בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

שובה ישראל...

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

תשרי תשד"מ
4 דק' קריאה
"שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב)

האם לא נפלא הוא בעינינו שאת הקריאה לתשובה - "כי כשלת בעונך" - מפנה הנביא דוקא להללו המוגדרים בשם "ישראל", שזוהי, כמקובל, השכבה המעולה שבעם? והרי דומה שבראש וראשונה היה להפנות הקריאה לשקועים בחטא, לאלה אשר ירדו מטה מטה, לרשע כי יעזוב דרכו, ולאיש און - מחשבותיו. הן גדולי המעלה חטאיהם קלים ועוונותיהם מועטים, למה דוקא אליהם פונה הנביא בקריאה לתשובה?

* * *

"וסביביו נשערה מאד" - מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה (ב"ק נ, א). וגם כאן מתבקשת השאלה - למה? ניתן להבין שאין לפניו משוא פנים ולא מתן שוחד, שאין מעשה המצווה מכבה עבירה, ואין הקב"ה מוותר לצדיקים יותר מאשר לאחרים, ודרגת "סביביו" אינה מקנה חסינות לפני שורת הדין. שלא כמדת בשר ודם שנוטה לכבד את בעלי המעשים הגדולים ולסלוח ולהעלים עין מפגמיהם. אולם למה הדקדוק העצום של "כחוט השערה", שהוא עם "סביביו" דוקא? הן מדת הצדק נפגעת גם בהחמרה בעונש לא פחות מאשר בהקלתו.

* * *

יש זכות שהיא כנגד כמה עבירות...ויש עון שהוא כנגד כמה זכויות. ואין שוקלים אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע איך עורכין הזכויות כנגד העוונות. (רמב"ם פ"ג מה' תשובה הל"ב).

מדברי חז"ל המזהירים לדקדק במצוה קלה כבחמורה (אבות פרק ד) אנו למדין שניתן לנו להבחין בין מצוה קלה לחמורה. למה איפוא לא ניתן גם לנו לשקול הזכויות נגד העוונות? משום מה נעלמת כל כך ההערכה של אלה מול אלה, עד שרק "הוא היודע האיך עורכין"?

תוכן הדברים נראה, כי המעשה אשר נעשה, בין לטוב בין למוטב, איננו נשאר קטוע ובודד. הוא משאיר הד, הוא מכה גלים. הוא פועל לא רק על העושה - בחינת מצוה גוררת מצוה וכו'. הוא פועל גם על הסביבה הקרובה והרחוקה, הוא מעורר תגובות שרשרת. הרחק הרחק מהמעשה והעושה.

הן כך דרשו חז"ל על הכתוב: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" - בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגר שכרה, שכר עבירה כנגד הפסדה (ב"ב ע"ה, ב).

המושלים ביצרם רואים את החשבון לא רק כחשבונו של הפרט, אלא כחשבונו של עולם! כי על כן היחיד הוא חלק בלתי נפרד מהכלל כולו. וההתרחשות של הפרט נותנת אותותיה בכלל כולו, בעולם כולו. וזה לא רק במוחש ומודע כי גם בבלתי מוחש ובלתי מודע. במוחש, זהו מה שדרשו חז"ל עה"פ: "ואהבת את ה' אלקיך" - שיהא שם שמים מתאהב על ידך (יומא פו, א), הם המעשים שיש בהם משום קידוש השם. והפכם - המעשים שיש בהם משום חילול השם ח"ו. שהמעשה החיובי גורר איתו גם מעשים דומים של אחרים. כשם שהמעשה השלילי מהוה דוגמא רעה גם לאחרים, לעתים קרובות - במדה גדולה הרבה יותר.

אך גם בבלתי מודע - גלים סמויים מתפשטים והולכים ומשאירים רושם בעולס כולו מכל מעשה אשר נעשה. והם פועלים את פעולתם לחיוב ולשלילה. הוא שהיה מרגלא בפומיה של הנצי"ב זצ"ל ראש ישיבת ולוז'ין ש"כשהמתמיד מאחר בנשף בלימודו בישיבה בולוז'ין, הרי זו ערובה שאחרון המתבוללים בפריס לא יחבק בת אל נכר...".

