מיקום מזבח הקטורת והכיור | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
כי תשא

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
תצוה

7 דק' קריאה

מיקום המצווה על בנית מזבח הקטורת
בפרשת תרומה מובא הציווי על בניית המשכן ועל עשיית כלי המשכן, ולאחר מכן בפרשת תצווה מובא הציווי על עשיית בגדי הכהונה והציווי על אופן הכשרת אהרון ובניו בשבעת ימי המילואים, ובסוף פרשת תצווה מובא ציווי על בניית מזבח הקטורת. מזבח הקטורת הוא כלי הנמצא במשכן יחד עם השולחן והמנורה, ולכאורה מתאים היה שהציווי על עשייתו יוזכר עוד בפרשה הקודמת יחד עם הציווי על עשיית השולחן והמנורה, ודנו המפרשים בסיבת האיחור על ציווי עשייתו.
וכתב ספורנו 1 (על פי הרמב"ן) שהציווי על מזבח הקטורת מובא בנפרד ומאוחר משום ששאר הכלים נועדו להשרות את השכינה של הקב"ה בתוכנו, ואילו מזבח הקטורת מביע את התודה של עם ישראל לה' על כך שכבר בא והשרה שכינתו בינינו בקרבנות הבקר והערב.
אמנם יש קושי בפירוש זה, שהרי הקטורת היתה מוקטרת עוד לפני העלאת איברי קרבן התמיד על מזבח העולה לריח ניחוח, ונמצא שעדין לא הושלם התפקיד של מזבח העולה. ואם מטרת הקטורת היתה להראות את תודתנו לה' שקיבל את עבודתנו בקרבנות הבקר והערב, נראה שהיא היתה צריכה להיות מוקטרת אחרי העלאת איברי התמיד על המזבח.

אור החיים הקדוש (שמות כה,ט בסוף) קיבל את דברי רש"י (בפרושו לתנ"ך מלכים א ו,כ) שמזבח הזהב שעשה משה נגנז ולא השתמשו בו מימי שלמה והלאה, וכתב שזו הסיבה שהכתוב מזכיר את המזבח הזה במאוחר ובנפרד משאר הכלים, כדי לרמז לכך. אמנם ממקורות אחרים משמע שמזבח הקטורת שעשה משה לא נגנז, וכבר האריך בכך בתורה שלמה (כרך כג מילואים סימן כט).

משך חכמה (שמות ל,א) תירץ שבשונה משאר הכלים מזבח הקטורת אינו מעכב את הקטרת הקטורת, ואם הוא נעקר ממקומו מקטירים את הקטורת במקום שבו אמור היה המזבח להיות. וכיוון שהוא אינו מעכב את הקטרת הקטורת, לפיכך הוא הוזכר במאוחר ובנפרד משאר הכלים. וכבר קדמו בתירוץ זה מהר"ם גאלאנטי (וראו בשו"ת הלכות קטנות חלק ב,יד בהערות). אמנם גם על תירוץ זה ניתן להקשות שהרי נאמר כאן: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים...". וצריך מזבח זהב ובו קרנות למתן דמים, וראו בקרן אורה (זבחים דף נב,ב) שהביא שיש שיטה שאם ניתנו הדמים במקום אחר לא כיפרו כלל. וראו בחזון איש (זבחים ז, ס"ק ב) שלדעתו זהו דין מוסכם. ואם כן נמצא שיש צורך דווקא במזבח הזהב. ולפיכך צריך להבין מדוע הוזכרה מצוות עשיית מזבח הזהב במאוחר לשאר הכלים.

