במעלות קדושים

משפחה חברה ומדינה
שיעורים נוספים בענין מלחמה

קטגוריה משנית

30 דק' קריאה

מעמדו של יהודי שנהרג על ידי גוי

פתיחה
אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה מול אויב שפל ואכזר, מדרום ומצפון, וחיילינו מקדשים שם שמים ומכים באויב בגבורה. רוחם של הלוחמים בשדה הקרב כשהם מאוחדים וחדורי מטרה להכריע את האויב, נוסכת בכולנו תקוה ומהווה דוגמה מופלאה לעוצמת הכוח המאחד שנמצא בתוכנו.
בימים אלה נפלה בחלקי הזכות להימנות עם חבורה מיוחדת של אנשי קודש, שהוטל עליהם הטיפול בחללים שנפלו במלחמה, מן הזיהוי ועד ההכנה לקבורה. בתקופה זו התעוררתי לעסוק במעלת הנופלים, וככל שהעמקתי בסוגיה זו נוכחתי להבין מה גדולה הזכות שנפלה בחלקי. יהיו נא הדברים לעילוי נשמת הקדושים הי"ד ולזכרם הטהור.

מעלתם של הקדושים
אין אדם יכול לעמוד במחיצתן
הגמרא בפסחים (נ ע"א ) מספרת על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה והתעלף, וכששבה אליו הכרתו, שאלו אביו מה ראה בעולם הבא, והשיב רב יוסף לאביו: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". אלה שנחשבים חשובים בעולם הזה, הם חסרי חשיבות בעולם הבא.
אמר לו רבי יהושע בן לוי: "בני, עולם ברור ראית". בעולם ההוא נמצאת האמת, ומי שנמצא שם למעלה - הוא באמת אדם בעל מעלה.
הוסיף רבי יהושע בן לוי ושאל: "ואנן היכי [חזיתינן] התם?" - אנו, תלמידי החכמים, מה אנו נחשבים שם?
השיב לו רב יוסף: "כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם". כמו שאנו נחשבים כאן, נחשבים אנו גם שם.
הוסיף רבי יהושע בן לוי ושאל: מה שמעת שאומרים שם בעולם הבא?
השיב רב יוסף: "שמעתי שהיו אומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן".
שואלת הגמרא: מיהם אותם הרוגי מלכות קדושים שהזכיר רב יוסף? אם נאמר שהתכוון לרבי עקיבא וחבריו, שנהרגו באכזריות על ידי הרומאים ב"עוון" לימוד תורה ומשום שהיו קדושים בחייהם, יהיה הדבר קשה: האם רק משום שהיו הרוגי מלכות הגיעו למדרגה כה גבוהה בעולם הבא, ולא מפני צדקותם וגדולתם בתורה?! אלא על כורחנו הכוונה היא להרוגי לוד. ומי הם אותם הרוגי לוד?
על שאלה זו משיב רש"י במסכת בבא בתרא (י ע"ב ), וכה דבריו:
"הרוגי לוד - לוליינוס ופפוס, אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא, כדאמרינן במסכת תענית (יח ע"ב) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה, וחשדו את ישראל עליה, ועמדו האחים הללו ואמרו, מה לכם על ישראל, אנו הרגנוה".
בתקופת הכיבוש הרומי של ארץ ישראל, נמצאה יום אחד בתו של טוריינוס הקיסר ללא רוח חיים, ו"באופן טבעי" האשימו את היהודים ברציחתה. השלטון החליט לגזור את דינם של היהודים למיתה אם לא ימסרו לידיהם את הרוצחים, וכדי להציל את בני עמם קמו שני אחים, לוליינוס ופפוס , שרש"י במסכת תענית מעיד עליהם שהיו "צדיקים גמורים", והודו בשקר שהם הרגוה, ועל כך נהרגו על ידי טוריינוס הרשע.
בעקבות דברי רש"י, ניתן לומר שהמעלה העליונה שניתנה להרוגי מלכות, ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן", אינה אמורה אלא במקרה הדומה לזה של פפוס ולוליינוס, שמסרו את עצמם למיתה ביודעין כדי להציל את ישראל. ואולי ניתן להוסיף, שדווקא כאשר מדובר באנשים שמלכתחילה הם "צדיקים גמורים", ביכולתם לזכות למעלה עליונה זו, אבל כאשר מדובר באדם חוטא, אולי אין מעלתו כה גבוהה. וגם אם צדיק גמור הוא, אם לא מסר עצמו למיתה, אלא נהרג על ידי גויים בעל כורחו, אולי אין מעלתו כמעלתם של "הרוגי מלכות".
