עיבור חודש אדר | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

שבת ומועדים
חודש אדר

קטגוריה משנית

11 דק' קריאה

רבי הלל נשיאה התקין את לוח השנה המוכר לנו, וקבע את אורך החודש עפ"י המולד הממוצע, והוא כ"ט-י"ב-תשצ"ג, כלומר, 29 ימים, 12 שעות ועוד 793 חלקים. בכדי להשוות את חשבון הימים שהוא שנת החמה שהיא שפ"ה ורביע יום, עם חשבון החודשים שהוא שנת הלבנה שהיא שנ"ד יום ושמונה שעות ותרע"ו 876 חלקים, נדרש להוסיף חודש מלא עפ"י חישוב הזמנים, ונותר הפרש של כאחד עשר יום (עשרה ימים כ"א שעות ר"ד חלקי תתר"ף), כך שנוצר צורך להוסיף ולעבר חודש שלם, בכדי להשוות את שני מערכות השמים.
בברייתא בסנהדרין בדף יא. איתא שמעברין את השנה על האביב, על פירות האילן ועל התקופה. ואמרה הגמ' שם בדף יב: 'אין מעברין אלא אדר'.
בטעמא דהאי דינא שמצאו לנכון לעבר את חודש אדר בדווקא, נאמרו ב' טעמים עיקריים;
התוס' שם בד"ה 'אין' כתבו שלא ניתן לעבר חודש אחר, מפני הנאמר בפסוק 'לחדש שנים עשר, הוא חדש אדר': 'ואי מעברין אחת משאר החדשים, לא הוי אדר שנים עשר'. מעין זאת רבנו יונה בסנהדרין שם פרט שלא ניתן לעבר חודש אחר. שהרי אם נעבר את חודש אייר, נמצא שיש בין פסח לעצרת יותר מחמישים יום 1 . ואם נעבר חודש אחר מחודשי הקיץ, נמצא שלא יהיה תשרי החודש השביעי. ואם נעבר את אחד מחודשי החורף, לא יהיה אדר חודש שנים עשר.
ואילו רש"י בר"ה בדף ז. בד"ה 'ואעפ"כ' למד מהאי קרא 'שמור את חדש האביב': 'חדש הסמוך לאביב עבר, שיבוא אביב בזמנו', ובארו הלבוש בסי' תכח סק"א: 'ואביב ברוב השנים הוא בניסן לכך צריכין לשומרו בסמוך לו, כשיגיע ורואין שעדיין אינו אביב, מעברין אותו החדש שהיה ראוי להיות אביב בו ברוב השנים', ונקט שהוא טעם עיקרי.
הרמב"ם בספר המצוות מ"ע קנג והחינוך במצוה ד הביאו דרשת המכילתא הדורשת הנאמר 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה', שאין מעברים את השנה אלא בפרק הסמוך למועד.
וצ"ב איזה אדר הוא עיקר החודש, ואיזה חודש חשיב תוספת.
הירושלמי במגילה פ"א ה"ה הסתפק בכך להדיא: 'אדר הראשון תוספת, אדר השני תוספת. מה ביניהון, רבי שמואל בר רב יצחק אמר שני כבשי עצרת (הכוונה לכבשי התמיד) ביניהון, נולד בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת, אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא (ורק משיגיע לט"ו אדר שני יחשב בן שנה), אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון. אמר רבי אייבו בר נגרי מתניתא אמרה כן, אדר הראשון תוספת... הדא אמרה אדר הראשון תוספת, אין תימר אדר השיני תוספת לא קיים על שתא ומעבר לה (קרבן העדה: שאם אדר השני תוספת, כיצד מעבר בסוף חודש אדר, והא חלפה לה השנה)'. הרי שעיקר אדר הוא השני, והראשון הינו תוספת.
כן מבואר ברש"י בר"ה בדף יט: בד"ה 'כמה עיבור': 'ימי אדר הראשון, שאותו עושין עיבור לשנה', וכ"כ התוס' שם בד"ה 'אדר': 'אבל לדידן טוב למלאות הראשון, דהוא חדש העיבור שניתוסף על השנה'.
