי, אז הוא חלק מהעם שנושא את שם ה' בעולם. אתה חלק מהעם היהודי, אתה חלק מאלה שנושאים את שם ה' בעולם. אתה לא עומד בפני עצמך, אתה חלק מהכלל כולו. על כן יש הלכה שאם שואלים אדם ורוצים לברר אם הוא יהודי או גוי, ואם הוא יהודי רוצים להרוג אותו, ואם הוא יגיד שהוא גוי לא יהרגו אותו. אפילו אם הוא לא שומר תורה ומצוות, הוא במקום אחר לגמרי, הוא חייב להגיד שהוא יהודי, הוא חייב למסור את הנפש. אסור לו להגיד שהוא גוי, כי אם הוא אומר שהוא גוי, הוא כאילו אומר שהוא שייך לגויים שעובדים עבודה זרה. אתם רואים שהלאומיות והדתיות הם דבר אחד. אתה אומר על עצמך שאתה יהודי, אתה אומר שאתה בעצם שייך לעם שנושא את שם ה'. לא רק שאתה שייך לעם היהודי מבחינה לאומית, אתה שייך לעם ישראל מבחינה דתית, מבחינת האמונה. ואם אתה אומר אחרת, אז אתה שייך לעם אחר שהם עובדי עבודה זרה. ואסור לך להגיד את הדבר הזה כאילו שאתה עובד עבודה זרה חלילה וחס. כל יהודי באשר הוא יהודי הוא נושא שם שמיים כי הוא בטל לכל הכלל כולו. כמו שמי שגר בארץ ישראל שהוא בטל לגבי עניינה של ארץ ישראל.
מציאות הכלל בארץ ישראל
הקישור של עם ישראל לארץ ישראל הוא קישור מוחלט, כמו שאומר הרמב״ם בספר המצוות במצווה קנג במצוות קידוש החודש, שלא ייתכן מצב שלא יהיו יהודים בארץ ישראל, כי אז אי אפשר לקדש את החודש, ולא יתכן מצב שאין קידוש החודש כי אז לא יהיו לנו סדרי זמנים. קידוש החודש הוא רק בארץ ישראל, והקב"ה לא ימחוק אותות האומה מכל וכל. זאת אומרת, עם ישראל וארץ ישראל, אי אפשר להפריד ביניהם לעולם. לא יהיה היכי תימצי שאין יהודים בארץ ישראל, זה דבר אחד.
ובמקום אחר אנחנו פוגשים את ההלכה שכלל ישראל הוא בארץ ישראל אפילו שיושבי הארץ הם מיעוט. רוב היהודים לא בארץ ישראל, ויש בארץ ישראל רק ציבור מצומצם הוא נחשב קהל, נחשב ציבור. נפקא מינות להלכות, שאם הוא נחשב ציבור מבחינת דין קהל, אם בית דין הורו הוראה לא נכונה, והציבור חטא, מביאים קרבן פר העלם דבר של ציבור. איך אנחנו בודקים את הרוב -לפי מי שנמצא בארץ ישראל שהוא נקרא קהל, מי שבחוץ לארץ לא נחשב. זאת אומרת עם ישראל ככלל, תמיד נמצא בארץ ישראל, ולא ייתכן ניתוק בין כלל ישראל לארץ ישראל. לכן חביבה כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ. סנהדרין גדולה תלמידי חכמים עילויים גדולים נמצאים בחוץ לארץ, ובארץ ישראל נמצאת כת קטנה אפילו לא באותה רמה של חריפות והשגות כמו בחו"ל, אבל מציאותה בארץ ישראל חביבה מאוד ויותר, כי כאן מופיעה התורה בטהרתה.
המבט הכללי של תלמידי חכמים של ארץ ישראל
חז"ל אמרו לנו שאנחנו צריכים לספר בשבחה של ארץ ישראל. אז אם נרצה לספר בכל שבחה של ארץ ישראל הלילה לא נספיק, אבל ננסה קצת לספר בשבחה של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ ה' ואווירא דארץ ישראל מחכים. אמרו חכמים במסכת כתובות (עה.) אמר אביי חד מינייהו עדיף כתרי מינן. חד מינייהו מארץ ישראל כמו פי שניים מתלמידי חכמים בחו"ל. רב ירמיה שהיה בחו"ל הוא היה לא מהמצטיינים שם, ירמיה אומר שלא הבין מה חכמים אומרים, היה קשה הבנה, וכאשר עלה לארץ ישראל קרא לבבלי טיפשאי. הוא נהיה חכם כזה עד שהוא אומר שהבבליים הם טיפשים. זאת אומרת, שהחכמים בארץ ישראל הם חכמים פי ארבע. מקודם הוא היה חצי מתלמיד חכם של בבל. ואחר כך הוא נהיה תלמיד חכם של ארץ ישראל, ונהיה פי שניים מתלמיד חכם של חוץ לארץ.
תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נעם שמנעימים זה לזה בהלכה, תלמידי חכמים שבבבל נקראים חובלים, שחובלים אחד את השני (סנהדרין כד.). זו המהות, זה סוג של תלמידי חכמים. תלמידי חכמים של ארץ ישראל, הם מפרגנים אחד לשני, מנעימים זה לזה בהלכה, הם רואים כל אחד את המעלות של חברו.
נסביר את הדברים באופן יותר עמוק. תלוי למה לומדים תורה. אם אתה לומד תורה באופן פרטי, אני רוצה להיות תלמיד חכם, אני רוצה להיות צדיק, אני רוצה להיות שלם, רוצה להיות מרביץ תורה, אני רוצה להיות כמה שיותר מקיים מצוות בהידור בכל הדברים כמובן. ואפשר ללמוד תורה באופן אחר, אני רוצה שאור ה' יופיע, שהתורה תתרבה, אני רוצה לתרום כמה שיותר להופעת התורה שתהיה רבה וגדולה.. אין כאן את האני, יש כאן את היעד, את המטרה, את האידיאל. אם אדם רוצה שהתורה תופיע, הוא שמח שהתורה מופיעה גם על ידי אחרים, לא רק על ידי עצמו. כל מי שמופיע את התורה זו עוד תוספת של עוד תורה, אז הוא מנעים זה לזה בהלכה. אם עוד מישהו אומר דבר תורה, אומר דעה אחרת, יש כאן עוד הוספה, עוד גוון, יפה מאוד. הוא מנעים זה לזה בהלכה, כי הוא רוצה שהתורה תופיע ותתגלה. אבל מי שרוצה שהוא יהיה תלמיד חכם, שהוא יצליח, והוא מתחרה עם השני על משרה, אז הוא כועס עליו, מה הוא דוחק אותי, הרי אני רוצה להתקדם. האמת אם החבר מתקדם זה טוב, אם אתה מסתכל על הרצון שהתורה תופיע, אז אתה שמח בכל הופעת תורה. זה אני, או אחר, זה לא משנה. אם אתה מסתכל באופן אישי, אתה רב על התפקיד, אז חובלים זה בזה, כל אחד רוצה להיות הוא המלמד, הוא המרביץ תורה, אז הוא חייב לפסול את השני כדי שלא יתחרה אתו. אבל תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה.
חיים של תודעה בארץ ישראל
חכמים אמרו לנו במסכת כתובות (קיא.) 'כל המהלך בארץ ישראל ד' אמות מובטח לו שהוא בן העולם הבא', 'כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון' וכאן נביא עוד מדברי 'בעל החצר' שהוא מביא לא רק מעצמו אלא מכל מי שכתב על ארץ ישראל. הוא מביא מפני יהושע בסוף מסכת כתובות על מה שכתוב בגמרא שכל מי שדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון. שהוא מבאר שזה דווקא במי שדר בה לשם מצוות ישיבת ארץ ישראל.
נסביר את הדברים, אם אנחנו אומרים שכל מי שגר בארץ ישראל שרוי בלא עוון. זאת אומרת, שכל החטאים נמחקים לו, וכאילו לא עשה עבירות, אז איך יש גלות. מסביר ה'פני יהושע', "שנראה דווקא במי שדר בה לשם מצוות ישיבת ארץ ישראל שהיא מקום קדושה וכדאי שתגן עליו זכות ארץ ישראל שלא יבוא לידי חטא. ואף אם לפעמים חטא, שבא לידו עוון אפילו במזיד על ידי שתקף עליו יצרו, מכל מקום מסתמא גורם לזכות ישיבת ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו" – כשאדם אוהב את ארץ ישראל ויודע את מעלתה של ארץ ישראל, וחי באווירה של קדושה, זה נקרא מי שדר בארץ ישראל. הוא דר בתחושה, במודעות, שהוא גר בארץ ישראל בארץ ה'. אז גם אם הוא נכשל וחטא, המודעות הזאת שהוא גר בארץ ישראל גורמת לו שמיד הוא חוזר בתשובה, הוא לא הולך לישון בלי שהוא חוזר בתשובה. "ולאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש, ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו".