על טענה זו יש להשיב, שהגמרא נקטה "הרוגי מלכות" בסתמא בלי לחלק בין ירא שמים לבעל חטא, ומה שהזכירה את הרוגי לוד, אין זה אלא דוגמא בעלמא, לאפוקי מרבי עקיבא וחבריו שגם בלי שמסרו נפשם על קידוש השם אין מי שיכול לעמוד במחיצתם. אך אין ללמוד מכך שדווקא "הרוגי מלכות" שמוסרים עצמם למיתה ביודעין, כמו לוליינוס ופפוס, זוכים למדרגה עליונה, אלא בפשטות כל יהודי שנהרג על ידי שלטון זר או באי כוחו שלא כדין , הריהו בכלל "הרוגי מלכות". ומה שנזכר לגבי לוליינוס ופפוס שהיו "צדיקים גמורים", נראה שאין הכוונה שהיו בהכרח צדיקים במעשיהם ובמדרגתם הרוחנית, אלא שהיו נקיים מכל רבב ביחס לאסון מותה של בת הקיסר.
בירושלמי (סנהדרין פ"ג, ה"ה) מבואר, שסיבת הריגתם של לוליינוס ופפוס לא היתה בשל בת הקיסר שנמצאה הרוגה, אלא משום שנצטוו בשעת השמד לשתות מים בכלי זכוכית צבועים, בזמן שמנהג ישראל היה שרק אבלים שותים בכלים אלה, ומכיוון שבשעת שמד אסור לשנות אף את צבע רצועות הנעליים שהולכים בו היהודים לצבע שהולכים בו הנכרים , מסרו נפשם על כך ונהרגו .
אף על דברי הירושלמי ניתן להשיב, שהגמרא נקטה "הרוגי מלכות" בסתמא בלי לחלק בין ירא שמים לבעל חטא, ואדרבא, שללה את ההווה אמינא שמדובר באנשי קודש שממילא היו צדיקים במעשיהם, כמו רבי עקיבא וחבריו, ואמרה שמדובר באנשים פשוטים יותר, כמו פפוס ולוליינוס, שהיו מוכנים למסור נפשם על קידוש השם, ולא לעבור על מנהג ישראל בשעת שמד .

נהרג מתוך רשעו
ניתן היה לטעון שלפי הירושלמי כל המושג "הרוגי מלכות" הוא דווקא בשעת השמד, בתקופה שבה השלטונות הגויים אוסרים על יהודים ללמוד תורה ולקיים את מצוות התורה, מתוך כוונה לגרום לעזיבת עם ישראל את הדת ואת האמונה באלקי ישראל. ולכן הדוגמא שמובאת בירושלמי להרוגי מלכות, היא מקרה שבו יהודים מסרו נפשם שלא לעבור על מנהג ישראל, ולא מקרה שבו יהודים מסרו נפשם להציל יהודים אחרים. ולפי זה חיילים שנופלים בקרב או כל אדם מישראל שנהרג על ידי מחבלים, אינם נחשבים "הרוגי מלכות".
אל מול טענה זו, נזכיר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין, לפיהם אדם מישראל שנהרג שלא כדין בידי גויים, עוונותיו מתכפרים גם אם היה רשע. ומכך שהגמרא שם משתמשת במושג "הרוגי מלכות", נוכיח שמעלת הרוגי מלכות אינה תלויה במעלתם הרוחנית קודם שמסרו נפשם, וכן אינה תלויה בכך שמדובר בשעת שמד.
הגמרא בסנהדרין (מז ע"א) מביאה מחלוקת בין אביי לרבא בשאלה, האם אדם מישראל שנהרג מתוך רשעו, יש לו בכך כפרה, ומסיקה שאמנם אם התחייב מיתה בבית דין, אין במיתתו כפרה, אבל אם נהרג על ידי אחרים שלא כדין, יש לו כפרה במיתתו, כי מיתתו לא היתה כדרך העולם.