אולם בברייתא במסכת נדרים בדף סג. נחלקו התנאים בשאלה זאת: 'תניא, אדר הראשון, כותב אדר הראשון. אדר שני, כותב אדר סתם דברי ר"מ. ר' יהודה אומר אדר הראשון, כותב סתם. אדר שני, כותב תיניין'. הרי שלר"י סתם אדר הוא הראשון, ולר"מ הוא השני. הרמב"ם בהלכות נדרים פ"י ה"ו פסק כר' מאיר, אך הרא"ש בנדרים פ"ח סי' ב, הרמב"ן, הריטב"א והר"ן שם, הראב"ד שם, ור' ירוחם נתיב ד, ד פסקו כר' יהודה, וכן נקט השו"ע בחו"מ בסי' מג, כח והרמ"א באהע"ז בסי' קכו, ז. והגם שבהלכות נדרים הביא השו"ע בסי' רכ, ח את שתי הדיעות וז"ל: 'אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ר"ח אדר, אסור עד ראש חדש אדר שני'. בארו הש"ך ביו"ד ס"ק יז והב"ש שם ס"ק יט שמשום חומרא דנדרים שאיסורא דאורייתא הוא, חשש לשיטת הרמב"ם, ובסתמא לא סבר כן, אלא קבע את אדר הראשון לעיקר. כן הורה הר"ן בנדרים בדף סג:: 'דכשעומד בעשרה באדר שני, אם רצה מונה לאדר ראשון', הרי אדר ראשון הינו עיקר. וכן סבר בשו"ת תרומת הדשן בסי' רצד ש'אין מעבירין על המצוות' ויש לעשות יארצייט באדר א', וכן פסק הרמ"א באו"ח בסי' תקסח סעי' ז והערוך השולחן.
לשיטתייהו, הקשה הקרן אורה בנדרים שם מדוע קוראים את המגילה באדר שני, והלא אדר ראשון הינו עיקר. ובדברי התרומת הדשן בסי' רצד ישנו ישוב לכך, מפני שראו לנכון לקבוע פורים באדר ב', משום שרצו 'למיסמך גאולה לגאולה'.
וצ"ב, שכן רוב הראשונים מלבד הרמב"ם, סברי, שסתם אדר הינו אדר ראשון, ואילו בירושלמי ראינו שעיקר החודש הוא באדר שני.
הלבוש בסי' תכז סק"א הטעים את פסק הרמ"א שם: 'כשמעברין השנה כותבין באדר ראשון אדר סתם ובשני אדר השני', ובאר מדוע נקרא אדר ראשון – סתם אדר, בעוד שאדר שני הינו העיקר: 'לפי שבזמן הקדמונים שהיו מקדשין על פי הראייה לפעמים לא היו יודעים שהשנה מעוברת, עד שיצא רובו של חדש אדר הראשון, ועל כרחך היו כותבין בתחלת החדש קודם שידעו שהשנה מעוברת, אדר סתם. וגם לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו תחזור העטרה ליושנה לקדש על פי הראייה, לכך אנו כותבין לעולם אדר הראשון סתם, והשני אדר שני'. אך בכתיבת הגט פסק השו"ע באהע"ז בסי' קכו סעי' ז שיש לכתוב ולפרש אדר ראשון ואדר שני (הטור שם גרס עם ה' הידיעה, וראה בהגה' תוס' יו"ט).
הש"ך ביו"ד שם הביא שתי שיטות כסייעתא לרמב"ם כי אדר שני הוא העיקר, כר' מאיר; מהרי"ו סי' ה: 'הנודר עד אדר, אם לא ידע שהשנה מעוברת עד אדר הראשון, ואם ידע שהשנה מעוברת עד אדר שני'. וכן תשובת מהר"מ מינץ סי' ט: 'כשמזכיר אדר וידע בעיבור שתא, אמרינן דאדר שני קאמר, כיון דאדר ראשון הוא חדש העיבור... מדלא פירש, סתמא קאמר דהיינו אדר ב'. וכן פסק השו"ע באו"ח בסי' תקסח סעי' ז: 'כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת – יתענה באדר ב'. וכן פסק היחווה דעת ח"א סי' פג.
