שונים אך אחים

פרשת שבוע ותנ"ך
קרח

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
אחדות ומחלוקות

5 דק' קריאה

בוויכוח החריף על אודות המהלך לתיקון מערכת המשפט, אחת הסוגיות הטעונות ביותר היא סוגיית השוויון. הצד האחד רואה בשוויון ערך עליון, שעליו לתפוס מקום של כבוד בחוקה הבלתי כתובה שיצר הבג"ץ. לעומתו רואה בו הצד השני איום על זהותה של המדינה כמדינתו של העם היהודי, שמתוקף היותה כזאת עליה לממש ערכים יהודיים. ויכוח זה מחייב אותנו לברר מה יש לתורה עצמה לומר על מושג השוויון, גם אם מילה זו אינה מופיעה בה במפורש, ולהבחין בין מאפיינים שונים של מושג זה.

שוויון - הערך הבסיסי
העולם העתיק היה היררכי. הוא תפס שיש מי שנולד להיות מלך, יש מי שנולד להיות נתין, ויש מי שנולד להיות עבד. תפיסה זו התאימה מאוד לעבודת האלילים, שתיארה פנתיאון שבו האל העליון שולט ורודה באלים הנמוכים. תורת ישראל יצרה מהפך. בשמיים אין מבנה היררכי בין אלילים רבים. יש א-ל אחד ויחיד שברא את כל בני האדם בצלמו. כל בני האדם נולדו מזוג אחד, ולכולם מכנה משותף בסיסי והוא שכולם שווים. חז"ל נתנו לכך ביטוי במשנה במסכת סנהדרין, האומרת שהאדם נברא יחידי בין השאר "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך" (לז, א). לכן במוסר היהודי ישנן חובות בסיסיות אוניברסליות הנוהגות כלפי כל אדם באשר הוא: "לא תרצח", "לא תגזול", "לא תישא פני דל", ומאידך גיסא "לא תהדר פני גדול", "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", ולא רק לאזרח, אלא גם "לגר הגר אתכם". מכוח ההכרה בשוויון הבסיסי דורש המוסר היהודי לנהוג בכל אדם באופן הוגן. כך מעיד איוב על עצמו (לא, יג-טו) שנהג בהגינות כלפי עבדיו. לידי כך הביאה אותו ההכרה ש"בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד", ובזה כולנו שווים. וכך הוא מעיד על הקב"ה ש"לא נשא פני שרים ולא ניכר שוע לפני דל, כי מעשה ידיו כולם" (לד, יט).
אכן התורה נותנת מקום רב לשוויון. היא תובעת שוויון בפני החוק, עד כדי כך שגם המלך כפוף לחוקי התורה. היא משווה אישה לאיש לכל המצוות, הדינים והעונשים שבתורה, היא מחלקת את הנחלות בארץ באופן שווה – "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", היא מטילה את חובת מחצית השקל באופן שווה – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", וגם המן ניתן לכולם בשווה – "עומר לגולגולת".
הוגים רבים נאחזו בתנ"ך ובדברי חז"ל כדי לבסס עליהם את הרעיון כי כל בני האדם שווים מיסודם. אם כן, מדוע נתפס מושג השוויון כמין סדין אדום בעיני הציבור הדתי?

בלבול המושגים
הכשל הראשון שיש במושג השוויון הוא הגדרתו כערך מוסרי העומד בפני עצמו. אכן יש ממד שווה בין כל בני האדם בהיותם נבראים בצלם אלוקים. ואולם איך מתבצע דילוג לוגי להסיק מכאן שעליהם להיות שווים בכל דבר? עיון בתורה ובדברי חז"ל לא מוצא שהשוויון מוגדר שם כערך, אלא כאמת מידה של צדק. מהותו של החוק היא היותו כללי. אם החוק מפלה ללא הצדקה בין אדם לאדם, הוא אינו צודק, וחוק שאינו צודק אינו מחייב (רמ"א חושן משפט שסט, ו). כך גם בחלוקת משאבים משותפים – חלוקה לא שווה היא חוסר צדק. וכך גם השוויון בפני מערכת המשפט. ההלכה קובעת ש"איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר"(שולחן ערוך חושן משפט יז, א). אם יש פער בולט במעמד בין בעלי הדין, לא יהיה משפט צדק.
לעומת זאת, כאשר מדובר במשאבים פרטיים שאדם רכש ביוזמתו וביגיע כפיו, אומנם ההלכה דורשת לתת חלק ניכר מהם לעניים, אבל היא לא דורשת לחלק אותם בשווה עם אחרים. אמת המידה המכריעה כאן היא זכות הקניין של האדם. מצוות צדקה מבטאת את ערך הנתינה ולא באה להפקיע מיסודה את זכותו הטבעית של האדם ליהנות מפרי עמלו.
השוויון, אם כן, הוא אחת מאמות המידה החשובות של הצדק, אולם הוא לא פרמטר יחיד. הפיכת השוויון לערך מוסרי העומד בפני עצמו פוגעת באספקטים אחרים של הצדק, והתוצאה שלה היא עוול.