היה אפשר להסביר שדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, הכוונה שהעוונות שלו פחות משמעותיים, פחות חשובים, מפני שסוף סוף הוא נמצא במקום קדוש אז ממילא כל המעשים הטובים שהוא עושה הם שייכים לקדושה, ואם יש קלקולים אז הם לא כל כך משמעותיים. אבל הפני יהושע מסביר באופן יותר עמוק, מי שגר בארץ ישראל, הכוונה שהוא גר בארץ ישראל לא במקרה, הוא מודע לקדושת ארץ ישראל, הוא חי את העובדה שהוא דר במקום קדוש, במקום שהשכינה שורה, אז אם יש לו נפילות, הוא מיד מתקן אותם. וכך גם האווירה הזאת, המקום הרוחני הזה, מונע אותו מלחטוא, אדם נמצא בבית המדרש הוא לא חוטא, נמצא בחוץ הוא חוטא. כשאדם נמצא בארץ ישראל, וחי את העובדה הזאת שהוא גר במקום קדוש, אז כמובן שהמקום הזה משמר אותו.
השמחה המחויבת בארץ ישראל
והוא מביא גם את ספר החרדים. ספר החרדים היה בזמנו של הב"י בצפת. "הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאווים אליה אל ארץ ישראל כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל" - כלומר הקב"ה בחר בעם ישראל והוא בחר בארץ ישראל וייחד אותה להם והם נקראים גוי אחד, שכך פירש רשב"י על המקרא 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' בארץ דייקא, דווקא בארץ ישראל עם ישראל אחד. וכתוב בפרשת והיה כי תבוא התחיל בתיבת והיה, שאלו אותיות שם הויה בסדר אחר אחד משנים עשר צירופים של שם ה' הקדוש. רמז כי הדר בארץ ישראל דבק בה' היפך הדר בחו"ל.
כל מקום שכתוב והיה חז"ל אומרים לנו זה לשון שמחה, כתב הרמב"ן במניין תרי"ג מצוות על ישיבת ארץ ישראל, שבכל עת ורגע שאדם נמצא בארץ ישראל הוא מקיים המצווה הזו, וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה דכתיב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה". - כל מי שגר בארץ ישראל צריך להיות בשמחה כי מצווה צריך לקיים בשמחה, ומצוות יישוב ארץ ישראל היא תמידית יומם ולילה. אז הוא צריך לשמוח יומם ולילה, לכן בארץ ישראל צריך להיות תמיד בשמחה.
גם הוא אומר צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב"י 'כל פיקודא דלא הוו בדחילו ורחימו' - כלומר, כל מצווה שאדם מקיים אם היא לא ביראה ואהבה אז היא לא בשלמות. אז כתוב "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, א) ולפני כן כתוב בסוף פרשת כי תצא על פרשת עמל ק, ולמה נסמכה פרשת עמלק לביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבוא, ללמדך שארץ ישראל נקנית בייסורים, וכל פעם שעם ישראל רוצה להיכנס לארץ ישראל בא עמלק, כמו שהיה כשעם ישראל יצא ממצרים על מנת להיכנס לארץ ישראל, אז בא עמלק. כך גם בקיבוץ גלויות כשרוצים לבוא לארץ ישראל, עמלק מזדמן להם בדרך כאשר עינינו רואות היום תמיד. כך אומר ספר החרדים, אנחנו באים לארץ ישראל, ואנחנו רואים שיש עמלק שהוא מפריע. אז צריך לעבוד את ה' ביראה ובאהבה ולדעת להתמודד עם כל המפריעים הבאים לארץ ישראל.