יש מהראשונים שסברו ששני חודשי אדר הינם כחודש אדר אחד; כן לשון הרא"ש בנדרים פ"ח סי' ב: 'ויש ספרים דגרסי עד סוף אדר, עד סוף אדר השני. ואותה גירסא נראה לי עיקר, דלשני האדרים חשיב חד ירחא', וכן הביא הר"ן בנדרים בדף סג: גירסא זו ודחאה, וכן באר החת"ס במגילה בדף ו.. ובבביאור הגר"א בסי' תקסח סעי' ז מבואר שהיה מקום לנהוג בשני חודשי אדר דיני החודש, אלא שמיעט קרא, הרי ששוים החודשים בהגדרת שמם (ומו"ר במשנת יעקב הלכות מגילה פ"א ה"ו באר שאעפ"י שס"ל שנקראים שני חודשים אלו כאדר, יודה לפסק הרמ"א שנעשה בן י"ג רק באדר שני. וחילק בין דבר התלוי בדין 'שנה' שאינו תלוי בשם החודש, לתלוי בדיני ה'חודשים', שיש לשם החודש קביעה בגדר מצוותיו, וכן ביום החודש שנפטר בו אביו), ויתענה ביארצייט בשני החודשים, וכ"כ המהרש"ל שבב"ח ביו"ד בסי' תב, והובא ברמ"א באו"ח בסי' תקסח סעי' ז בשם יש מחמירין.
יש שהחשיבו את אדר ראשון כשבט; כתבו המאירי בר"ה בדף יד. והריטב"א שם בדף טו. שאדר ראשון עומד במקום שבט. וכ"כ הרא"ש במגילה פ"א סי' ז: 'נתעברה השנה קודם אדר ראשון, אז הוי אדר הראשון כמו שבט'. בספר חסידים בסי' תשיב כתב: 'לאחד היה מת אביו באדר ראשון, והיה מתענה באותו יום שמת אביו, ובשנה פשוטה היה מתענה בשבט ואדר מספק', הובא במג"א בסי' תקסח סק"כ. אך הב"ח ביו"ד בסי' תב והפר"ח בסי' נה סק"י הקשו מהגמ' בר"ה שאין להחשיב את אדר ראשון כשבט. וכן הבין הישועות יעקב בסי' נה סק"ו שלא התכוונו להחשיב את אדר ראשון כשבט, אלא זהו החודש שעומד במקום שבט.
הש"ך יו"ד סי' רכ ס"ק יז כתב שמברכין את ברכת החודש יש לציין אדר ראשון או שני להדיא, ובמחצית השקל או"ח בסי' תכז באר דמשום הספק אי הלכה כר"מ או כר"י יש לפרש הדברים.
נפק"מ יש לכך לקביעת תאריך לגדלות של נער בר-מצוה, כפי שהביא הרמ"א באו"ח בסי' נה סעי' י בשם תשובת מהר"י מינץ בסי' ט: 'ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני'. ובאר המג"א שם סק"י שלמד דין זה מהירושלמי בכתובות פ"א סוה"ב: 'א"ר אבון אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב"ד לעוברו, הבתולין חוזרין. ואם לאו, אין הבתולין חוזרין', וכן באר הגר"א שם בסעי' ט.
הלבושי שרד והפרמ"ג שם בארו את חידושו של הרמ"א, שאמנם מרן פסק שם בסעי' ט ששנה מעוברת כוללת י"ג חודשים, ולא די בי"ב חודשים להחשב שנה, אך זהו אמור לנולד בניסן שלא יקדים את גדלותו כבר באדר שני מאחר וכבר עברו עליו י"ב חודשים, וימתין לחודש ניסן. ברם הרמ"א חידש שאף שנולד באדר בשנה פשוטה, לא נימא כי כבר באדר ראשון הינו גדול כבכל שנה, אלא דרוש להמתין לחודש נוסף ורק בהגיע אדר שני השלים זמנו. וכן איתא בירושלמי דלעיל להדיא שהכבש שנולד באדר שנה פשוטה, יהא בן שנה רק באדר שני.
לדינא פסקו המשנ"ב שם ס"ק מה וכף החיים שם ס"ק נט שנעשה בר-מצוה רק באדר שני (אא"כ נולד באדר ראשון, בניגוד לדעת המג"א בכה"ג), וכ"כ בשו"ת יחוה דעת א, פג ובשו"ת שבט הלוי ו, ט. אלא שבשו"ת בית שלמה אהע"ז בסי' נו כתב שטוב להניח תפילין כבר באדר ראשון, כיון דבלא"ה י"א להניח תפילין תקופה לפני הבר מצוה.
ויש לחדד ולשאול אימתי אזלינן בתר 'השנה', ואימתי בתר החודשים.
קדיש אומרים אחד עשר חודש, ומונים כל אדר בפנ"ע. אך היארצייט נוהגים בסיום שנה, בחודש הפטירה. ובשו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סי' מא סבר לנהוג גם בי"ב חודש וגם ביום השנה.