הטוטליות
הכשל השני שיש כיום במושג השוויון הוא הטוטליות שלו. השוויון הפך להיות ערך עליון העומד בראשו של סולם הערכים, ואשר כל ערך העומד מולו – אחת דינו להידחות ואף להתבטל. כך בשם שוויון האישה נדרש צה"ל להכניס בנות כמעט לכל היחידות הקרביות, אגב רמיסה גסה של ערכי הצניעות ושמירת הגבולות בין המינים, ואף אגב פגיעה במטרה העיקרית של הצבא: הניצחון. כך בסדרת פסיקות של בג"ץ נדחים ערכים ציוניים מפני הערך העליון של השוויון האזרחי, ועוד ועוד.
התורה לא הולכת בכיוון הזה. אכן "חביב אדם שנברא בצלם", אבל "חביבים ישראל..." (אבות ג, יד). כל בני האדם הם בניו של הקב"ה, אבל "בני בכורי ישראל". וגם העם היהודי עצמו נחלק לכוהנים, לוויים וישראלים. אומנם "השווה הכתוב אישה לאיש...", אבל יש לא מעט הבדלים הלכתיים בולטים ביניהם. חלוקת הנחלות נעשתה בשווה, אבל מנגנון מורכב המשקלל את היחסים המספריים שבין יוצאי מצרים לבין באי הארץ בכל משפחה (עי' בבא בתרא קיז, א) יצר אי שוויון כבר בדור הראשון, שלא לדבר על כך שהגרים שנספחו לעם ישראל לא קיבלו נחלה.
ניתן לראות שוב ושוב כי השוויון לא מהווה עיקרון־על הגובר על כל עיקרון אחר, אלא חלק ממערכת ערכים רחבה, ושיקולים שונים קובעים את מיקומו בסולם ביחס לכל ערך אחר.

החלופה לשוויון
מה הפך את השוויון לערך עיקרי כל כך בחשיבה המוסרית העכשווית? בעבר נתפסה החברה כגוף אורגני. כמו שגוף האדם מורכב מאיברים, רקמות ותאים, כך החברה האנושית מורכבת מיחידות קטנות יותר: אומות, שבטים, קהילות ומשפחות. במערכת אורגנית אין שוויון. לכל אחד מן המרכיבים יש תכונות משלו, צרכים משלו ותפקידים משלו. אבל יש בה משהו אחר: הדדיות א־סימטרית. כך הסדירו חז"ל את מערכת היחסים שבין איש לאשתו (עי' רמב"ם, הלכות אישות פרק יב). אין בה שוויון, לכל אחד חובות וזכויות שונות; אבל יש בה הדדיות. כנגד חובה של האחד עומדת חובה מקבילה של השני. כך מתפקדת המשפחה כגוף אחד. וכך גם האומה, כשהיא מחלקת תפקידים שונים וזכויות שונות לכוהנים, ללוויים ולישראלים, ללומדי תורה (שבט יששכר) ולאנשי מעשה (שבט זבולון). הערך היסודי שהמוסר החברתי מבוסס עליו במבנה כזה הוא ערך האחווה. לכן ברוב המצוות החברתיות שבתורה, מופיעות בהטיות שונות המילים 'אחיך', 'עמיתך' או 'רעך'. ההכרה בשוויון הבסיסי יוצרת זהות משותפת – אנושית או לאומית, שמכוחה נוצרת תודעה עמוקה של אחווה. וכך זועק אחרון הנביאים: "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו?" מלאכי (ב, י).
העולם המודרני פירק את החברה האנושית לאינדיווידואלים בודדים, שכל אחד מהם נלחם על זכויותיו. ערך האחווה קרס, והיה צורך למלא את החלל שנוצר. לכאן נכנס השוויון כערך יסודי שעליו מתבסס מעתה המוסר החברתי. במערכת כזאת האדם שואב את תחושת הערך שלו מהישגיו וממעמדו. כתוצאה מכך, כל מי שזוכה להישגים או למעמד גבוה יותר מאיים על תחושת הערך. לכן הדרך היחידה לשמור על הערך העצמי הנתון תחת איום מתמיד היא לתבוע שוויון מוחלט. עלינו להודות בצער שזה לא עובד. שוויון מלא אינו יכול להתממש בשום חברה, ואז המיקוד של התודעה בשוויון מייצר שיח קנאה שאין לו סוף.
בתפיסה האורגנית, שאותה מציגה תורת ישראל, שואב האדם את תחושת הערך שלו משני מושגים, שהם שני צדדים של אותה מטבע: שייכות ומשמעות. שתי חוויות עמוקות אלו מייצרות שתי תנועות חשובות ומשלימות בנפש: האחת היא מחויבות עמוקה של כל אדם כלפי זולתו הסובל ממחסור, והשנייה היא שמחה בשמחתו של כל אדם שטוב לו, גם אם יש לו יותר מאחרים. התפיסה האינדיווידואליסטית ודרישת השוויון מעמיקות את התחרות בין בני אדם, ולעומת זאת התפיסה האורגנית דווקא מעמיקה את שיתוף הפעולה ביניהם. וכך אמר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחותיו: "העולם הנברא מלא הבחנות, ואין להתעלם מכך ולטשטש את ההבדלים שבבריאה. כך ברא אלוקים את העולם. אבל, דיפרנציאציה אינה ספראציה, הבחנה אין פירושה פירוד. הפירוד מביא לידי מלחמות, ההבחנות – לידי שיתוף פעולה, לידי הרמוניה".

טעותו של קורח
זו הייתה שגיאתו הקשה של קורח. הוא תפס נכון ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". ואולם הוא נטש את התפיסה האורגנית של האומה, שבה "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כמערכת שיש בה השלמה הדדית. במקומה הוא אימץ תפיסה אינדיווידואליסטית, שמכוחה טען כלפי משה ואהרן: "מדוע תתנשאו על קהל ה'?". ומאחר שעזב את שיח האחווה ואימץ את שיח הקנאה, נבלע באדמה ואבד מתוך הקהל עם כל עדתו.

*הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת אחווה למדיניות חברתית במרכז תורה ומדינה.

מתוך העיתון 'בשבע'

אחדות ומחלוקות

קרח