הגמרא מביאה לכך ראיה מפסוק בתהלים. נאמר: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ... נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (תהלים עט, א-ב). הכתוב מזכיר שהגויים הרגו את "עבדיך" ו"חסידיך". מכפילות זו לומדים חז"ל, שהכינוי 'חסידים' ניתן לאותם שתמיד קיימו את מצוות ה', והכינוי 'עבדים' מתייחס לאנשים מישראל שהיו חייבים מיתה על מעשיהם המקולקלים, ומכיוון שנהרגו על ידי אחרים שלא כדין, נקראים "עבדיך", כי מיתתם היא כפרתם. ולמדנו אפוא, שרשע שנהרג מתוך רשעו, מיתתו מהווה כפרה. וכדברי רש"י בתהלים (עט, ב) שכתב:
"בשר חסידיך - והלא רשעים היו, אלא משקבלו פורענותם הרי הם חסידים. וכן הוא אומר: 'ונקלה אחיך' (דברים כה, ג), כיון שלקה, אחיך הוא. כן מפורש באגדה".
כך מובא גם בשו"ת מהרי"ל (סימן עב אות ג), שכתב:
"ומה שכתבת בהני דנהרגו מתוך רשען דמיקרי 'קדוש וחסיד', אין הכי נמי, קרא נמי כתיב: 'נתנו את נבלת עבדיך [... בשר חסידיך]' וגו' (תהלים עט, ב), ומוקמינן בהני דנהרגים מתוך רשען, וכל ישראל קדושים הם".
נסכם ונאמר, שמדברי הגמרא למדנו, שהנהרג על ידי אחרים ברשעו, עוונותיו מתכפרים ונקרא 'עבד'. מרש"י למדנו, שמכיוון שלקה שלא בדין, נקרא 'אח' ו'חסיד', ובשו"ת מהרי"ל מובא אותו פסוק בתהלים שעליו מוסבים דברי רש"י, והלימוד ממנו הוא, שהנהרג על ידי גויים נקרא 'קדוש' ו'חסיד'.
בהמשך מביאה הגמרא כדוגמא למקרה של "נהרג על ידי אחרים", את המקרה של "הרוגי מלכות", ומבואר שיהודי שנהרג על ידי שלטון זר (או באי כוחו) שלא כדין, עוונותיו מתכפרים גם אם היה רשע בחייו. ומכיוון שהגמרא בסנהדרין משתמשת בכינוי "הרוגי מלכות", ניתן ללמוד מכאן שכל יהודי שנהרג על ידי מחבל, עוונותיו מתכפרים גם אם היה רשע בחייו, ולא זו בלבד, הריהו בכלל אותם "הרוגי מלכות" ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן".
מלבד זאת, האיר את עיני ידידי הרב ישראל ויסקוט שליט"א, שהפסוקים בתהלים (עט, א-ב) שמהם לומדים חז"ל את הדין הכללי של "נהרג על ידי אחרים" ברשעו, עוסקים ביהודים שנהרגו על ידי גויים בזמן חורבן בית ראשון, בימי נבוכדנצר מלך בבל, כאשר עם ישראל היה נגוע בשלוש העבירות החמורות שבגללן נחרב הבית, ואם כן נראה בבירור שאין מדובר בהכרח בשעת שמד.
כללו של דבר, למדנו מדברי חז"ל במסכת סנהדרין, שלושה לימודים חשובים:
א. הדין הכללי של "נהרג על ידי אחרים" ברשעו, שעוונותיו מתכפרים, נלמד מפסוקים שעוסקים ביהודים שנהרגו על ידי גויים. ניתן לומר שהסיבה לכך היא, שזה המקרה הרווח יותר, שיהודי נהרג על ידי גוי ולא על ידי יהודי.
ב. מדובר על תקופת חורבן בית ראשון, שבה נכשלו ישראל בשלוש העבירות החמורות. ונמצא שאפילו חוטא שנכשל בעבירות החמורות ביותר, אם נהרג שלא בדין, עוונותיו מתכפרים, ונקרא "הרוג מלכות".
ג. בפסוקים הנזכרים אין מדובר בשעת שמד, שבה ניסו הבבלים להעביר את ישראל על דת, אלא בפלישה של הגויים כדי להשמיד את ישראל ולהרוג בהם ולהחריב את מקדשם. ומכאן שהביטוי "הרוגי מלכות" אינו מתייחס דווקא לשעת שמד.