החכמת אדם כלל קכט סי"ט כתב לגבי מצות 'ושימח את אשתו אשר לקח' שיהא עימה בעיר. החת"ס באהע"ז ח"א סי' קיט והשדי חמד ח"ה עמו' צא, מערכת הו"ן כלל נב דנו האם חיוב זה נוהג י"ב חודש, או שנה. וראה בכתובות בדף ח. שמברך שהשמחה במעונו י"ב חודש. ובאר הרא"ש שם פ"א סי' יג: 'מברך שהשמחה במעונו... עד אימת רב פפא משמיה דרבא אמר עד תריסר ירחי שתא. וסימן לדבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח'.
שכחת הלב הינה י"ב חודש. והכיצד נקיים את הפסוק שאין לשכוח מעשה דעמלק וחיוב לקרוא פרשת מצות מחייתו בשנה מעוברת. האם התכוונו למניין החודשים או לשנה.
בשו"ת חתן סופר ח"א סי' צט סק"ג ושם בסו"ד אות ג דן לגבי עיצת המהרי"ל דיסקין המובאת בציץ הקודש סי' יט למי ששכח להפריש חלה לפני שבת, לקחת נער/ה סמוך מופלא לאיש, שיכול להפריש מדאורייתא, ואינו אסור בתיקון המאכל. ומה יהא אם הוא יליד אדר (שהרי הרמ"א פסק שנעשה 'גדול' באדר השני) והפריש בניסן, האם נחשב שהפריש כשהיה סמוך לאיש? שהרי אינו תוך י"ב חודש לפני גדלותו. האם נימא, שזהו 'אדר אחד' אף שעברו י"ב חודש? וצ"ע.

דין שמחה באדר ראשון
איתא במשנה במגילה פ"א מ"ד:: 'אין בין אדר הראשון לאדר השני, אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים'. והסיקה הגמ' בדף ו:: 'ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה'.
למד מכך הר"ן שם בדף ג: מדפי הרי"ף שיש דין שמחה גם באדר ראשון: 'קרוב הדבר גם כן, שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון'. וכן כתב בהגהה על התשב"ץ בסי' קעח: 'נהגו רבותינו לעשות פורים באדר ראשון בי"ד בו, לענין אכילה ושתיה ולעשות סעודה גדולה... כיון דלענין הספד ותענית זה וזה שוין, א"כ יש להרבות בסעודה בארבעה עשר של אדר ראשון כמו בארבעה עשר של אדר השני. וכן היה רגיל רבינו יחיאל מפרי"ש להרבות בשמחה ובסעודה בארבעה עשר של אדר ראשון, ולהזמין בני אדם עמו... מיהו סעודה גדולה א"צ לעשות'.
הב"י בסי' תרצז הביא שכן דעת הגהות מיימוניות בשם סמ"ק: 'העולם לא נהגו לעשות משתה ושמחה, כי אם בי"ד שבאדר הראשון', אך לא ביום ט"ו, משום שמשמע בגמ' שאמרו שאין בין י"ד אדר ראשון לשני, ולא הוסיפו שגם יום ט"ו שווה.
כן הטור בסי' תרצז הביא שיטת הרי"ף שיש להרבות באדר ראשון בסעודה בי"ד ולא בט"ו, והביאו הרמ"א שם סעי' א: 'י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן. מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים', הגם שאסר שאת שני הימים בהספד ותענית.
ברם התוס' שם בד"ה 'ור' אליעזר' הקשו על שיטה זו, שאין ללמוד מאיסור 'הספד ותענית' על חיוב בשמחה ובסעודה: 'ולא נהירא... דע"כ לא תליא הא בהא, דאי תליא הא בהא, לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו, וממילא נאסר בהספד, דהא הימים האמורים במגילת תענית האסורים בהספד אין בהן משתה ושמחה. וכן הלכה, שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון'. ונקט הב"י שם שכן המנהג.
וצ"ב במאי פליגי.
ויש לבאר שיסוד מחלוקתן נעוץ בהבנת מקור דין איסור בהספד ותענית באדר.