מעלת ראיית ארץ ישראל
ה'חסד לאברהם', שהוא הסבא של הסבא של החיד"א, וגר בחברון. אומר: "ראוי לדעת מהו מעלת הרואה ארץ ישראל מרחוק אף על פי שלא נכנס בו כי מצינו שאמר הכתוב "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים א, לה). זה נאמר על דור המדבר שחטאו בחטא מרגלים, ולא כתוב אם ייכנס מישהו מהם לארץ, אלא אם יראה איש באנשים האלה את הארץ, "כי נראה כי בראייה ההיא מעלה וגם הקב"ה אמר למשה רבינו עליו השלום סמוך למיתתו שיראה את הארץ כמו שכתוב "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ (במדבר כז, יב). וכתיב וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" (דברים לד, א) - כלומר יש עניין בראייה, הקב"ה לא עשה סתם טיול וחוויה למשה רבינו לעלות על ההר ולראות את כל ארץ ישראל, כמו שמטיילים והולכים להסתכל על מראות יפים. יש בזה עניין רוחני, שאדם רואה דבר שבקדושה הראייה שלו מרוממת אות ו, הוא קולט קדושה ומתחבר אל הקדושה. ולראות את ארץ ישראל זו מעלה מאוד גדולה. והמרגלים לא היו ראויים אפילו לראות את ארץ ישראל. ומשה רבינו הוא זכה לראות את ארץ ישראל וזו זכות אדירה "והעניין יובן כמו שכתוב בזוהר בפסוק "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ד), כי העיניים הם מבוא לצינורות המדומות אל השכל. תחילה לצייר בשכלו את הדבר". ולכן יש מצד שני גם איסור לראות דברים שלא ראויים, איסור להסתכל בנשים ועריות שזה איסור בפני עצמו, לא רק לעשות את המעשה, אלא גם המראות, שאף אם לא ידמה בשכל לעבור עבירה. הוא לא מתכוון לעשות עבירה, אבל הוא רק רואה, "סוף סוף יצייר בשכלו צורה ההיא ויהרהר במה שאינו ראוי אף אם לא יפעול פעולה רעה" זה כבר מטמא את הנפש מטמא את העיניים, ולהפך כשהוא מצייר צורה קדושה מסתכל על הדבר שהוא קדוש, המראה הזה מרומם אותו ומחדיר בתוכו קדושה.
על רבי אבא בזוהר פרשת משפטים כתוב שצורת רבי שמעון הייתה מצוירת לפניו והיה משיג על ידי זה השגה גדולה. היה כאילו מצייר את דמותו של רבי שמעון בר יוחאי וזה מה שלמדו חז"ל מהפסוק: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיהו ל,כ) וכן מצד שני כתוב "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים" (ויקרא יט, ד) כי אסור להסתכל בעבודה זרה כי הצורה היא פוגמת בשכל ואסור להסתכל בפני אדם רשע. וזה מה שאמרו חז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. לא אמרו ללמוד אצל רבו אלא להקביל פני רבו ברגל, כי יצייר לעצמו צורת שכל רבו, הוא מביא עוד ראיות, "וזה מה שכתוב "יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, טז), כי יצייר את צורת מציאותו כביכול ומדמה שהוא עומד לפני השכינה שעומדת שם". אף על פי שיש השגחת הקב"ה בכל מקום, אבל יש מדרגות. וכשאדם עומד בבית המקדש וחש שכאן השכינה מופיעה בצורה עוד יותר גדולה, אז הראייה פועלת עליו והיא מרוממת אותו. וכן הנה בהיות איש רואה את אוהבו הוא פוגש מישהו שאוהב אותו, הוא רק רואה אותו אז יקנה בנפשו שמחה גדולה, וזה מהווה את אהבתם כשנפגשים אנשים ורואים אחד את השני, וההפך אם אדם רואה מישהו ששונא אותו, זה עושה לו מצב רוח לא טוב, זה מקלקל לו את ההרגשה. כלומר הוא בא ללמד אותנו על גודל עניינה של הראייה לחיוב וגם להפך. יכול להיות מצב כזה של עונש שאפילו לא משיגים ולא זוכים לראות את ארץ ישראל.