וידוי ותשובה
לאחר כל זאת ראיתי מי שכתב , שאולי עוונותיו של אדם מישראל שנהרג על ידי אחרים ברשעו, מתכפרים רק אם צירף וידוי ותשובה עם המיתה. והגם שבמחשבה ראשונה נראה היה לי תמוה להעמיד את דברי הגמרא דווקא במקרה שבו הנהרג הספיק להתוודות ולחזור בתשובה לפני שהרגוהו הגויים, מצאתי במאירי (סנהדרין מז ע"א ד"ה כל), שאכן אם אותו "הרוג מלכות" מת בלא תשובה אין מיתתו כפרתו, ומכל מקום הוסיף המאירי שם, שחזרתו בתשובה אינה צריכה להיות גמורה, אלא "אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש, מכפרת ונותנת לו מדור לפי כבודו". ואף רבנו יונה בספר "שערי תשובה" (שער ד, אות כ) כתב שהנהרג צריך להתוודות לפני מותו כדי שעוונותיו יתכפרו, וזו לשונו:
"המיתה ממרקת כל חטא אשר התשובה מועילה. ואם נהרג והתוודה לפני מותו, מעת שנפלה עליו אימת מוות יש לו כפרה, ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד, שנאמר: 'בשר חסידיך לחיתו ארץ' (תהלים עט, ב). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים עט), כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם, שנאמר עליהם: 'סוסים מיוזנים משכים היו' (ירמיה ה, ח), כי נחשבו כחסידים לפי שנעשה בהם הדין, כמו שכתוב: 'ונקלה אחיך לעיניך' (דברים כה, ג) - כיון שלקה הרי הוא כאחיך".
מנגד, מצאתי בדברי חז"ל (קהלת רבה ד, א) על הפסוק: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", שכתבו במפורש שהרוגי מלכות אינם צריכים וידוי לפני מיתתם, וזו לשון המדרש:
"רבי חנינא: פתר קרייה בהרוגי מלכות שהם באים לחיי עולם הבא אף על פי שאינן מתוודין".
דברי חז"ל אלה מובאים במאמר "תורת האדם" של הרמב"ן, לאחר נוסח הוידוי שנתקן עבור חולה הנוטה למות, ונזכרים גם בדברי ה"בית יוסף", בהלכות נוטה למות וגוסס . וכתב רבי חיים אליעזר מווינה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יד) בשם אביו:
"זה לשון אבא מארי זצוק"ל בסימני אור זרוע: אדם שעבר עברה שיש בה חיוב מיתה, ומת מתוך רשעו, דהיינו קודם שעשה תשובה, אין מתאבלין עליו. נהרג בידי גוים מתוך רשעו, הויא ליה כפרה, ומתאבלין עליו. עכ"ל אבא מארי זצוק"ל".
משמע אם כן, ש"נהרג בידי גויים מתוך רשעו", היינו קודם שעשה תשובה, כמו סתם "מת מתוך רשעו". וביתר הרחבה כתב הרב מנשה קליין בשו"ת "משנה הלכות" (חלק טז, סימן לג) בתשובה לשואל שביקש לחלק בין אדם שמכיר את בוראו לשאינו מכיר את בוראו:
"ומה שיצא מעלת כבוד תורתו לחלק בחילוק שסיים וזו לשונו 'אבל אם בשעת מיתתו אינו מכיר את בוראו אין מתכפר לו כל עוונותיו, אלא מה שראוי להתכפר לו בעבור צער ההריגה עצמה'. עכ"ל. ולא ידעתי חילוק זה מנא לן, דכיון שנהרג על קידוש השם מהני בלי וידוי כלל, ואפילו מלא עוונות כירבעם בן נבט וחבריו, הוא הדין אפילו אינו מכיר, אבל סוף סוף נהרג על קידוש השם יתברך שמו ונתקדש שם שמים על ידו.
ולפי עניות דעתי פשוט, דכל שנהרג על ידי מלכות או סתם עכו"ם בשביל שהוא ישראל, הרי זה נהרג על קידוש השם. כללא הוא וכולל כולם ממש, דכיון דבשם ישראל יכונה ובשביל שהוא מזרע ישראל נהרג, הרי הוא נכנס בכלל ישראל. וזה שהתפלל בלעם 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'" .

הנהרג רק בגלל שהוא יהודי
לאחר שראינו את דברי חז"ל במקורם, ונגענו מעט בשאלת הצורך בוידוי ותשובה, נברר מה שיטת הרמב"ם בסוגיה זו, ונראה שגדרי מצוות קידוש השם רחבים יותר ממה שנראה במחשבה ראשונה.
נפתח בדברי הרמב"ם באיגרת המכונה "איגרת השמד" או "מאמר קידוש השם", איגרת שכתב הרמב"ם ליהודי ספרד ומרוקו בשעה שנאלצו לעמוד בפני גזרות המוסלמים שדרשו מהם להמיר את דתם ולהתאסלם. ובהקשר זה כתב הרמב"ם:
"ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עוונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם".