הנה כי כן - חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה - חשבונו של עולם הוא. מובן איפוא למה מסובך וקשה הוא כל כך משקלן של זכויות ועוונות, שרק א-ל דעות הוא היודע לשקול ולהעריכן!

* * *

"וסביביו נשערה מאד". כשם שגדרי קידוש השם וחילולו אינם מוגדרים במדה שוה, והם משתנים בין איש לרעהו, שכן אינה דומה השפעת האחד שמעשיו משמשים דוגמא לרבים לאחר שלא נודעת לו השפעה דומה. כן הוא הדבר בהשפעה הסמויה, אינו דומה רושם המעשה של המוגדרים כ"סביביו", כאחרים שאינם במעמד זה. בהשפעה המוחשית למדנו: "היכי דמי חילול השם? - אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו'. ר' יוחנן אמר - כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין" (יומא שם). היינו שלגבי גדולים אלה מעשים אלה הם בגדר חילול השם, מה שאין כן לגבי אחרים. שכן הם מהווים דוגמא, מהם רואים ומהם לומדים, וכשרואים בהם פגם כל שהוא, הדבר גורם להוראת היתר הרבה יותר מעבר לזה.

ולא פחות מזה, ואף הרבה יותר הוא באשר להשפעה הסמויה, הבלתי מורגשת. הגמרא מספרת: "ההוא גברא דאכליה אריא בריחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי". ומסבירה הגמרא בזה את הקשר הסמוי הקיים בין הרוצח נפש בשגגה אשר יצא דינו לגלות לעיר המקלט, לבין הכהן הגדול, אשר במותו חוזר הרוצח ממקום גלותו. הכהן הגדול אשם בעקיפין ברציחתו של הלה - "שהיה להן לבקש רחמים על דורן, ולא ביקשו" (מכות יא, א).

"ולא בקשו" - וכי מנין שלא בקשו? והרי לכאורה הדבר תלוי באי זהירותו של הרוצח ובקלות דעתו, שלא העלה על הדעת שעלול הוא לפגוע בנרצח ולהרגו נפש, והרי האדם בעל בחירה הוא. ומה האשמה כי נטיל בכהן הגדול. אשר אינו יודעו ואינו מכירו, ואולי אף לא ראהו פעם בחייו? אך לא כן הדבר. אילו היה הכהן הגדול מבקש רחמים כראוי, בכל הלב, בכל הרגשת ההזדהות עם כל סובל, עם כל כואב, עם כל נפגע, כי אז היו הרחמים חודרים גם בלבו של הרוצח בכל מקום שהוא, והיה שוקל את מעשהו בטרם עשהו, והיה מעלה על הדעת שמא יפגע מישהו ע"י פעולתו מבלי דעת, ולא היה מביא לאבדן נפש מישראל.

הכהן הגדול חטאו קליל, לכאורה, רק התרשל קצת בתפקידו, אך התוצאה עצומה היא. והתביעה שהוא נתבע עליה מא-ל דעות היא על דמי הנרצח, ודמי זרעו עד סוף כל הדורות!

זהו שאמרו - "מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביבו אפילו כחוט השערה". שכן כל מה שהוא יותר "סביביו", כל מה שקרוב יותר למרכז, יותר נודעה ממנו ההשפעה על הסובב את סביביו. ו"חוט השערה" שבסביביו מביא לרוח סערה, רוח קטב, במדה שרחוק יותר ויותר מנקודת המרכז... ועל זה נתבע ה"סביביו"! לא לקתה איפוא מדת הדין בדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה. אכן מדת הדין המדוקדקת היא השוקלת את הזכויות והחובות במשקל שאין לאדם תפיסה במדת דיוקו.

* * *

ועל כן זועק הנביא - "שובה ישראל"! לא אל אלה אשר אטומה לבתם יטיף דברו - הללו אינם מסוגלים לשמוע. אך האשמה העיקרית הן אינה בהם. הקריאה היא אל "סביביו". יינקו הם מהעוול אשר בידם. ואף אם לא עם מרצחים ועושקים חלקם, ישובו הם מכשלונם. וגלים אדירים של זרמי תשובה יסחפו את כל בית ישראל "ושבו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

(ארשת, תשרי תשד"מ)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il