מיקום המצווה על בנית הכיור
גם הציווי של עשיית הכיור מוזכר בנפרד ומאוחר לשאר כלי המשכן, והוא מוזכר בפרשת כי תשא אחרי מצוות נתינת מחצית השקל לעבודת אהל מועד. הרמב"ן כתב שם (שמות ל,יט), שהכיור אינו מעכב, וניתן ליטול ידים ורגלים מכלי שרת אחר שיש במשכן ובמקדש. ובדומה פסק הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ה,י): "מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר". 2 לכאורה, ניתן לומר שהטעם לציווי המאוחר של עשיית הכיור היא משום שהכלי הזה אינו מעכב את העבודה במשכן, שהרי ניתן ליטול מכלי שרת. אך מאידך מצאנו דעה בירושלמי שדווקא הכיור הוא הכלי שמעכב את הקרבת הקרבנות, וז"ל הירושלמי (שקלים ד,ב): "השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד". ובכל אופן, לפי שיטת חכמים שבברייתא הזו שהכיור הוא כה חשוב, צריך להבין מדוע הוא הוזכר רק באחרונה, ולא מלכתחילה יחד עם שאר כלי המשכן.

ונראה לומר הסבר אחר לציווי המאוחר של עשיית מזבח הקטורת ושל עשיית הכיור, והוא קשור להבנה מדוע יש דברים שנבראו דווקא בערב שבת בין השמשות, וכדלקמן.

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות
במסכת אבות (ה,ו) מובא: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת...", והמפרשים ביארו באופנים שונים מדוע נבראו דברים אלו דווקא בין השמשות, כלומר בין סיום היום הששי לבריאת העולם לבין תחילת יום השבת. ובספר תולדות יעקב יוסף (ויקרא, שמיני ד"ה ומעתה אתי שפיר) ביאר שדברים אלו נבראו לאחר שהאדם חטא. ניתן להרחיב את היסוד שהתבאר בדבריו, ולומר שלאחר חטא אדם הראשון החליט ה' להכניס בבריאה שינויים שיעוררו את האנשים לתשובה. פתיחת 'פי הארץ' עוררה את האנשים לתשובה, וכפי שמסופר שלאחר שנפתחה 'פי הארץ' התעוררו בני קורח לתשובה ולכן הם לא מתו. ובדומה 'פי הבאר' עורר את האנשים לתשובה בראותם כיצד ה' דואג לצרכיהם ומספק להם מים באופן ניסי במדבר, וכן שאר הדברים המנויים שם.
עיקרון זה יכול להסביר מדוע עשיית מזבח הקטורת ועשיית הכיור וכנו הוזכרו בנפרד ובמאוחר לשאר הכלים, וזאת משום שניכר שכביכול הוכנסו בהם שינויים שנועדו לעורר את האנשים לתשובה, וכדלקמן.