דברי הרמב"ם נאמרו בשעת שמד ברורה, בזמן שהשלטונות גזרו על היהודים לעבור על דת, ולכן ניתן היה לטעון שדבריו אמורים דווקא בכגון זה, ולשיטתו מעלת "הרוגי מלכות" ניתנת דווקא למי שמסר עצמו למיתה כדי לא לעבור על דת, ולא בכל יהודי שנהרג על ידי גוי שלא בדין.
על טענה זו השיב רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, הרב יצחק זילברשטיין, בספרו "ווי העמודים וחשוקיהם" (חלק יג עמ' טו), לאחר שציטט את דברי הרמב"ם:
"ולכאורה לא נמצא ראיה מוכרחת שם [בדברי הרמב"ם] שגם אלו שנהרגו סתם כך רק בגלל שהם יהודים, שהרי הרמב"ם לא כתב אלא במי שאמרו 'יהרג ואל יעבור'.
ונראה שיש ראיה ממה שכתב [הרמב"ם שם בהמשך האיגרת] 'בצבאות שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, או באילות השדה ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר: 'כי עליך הורגנו כל היום' (תהלים מד, כג)', שהרי הנכרים אינם רוצחים את היהודים אלא בשביל שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ומהר סיני ירדה שנאת האומות לישראל, ואם כן סיבת הריגתם הוא רק משום שאנו עם הנבחר, וזה הכוונה 'כי עליך הורגנו כל היום'.
ויש ראיה לכך, שהרי הרמב"ם כולל את עשרה הרוגי מלכות בכלל הקדושים שנהרגו על קידוש השם, ולא מצאנו ברבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול כשהרגו אותם, שרצו להעבירם על הדת. ולא מצאנו שנתנו להם כל בחירה לעבור או להיהרג, אלא שהמלך הרגם רק בגלל יהדותם, שנכנס בו רוח שטות... ואם כן, כיון שהרמב"ם הכלילם בכלל הרוגי מלכות ובכלל הקדושים, אם כן כל ישראל שנהרג בגלל שהוא יהודי, והוא מעם הנבחר שבחר בו הקב"ה, הרי הוא בכלל הקדושים".
הרב יצחק זילברשטיין מדייק בלשונו של הרמב"ם ומוכיח שהמושג "הרוגי מלכות" איננו מצומצם רק לשעת השמד, אלא רחב הרבה יותר, ונוגע לכל יהודי שנהרג על ידי גוי רק בגלל שהוא יהודי. בהמשך שם מזכיר הרב זילברשטיין את דברי החתם סופר (שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן שלג), בהם מפורש שכל יהודי שמת על ידי גוי "רוצח אורב לדם", נקרא "קדוש" .
מבין השיטין אנו למדים, שעצם דברי חז"ל אודות "עשרת הרוגי מלכות", מעיד כי המושג "הרוגי מלכות" בחז"ל איננו מצומצם לשעת השמד, אלא אמור בכל מקרה שבו יהודי נהרג על ידי גוי בשל יהדותו. והוסיף על כך ידידי הרב מיכאל לוצקי שליט"א, שכאשר אומות העולם מבקשות לבטל את שם ישראל מהעולם, יש מקום לומר שמדובר בשעת שמד גמורה, ובאותה שעה מי שחי בשם ישראל ומת על כך, הרי הוא כנהרג בשעת השמד על קיום שם ישראל, וזה לא גרע מערקתא דמסאנא.

מצוות קידוש השם אינה בהכרח מעשה אקטיבי
מחותני הרב שמעון הכהן רוזנצויג שליט"א, הוסיף על כך, כי מדברי הרמב"ם ב"משנה תורה" (הלכות יסודי התורה פרק ה) עולה, שמצוות קידוש השם מתקיימת בשלושה אופנים:
א. הלכה ד - מוסר נפשו על דת: נצטווינו ליהרג ולא לעבור על שלוש מצוות החמורות, או על כל מצוה או מנהג בשעת השמד. ומי שנהרג מחמת שלא עבר על עבירות אלו, קיים מצוות קידוש השם, "ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה', ועליהם נאמר: 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח'".
ב. הלכה י - עושה מצוה ופורש מעבירה מפני ה': אדם העושה מצוה ופורש מעבירה, לא מחמת עונש או לשם כבוד, אלא מפני ה', כיוסף הצדיק שמנע עצמו מאשת פוטיפר, הרי זה מקדש את השם.
ג. הלכה יא - משמש דוגמא ומופת לסובביו: אדם שרבים מקלסים אותו וחפצים להידבק במעשיו, הרי זה קידש את השם.