מדרגות בחיבור לארץ ישראל
במקום אחר אומר ה'חסד לאברהם' שיש מדרגות בחיבור של אדם לארץ ישראל. מי שלא ראה אותה ולא נכנס בה כלל זה המצב הכי רחוק. מי שראה אותה, זה כבר מצב של איזושהי שייכות לארץ ישראל. מדרגה יותר גבוהה היא מי שנכנס בה וישב בה ויצא לחוץ לארץ ומת בחוץ לארץ. עצם העובדה שהוא היה פעם בארץ ישראל איזו תקופת מה, זו כבר מדרגה של חיבור לארץ ישראל. מדרגה עוד יותר גבוהה מי שנכנס בה והיה שם כל ימי חיותו. מדרגה עוד יותר גבוהה מי שנולד בה והיה בה כל ימי חיותו ומת שם, הוא אמנם לא נולד בארץ ישראל, אבל הוא עלה לארץ ישראל ונשאר בארץ ישראל כל חייו עד יום מותו. והשיא של המדרגות, שאדם נולד בארץ ישראל ולא יצא מעולם מארץ ישראל, כל חייו היו בארץ ישראל ושם הוא גם מת. מדרגות מדרגות בקישור לארץ ישראל.
הזכות הגדולה להיות בארץ ישראל בדורנו
חז"ל אמרו לנו שכוחה של ארץ ישראל כל כך גדול שהיא ארץ הנבואה. ועד כדי כך שמי שנתנבא בה, אפילו שאחר כך יצא מארץ ישראל, הכוח הזה של הנבואה ששרתה עליו בארץ, יכול להימשך אחר כך בחוץ לארץ, אבל רק כשהוא מתנבא בה או בעבורה. זו מעלתה הגדולה של ארץ ישראל, ואנחנו צריכים לחיות את זה. כל שנה אנחנו קוראים את הפרשה הזאת ולומדים על עניינה של ארץ ישראל, צריך שזה לא יישאר רק בתודעה המופשטת אלא באמת נרגיש שאנחנו חיים בארץ ישראל. אסור להתרגל לכך. גם כשאדם נמצא בבית המדרש, אסור להתרגל ולשכוח לרגע אחד שהוא נמצא בבית המדרש, מקום קדוש, מקום שהוא מיועד לקדושה, מקום שהוא מיועד להשראת השכינה. אותו הדבר צריך להרגיש שאנחנו נמצאים בארץ ישראל, ארץ ה', אנחנו לא רואים את השכינה, אבל אנחנו צריכים לפתח מודעות חזקה כזאת, שאנחנו חיים במקום הקדוש. ואנחנו זכינו למה שלא זכו משה ואהרון, למה שלא זכו הרבה אמוראים נפלאים גדולים ועצומים, גאונים, ראשונים ואחרונים, רבותינו שאנחנו לומדים מתורתם, שהם לא זכו ואנחנו זכינו. בזכותם, בזכות היותנו בניהם של כל הדורות כולם, אבל אנחנו זכינו. וצריך לא לאבד את ההכרה הזאת שזו זכות גדולה מאוד לחיות בארץ ישראל. והרב מוסיף על זה באגרות, ושאנחנו לא סתם נמצאים היום בארץ ישראל, אנחנו נמצאים בתהליך של חזרת עם ישראל לארץ ישראל. זה עוד מוסיף כהנה וכהנה. בכל הדורות במשך ימי הגלות היו יהודים בארץ ישראל, אבל עדיין לא היה מצב של חזרה לארץ ישראל, עוד לא הייתה הופעת השכינה כמו במהלך הזה של חזרת שכינה לציון שהולך ומתחזק. הרב דיבר על זה לפני מאה שנה, ואנחנו כיום במצב יותר גבוה ממה שהיה בזמנו של הרב, וצריך לחוש את הדבר הזה ולחיות אותו. אנחנו חיים במקום שהשכינה שורה. וכשחיים ומחוברים לזה, אז מתרוממים מעלה. ונהיים שייכים לכת שבארץ ישראל, אולי כבר לא קטנה, שייכים לכת שבארץ ישראל שהיא הרבה יותר מכת שבחוץ לארץ כת שעוסקת בתורה.
.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
עירוב תבשילין
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות שטיפת כלים בשבת
סוד ההתחדשות של יצחק
מה הייעוד של תורת הבנים?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
משמעות המילים והדיבור שלנו
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
כינוס אברכים- ראש חודש כסליו תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | א' כסליו תשפ"ה
נקודות להקדמה לספר הכוזרי
המשך הקדמה לספר הכוזרי
הרב חיים אביהוא שוורץ | א' כסליו תשפ"ה
מידת הזריזות חלק א'
פרק ו'
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | א' כסליו תשפ"ה