המיקום העקרוני של מזבח הקטורת
כאשר מתואר מזבח הקטורת שבנה שלמה בבית המקדש, הוא מתואר בתור מזבח ששייך לדביר שהוא קודש הקדשים ששם נמצא הארון (מלכים א ו, כב): "וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב". ברור שם מתוך התיאור הקודם שהמזבח הזה נמצא מחוץ לדביר, אך מתייחסים אליו כאלו הוא שייך באופן עקרוני לקודש הקדשים (דביר) ששם הארון. גם התורה מרמזת כאלו המזבח הזה נמצא באופן עקרוני בקודש הקדשים, כמו בכתוב (שמות מ,ה): "וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת". וצריך להבין מדוע מזבח הקטורת שנמצא מחוץ לקודש הקדשים מתואר כאילו הוא שייך לקדש הקדשים. הסבר אפשרי לכך ניתן לדלות מתוך דברי תרגום יונתן (שמות מ,ה) שכתב שמזבח הקטורת הוא כנגד החכמים שעוסקים בתורה וריחם נודף כמו קטורת הסמים.
מסתבר שחידושי ההלכות שמחדשים חכמי ישראל בתורה עולים לריח ניחוח ונחשבים כמו קטורת. כידוע, ספר התורה שכתב משה נמצא יחד עם לוחות הברית בקודש הקדשים, ומתבקש לכאורה שמקום העלאת הקטורת (שמסמלת את עמל התורה של חכמי ישראל) יהיה בפנים בקודש הקדשים בסמוך לתורה. ואכן שם מעלה הכהן הגדול קטורת פעם בשנה ביום הכיפורים. אמנם החיבור שבין ההלכות שמחדשים חכמי ישראל בתורה לבין התורה, הוא חיבור גבוה מאוד והוא מתואר במילים "דבר ה' - זו הלכה" (שבת דף קלח,ב). ולכאורה, הם כעין יוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (ראו דברי הימים א ד, כג). אך חיבור שכזה עלול להביא לידי גאווה מחטיאה, וכפי שמצאנו בחטא נדב ואביהו "שהורו הלכה בפני משה רבן" (עירובין דף סג,א) והקטירו קטורת שלא נצטוו עליה. ולכן מזבח הקטורת שמקומו הטבעי הוא בסמוך לתורה שבקודש הקדשים הוצא משם, והוא נמצא בהיכל. הוצאה זו קשורה לתיקונים שנעשו בעולם בערב שבת בין השמשות בעקבות חטא אדם הראשון, תיקונים שנועדו לרמז לאפשרות הכישלון בחטא ולאפשרות התשובה. ואף כאן, בורא עולם נתן רמז לחכמים שעוסקים בתורה, שלא ייכשלו בגאווה, ולכן מזבח הקטורת הוצא ממקומו הטבעי. וכדי לרמז לשינויים שנעשו כביכול בשלב התכנון האחרון הוזכרה מצוות עשיית מזבח הקטורת במאוחר למצוות עשיית שאר הכלים שנמצאים בתוך ההיכל. יסוד דומה יכול להסביר גם האיחור בהזכרת הציווי של עשיית הכיור, וכדלקמן.

המיקום העקרוני של הכיור
המקום שבו נצטוו להציב את הכיור נראה תמוה. בכל בתי הכנסיות הכיור שמיועד לנטילת ידיים נמצא לפני הכניסה לבית הכנסת, או בתוך בית הכנסת מאחור כך שמי שצועד לתוך בית הכנסת נכנס לאחר שכבר נטל את ידיו. אך במשכן מקומו של הכיור הוא בין המזבח לבין פתח אוהל מועד. ומי שבא לעבוד במזבח, צריך לעבור את המזבח וליטול את ידיו ורגליו מן הכיור, ואז לחזור לאחור אל המזבח, והדבר תמוה מאוד. לבד מכך, האזור שמעבר למזבח ("מן המזבח ולפנים") הוא אזור קדוש במיוחד, ומי שנכנס לשם כשהוא מגודל שיער או שתוי יין נענש (רמב"ם ביאת המקדש א,טו), ואע"פ כן הכהן נכנס לשם לפני שרחץ ידיו ורגליו ודווקא שם הוא רוחץ אותם, והדבר תמוה. ונראה שיש להבינו לאור המובא בתרגום יונתן, וכדלקמן.

בתרגום יונתן (שמות מ,ז) מובא שהכיור הוא כנגד בעלי התשובה שחוזרים בתשובה ומשליכים את העקמומית שלהם. יסוד זה יכול להסביר את המיקום התמוה. בעלי תשובה עלולים לחשוש שהם מטונפים בבוץ רוחני ('עקמומית') שקשה להם להתנקות ממנו, והדבר עלול לגרום להם להתעכב מלחזור בתשובה. וכדי לקרב אותם ולהקל עליהם לחזור בתשובה, רמז להם הקב"ה שקודם ייכנסו אל הקודש ויתקרבו אליו, ורק לאחר מכן יתנקו מהבוץ הרוחני שלהם. ורמז זה ניתן באמצעות מיקום הכיור לאחר המזבח. כלומר, קודם כל תבוא ותיכנס אל המקום הקדוש ואפילו תעבור את המזבח ולאחר מכן תיטהר ותרחץ בניקיון את כפיך, ותחזור אל המזבח.
כאמור, המקום הטבעי של הכיור הוא מחוץ לחצר המשכן, כדי שמי שייכנס למקום קדוש ייכנס לאחר שרחץ בניקיון את כפיו (ואת רגליו), וכפי שהרגשה זו מרומזת בתהילים (כו,ו): "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ...". אולם השינוי במיקום הכיור שבמקדש קשור לתיקונים שנעשו בעולם בערב שבת בין השמשות בעקבות חטא אדם הראשון, תיקונים שנועדו לרמז לאפשרות החטא ולאפשרות התשובה. ואף כאן, בורא עולם רומז לבעלי התשובה שלא תהיה להם ענווה פסולה, ולא יחששו מלחזור ולהיכנס אל הקדושה, ולכן מקום הכיור שבמשכן הוצא ממקומו הטבעי, והוכנס לחצר המשכן, והוא נמצא אפילו מעבר למזבח. וכדי לרמז לשינויים שנעשו כביכול בשלב התכנון האחרון הוזכרה מצוות עשיית הכיור במאוחר למצוות עשיית שאר הכלים.