על חלוקה זו ניתן לשאול: בשני האופנים הראשונים, האדם עשה מעשה - אם על ידי שמסר עצמו למיתה כדי לא לעבור על דבר ה', ואם על ידי עשיית מצוה או הימנעות מעבירה לשם שמים - ועל ידי כך גרם עילוי לשם השם. ואילו באופן השלישי, אדם נהג כמנהגו, חי את חייו הטובים והטהורים ובאופן לא מודע נעשה מופת לרבים ונחשב למקדש השם - כיצד הנהגתו הפשוטה, בלי שהתכוון לעשות מצוה מסוימת, יכולה להיחשב לו כמצוות קידוש השם?
על כורחנו צריך לומר, שמצוות קידוש השם אינה בהכרח מעשה מודע, אלא עצם העובדה ששם שמים מתאהב על ידי האדם מספיקה, ומקורו של הרמב"ם הוא במסכת יומא (פו ע"א), שם מביאה הגמרא דוגמאות להנהגות שיש בהן קידוש השם, וזו לשונה:
"כדתניא, 'ואהבת את ה' אלקיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלימדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'".
בהמשך שם מביאה הגמרא דוגמאות של הנהגות שיש בהן חילול השם ואינן מתאימות לאנשי מעלה, וזו לשון הגמרא:
"אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: 'באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'".
הפסוק שהגמרא מביאה עוסק בישראל שגלו מארצם, ואף שלא חטאו בשום חטא נכללים באיסור חילול השם, כי שם שמים מתחלל בעצם היותם בגלות וכבוד ה' מתמעט, וכך כתב הר"ן שם (ה' ע"ב בדפי הרי"ף):
"'באמור להם', הגולים שגלו ביניהם, ראו 'עם ה' אלה', שלא יכול להצילם שלא יגלו. נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט".
בשו"ת יחל ישראל (ח"א סימן כא) מביא הרב ישראל מאיר לאו, דברי אביו הרב משה חיים לאו הי"ד , רבה של פיוטרקוב, שדייק בפסוק ולמד מהמילה 'ונקדשתי', שבמצוות קידוש השם העיקר הוא התוצאה ולא המעשה, וכך כתב:
"כיון דכתיב בתורה 'ונקדשתי', לשון נפעל, אם כן העיקר שיצמח קידוש השם להעולם, ואם כן לא נפקא מינה היאך ועל ידי מי יתהווה הקידוש השם".
על פי הגדרה זו, ציין מחותני הרב שמעון הכהן רוזנצויג שליט"א, יובנו מספר דינים במצוות קידוש השם, והרי שלוש דוגמאות:
א. הראשונים דנים האם קטן שבא להימלך בגדול בזמן שמחייבים אותו לעבוד עבודה זרה, צריך הגדול להורות לו ליהרג ולא לעבור על אף שאינו מחוייב במצוות, ובהגהות מיימוניות (הלכות ברכות אות ו) מבואר, שמצוות קידוש השם נוהגת גם בקטנים, כפי שעולה מן המדרש (איכה רבה א, ג), שם מסופר על אישה ושבעת בניה, שהאם הניקה את הצעיר קודם שמסר נפשו. הא למדנו, שאפילו קטן שאינו מחויב במצוות, מורים לו לקדש את השם, משום שכנראה התוצאה, שיתקדש שמו יתברך בעולם, היא העיקר.
ב. בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן רעג) נידונה השאלה, מה יעשה אדם שביקשו אשתו ובניו שיהרוג אותם כאשר התחילו הגויים להרוג את מי שלא המיר דתו, והסיק שאם בוודאי ימירו דתם, מותר לו להורגם. ואם מצווה אדם לקיים מצוה זו על ידי הריגת אחרים, שוב יוצא שהתוצאה היא העיקר.
ג. השל"ה הקדוש (שער האותיות אמת ואמונה אות נד-סג) כותב, שמי שבאה לידו מצוות קידוש השם, יברך לפני מותו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים", ומבאר שגם אם הגוי הרשע יוותר ויניח לו מסיבה כלשהי, אין זו ברכה לבטלה, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש את השם בתוך בני ישראל, גם אם זכה ונשאר בחיים. שוב למדנו שהתוצאה עיקר ולא עצם המעשה.