המרדכי במגילה רמז תשפד הביא משמיה דהמהר"ם, שבזה"ז לאחר שבטלה מגילת תענית, לא נאסרו בהספד ותענית אלא חנוכה ופורים בלבד: 'דמתפרסמא מילתא דניסא... לבד מפורים דאית ביה מקרא מגילה. אבל י"ד דאדר הראשון, כיון דלית ביה פרסום ניסא, ולא מקרא מגילה, לא עדיף משאר מגילת תענית, ומותר בהספד ובתענית'.
מבואר בזאת, כי איסור ההספד והתענית מקורן במגילת תענית, שכן איתא שם: 'את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון'. א"כ, התוס' סברו כי מאחר ולא נזכר במגילת תענית אלא דין הספד ותענית ולא הוזכר חיוב חובת סעודה באדר ראשון, שהוה ליה למתני מאחר שדיניהם חלוקים, משמע שאין חיובן זהה בדין שמחה. וכן באר להדיא בביאור הגר"א בסי' תקסח סעי' ז בביאור התוס': 'ולכאורה קשה הא איסור הספד ותענית ילפינן ממ"ש משתה ושמחה. אבל לפ"ז ניחא, דטעם הספד ותענית שאסור בראשון לאו משום קרא, דקרא לא אסיר אלא בשני כמ"ש השנית. אלא משום דכתיבי במגילת תענית, כמ"ש במגילת תענית'.
אולם השאילתות ויקהל שאילתא סז כתב: 'דמחייבין דבית ישראל למיכל ולמשתי בפוריא ואודויי ושבוחי קמי שמיא... דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה... מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא... ולבר מן תרי יומי דפורייא משום ניסא'. הרי שיומי דפורים שנלמדו ממגילת תענית, מחוייבים בסעודה, מכח הכתוב 'ימי משתה ושמחה'. ואכן הר"ן למד כי מקור איסור ההספד ותענית, הינו מפסוק זה. ומשו"ה סבר שישנה חובת שמחה אף באדר ראשון, שכן איסור התענית שבמגילת תענית שנאמר גם ביחס לאדר א' כולל חובת שמחה וסעודה.
הנצי"ב בהעמק שאלה שם סק"ו הקשה דאם היה טעם איסור התענית, משום שהינם יומי דניסא, מדוע התענה מר בריה דרבינא בחנוכה. על כורחך יש לבאר, כי רק משום שימי פורים הינם 'ימי משתה ושמחה', נהגו בהם פרסום הנס. הרי דבעוד שהתוס' סברו כי איסור הספד ותענית הנאמר במגילת תענית אינו כולל שמחה וסעודה, סבר הר"ן כי ימי פורים שבמגילת תענית מחוייבים אף בסעודה, מהנאמר ימי משתה ושמחה, ואף אדר ראשון שאסור בהספד ותענית מחמת היותו יומא דפוריא, כלול בימי משתה ושמחה.
למעשה נחלקו הפוסקים אם דינא דגמ' בתענית בדף כט.: 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' אמור באדר הראשון או השני.
בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' פח, בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' שא ור' חיים פלאג'י מועד לכל חי סי' לא סברו שדין זה נאמר על אדר ב', עפ"י דברי רש"י בתענית שם בד"ה 'משנכנס אדר': 'ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח', ומשמע שקאי על אדר שחוגגים נס פורים וימי ניסן סמוכים להם, לאפוקי אדר א'. וכן הביא בחשוקי חמד מגילה עמ' עז בשם הגריש"א, וכ"כ בשבט הלוי ח"י סי' קח אות ג.
אך החת"ס חו"מ בסי' כ סבר שדין זה נאמר גם על חודש אדר א'. שכן חתם תשובתו שם: 'יום ג' שנכפל בו כי טוב א' דר"ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה, לסדר ושכנתי בתוכם תקפ"ט לפ"ק'.

^ 1.. הגרי"פ פרלא על הסמ"ג הקשה מדוע סבר הר"ן שיהא יותר מחמישים יום עד עצרת, הלא לעצרת אין מועד, ויכול לקדש ולקבוע את חג העצרת ביום החמישים, מט"ו ניסן, ויקבע עצרת בו' אייר השני.
הסיק מכך הגרי"פ שהיה ידוע ומקובל להם שצריך שיהיה חג השבועות בחודש סיון שבו ניתנה תורה, ולא בחודש אייר שני, ורק בחודש סיון עצמו יכול התאריך להשתנות בין יום ה' או ו' או ז', אך אי אפשר לעשות את חג השבועות בחודש אייר שני, ולכן יהיו יותר מנ' יום בין פסח לעצרת.

חודש אדר