מה ניתן ללמוד ממיקום מזבח הקטורת וממיקום הכיור
נמצא שהן מזבח הקטורת והן הכיור נמצאים במקום שאינו ראוי להם מלכתחילה, מזבח הקטורת נמצא במקום מרוחק מהמקום הטבעי שלו כדי לרמז לגאווה פסולה שהחכמים העוסקים בתורה עלולים להיכשל בה. ואילו הכיור נמצא במקום קרוב יותר מהמקום הטבעי שלו כדי ללמדנו שלא להיכשל בענווה פסולה, ולרמז לבעלי התשובה שהקב"ה רוצה שיתקרבו אליו גם במצב שבו הם נמצאים כעת ורק לאחר מכן יתנקו מהעקמומית שלהם. וכדי לרמז לשינויים אלו הוזכר הציווי על עשיית הכלים האלו במאוחר לשאר כלי המשכן. ובדומה לעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, והם תיקונים שהוכנסו לעולם לאחר מציאות החטא של אדם הראשון.
יסוד הזה שבורא העולם רצה ללמדנו בשינויים שבמקום הכלים האלו מרומז גם בליקוטי מוהר"ן (תניינא,ז):

"וצריך הצדיק להראות ל'דרי מעלה', שאינם יודעים כלל בידיעתו ית', שזה בחי' השגה של מה, בחי' מה חמית מה פשפשת, בחי' איה מקום כבודו. ולהיפך צריך להראות ל'דרי מטה', שאדרבא מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו). כי יש שוכני עפר, שהם בני אדם המונחים במדריגה התחתונה, ונדמה להם שהם רחוקים מאד ממנו ית'. וצריך הצדיק לעוררם ולהקיצם, בבחי' (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר. ולגלות להם שה' עמם, והם סמוכים אליו ית', כי מלא כל הארץ כבודו. ולחזקם ולעוררם, שלא יהיו מייאשין עצמן ח"ו, כי עדיין הם אצל הש"י וקרובים אליו, כי מלא כל הארץ כבודו..."

^ 1."אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב" (ספורנו).
^ 2.לדעת הרמב"ם זו מצווה לכתחילה אך אינה מעכבת. ובהלכות עבודת יום הכיפורים (ב,ה) פסק הרמב"ם "בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים, והיום מקדש מקיתון של זהב משום כבודו". וביאר שם ה'זכור לאברהם', שביום הכפורים היה הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב בבית החליפות לאחר שטבל שם, אך המים שבאותו קיתון מולאו מתוך הכיור, וכך קיים הכהן הגדול גם את המצווה "לקדש ממי הכיור". ובדומה ביאר בפן אחד בעלי תמר (יומא פ"ד ה"ה). ומתבקש שכך צריך להסביר גם בכוונת רש"י שכתב (ויקרא טז, ד) שכל קידושי ידיים ורגלים של כהן הגדול ביום הכפורים היו מן הכיור, ולא בא רש"י לחלוק על כך שהכהן הגדול קידש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, אלא כוונתו שהמים לקיתון של זהב מולאו ממי הכיור.

תצוה

כי תשא