הנהרג בגלל נאמנותו לה'
מעלה גבוהה יותר מזו של הנהרג על ידי גוי שלא כדין, או הנהרג בגלל היותו יהודי, היא מעלתו של הנהרג בגלל נאמנותו לה'. נזכיר בהקשר זה רמז שמובא בפירוש "אור החיים" הקדוש (ויקרא ו, ב) על התורה, בנוגע למכנסי הבד של הכהן, וכה דבריו:
"ואומרו: 'ומכנסי בד', ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הניגשים אל ה', המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון, אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר 'ומכנסי בד' לשון 'הכנסה'. 'בד' הוא בחינת האחדות, לאלה אמר 'על בשרו', פירוש: אין דבר מפסיק בינם לבין ה'".
מכנסי הבד רומזים לאותם קדושים שנהרגו על קידוש השם בשל היותם "ניגשים אל ה'" ומכניסים "אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל", ומתוך כך זוכים להגיע למדרגה עליונה זו, ש"אין דבר מפסיק בינם לבין ה'".
אבי מורי הר"ר שלו' וסרטיל שליט"א העירני, כי נכון להזכיר בהקשר זה את דמותו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד , מגדולי ראשי הישיבות בתקופת השואה, שנלקח עם רבנים ותלמידים בי"א בתמוז התש"א אל "הפורט השביעי", אחד מאתרי רציחתם של יהודי קובנה בשואה, ושם נשא הרב דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, וכה אמר רגעים ספורים לפני הירצחו יחד עם הרבנים והתלמידים שאתו:
"כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצוה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את עם ישראל".
בגאוה ובהדרת כבוד הלכו הרב אלחנן וסרמן הי"ד וכל אשר אתו לכפר בגופם על כלל ישראל ולהקים מחדש את העם היהודי שהושפל עד עפר בנוראות הגלות.
מקור נוסף שהראני אבי מורי שליט"א, הוא דבריו של האדמו"ר מלובביץ' לפרשת עקב (כ' במנחם אב תשי"ג), לפיהם מסירות נפש עבור כלל ישראל קודמת ומעולה יותר ממסירות נפש על התורה. בדברי הרבי מלובביץ' מובאים דברי ה"מגיד מישרים" שנכתבו בידי מרן רבי יוסף קארו בשם ה'מגיד' - המלאך שהתגלה אליו בהקיץ וגילה לו מסודות התורה. מסופר שם על הבטחה מיוחדת שניתנה למרן הבית יוסף מן השמים. נאמר לו שיזכה להגיע למדרגה הגבוהה ביותר של בן אנוש, ומהי? למסור נפשו על קידוש השם. אך מסיבה מסוימת לא יצא הדבר אל הפועל.
לכאורה, שואל הרבי מלובביץ', אם מרן הבית יוסף היה נהרג, חס ושלום, על קידוש השם, לא היינו זוכים לחיבורו המופלא "שולחן ערוך", ועם ישראל היה מפסיד את החיבור הגדול שממנו יוצאת הוראה לכל בית ישראל . האמנם המשקל הסגולי של החיבור המופלא, "שולחן ערוך", אינו עומד כנגד ומעל מסירות נפש ומיתה על קידוש השם?!
על שאלה זו משיב האדמו"ר מלובביץ': מעלת מסירות נפש על קידוש השם, היא למעלה מכל לימוד תורה והוראה לרבים, וגדולה היא אפילו מכתיבת חיבור מופלא כמו ה"שולחן ערוך", כי כשאדם מישראל נהרג על קידוש השם, זו מסירות נפש על עצם היותו יהודי, ויהודי הוא 'חלק אלוק ממעל' - הוא בחינת אחד עם הקדוש ברוך הוא ממש, יותר מאשר התאחדות התורה עם הקדוש ברוך הוא.

ה' נוקם דמם של הקדושים
ה' לא שוכח דמם של ישראל
דמם של "הרוגי מלכות" זכור לפני ה' ואינו נשכח, כמבואר במדרש תהלים (שוחר טוב מזמור ט):
"מהו 'ולא שכח צעקת ענוים', אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם, ולא דמן של צדיקים בלבד, אלא כל מי שנהרג בימי השמד ודמן של עשרה הרוגי מלכות ...".
ב"מדרש תלפיות" (אות ה ענף הריגה) לבעל "שבט מוסר" , מתוארת קבלת הפנים של מלאכי השרת לנשמותיהם הקדושות והמאירות של "הרוגי מלכות", ומבואר שם שלזיכרון דמם יש תכלית עתידית, לנקום דם עבדיו השפוך, וזו לשון המדרש:
"ודע, כשנהרג אדם מישראל על ידי אומות העולם, אף על פי שאינו צדיק, כיוון שקיבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא אורפניא"ל [אור פני א-ל] המלאך ולוקח נשמתו, ותכף מתעורר יוצפחירו"ן לקראתו, ולוקח הנשמה מיד אורפניא"ל, ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו, וחוקק נשמתו וכו' כי זה נקרא 'פורפירא דמלכא' ונקרא 'בגד תכלת', ואחר כך מבהיק יותר, ונקרא 'נר דלוק'. ולעתיד לבוא יתלבש בקב"ה לבוש אדום זה וינקום דם עבדיו השפוך, וזהו מה שכתוב: 'מדוע אדום ללבושך' (ישעיה סג, ב)".
דם יהודי אינו הפקר! הוא לא נספג ונעלם כלא היה, אלא נצרב בזיכרון האלקי ועתיד לשמש כ"מדים" האלקיים שבהם ינקום ה' את דם עבדיו השפוך.
בשו"ת מהרי"ל (סימן סה) מבואר, שמטעם זה נהגו לקבור ישראל שנמצא הרוג או שנהרג על ידי גויים בבגדיו ובנעליו , וכה דבריו:
"מנהג פשוט לקבור כל הרוגים בידי לסטים ואנסים כמו שנמצאים בכל מלבושיהם, לעלות חימה ולנקום נקם".
ביתר הרחבה כתב רבי אהרן ברכיה ממוֹדֶנָה בספרו "מעבר יבוק" (מאמר שפת אמת פרק י), וזו לשונו:
"אין מלבישים אותם [שנהרגו על ידי גויים] תכריכים, רק כורכים סדין על בגדיהם למען לא יתבייש בפני שאר מתים, ולא יראו להם החוצה בגדי הנקם, שנוח לו לאותו הרוח להתלבש בם, ואין לו נייחא להתלבש במלבושים אחרים כשאר מתים, כדי להתראות לפני המלך המשפט בדמו התוסס עליהם ובתוכם, וקול דמיו צועקים אליו מן האדמה, ירא ה' וישפוט... ועושים לנהרג נחת רוח כשמזכירים אותו, לומר 'ה' יקום דמו'...".
בחתימת דבריו מזכיר בעל ה"מעבר יבק" את המנהג הרווח, לציין לאחר שמו של חלל שנהרג על קידוש השם את ראשי התיבות "הי"ד", ומלמדנו שבזה עושים נחת רוח לנהרג.
האיר את עיני בענין זה ידידי הרב אברהם צבי גאופטמן שליט"א, לכך שמידי בוקר בסוף תפילת "הודו" אנו אומרים "אֵ-ל נְקָמוֹת ה' אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" , ובסידורים רבים נזכר, שבאמירת מילים אלו יש לכוון לנקמת ה' על עשרה הרוגי מלכות. ומצאתי שהעיר בזה הרב מאיר מאזוז שליט"א, ראש ישיבת כיסא רחמים, בספרו "הגהות והערות בסדר התפילה" (עמ' ט), שהכוונה בפסוקים אלה אינה לעשרת הרוגי מלכות בלבד, אלא להרוגי מלכות שבכל הדורות, וזו לשונו:
"מנהג אבי מורי הגאון זצ"ל, לחזור פסוק זה עשר פעמים כנגד עשרה הרוגי מלוכה, וקיבל זה מפי החכם השלם השוחט ובודק הזקן הישיש רבי ישועה כהן זצ"ל. ויכוון שינקום הקב"ה נקמת עשרת הרוגי מלכות והרוגי תתנ"ו וגזירות ת"ח-ת"ט והרוגי השואה וקדושי ישראל שבכל הדורות הי"ד".

מעלת המוסר עצמו ביודעין
המציל נפשות והמוסר עצמו על ישראל
מדרגה עליונה יותר מזו של יהודי הנהרג על ידי גוי בשל יהדותו, היא מדרגתו של מי שמוסר את עצמו על כך ביודעין, ויוצא אל הקרב מתוך מוכנות למסור נפשו.
במדרש (במדבר רבה טו, כ) אומרים חכמים על מי שמוסר עצמו על ישראל בחייו, ש"זוכה לגדולה ולכבוד ולרוח הקודש", ובוודאי גדולה מעלתו של מי שמוסר את חייו למען ישראל ונהרג על כך.
ניתן להזכיר בהקשר זה דברים נפלאים שכותב רבי אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ" (ערך הצלה), לגבי מעלתם של מצילי הנפשות בישראל, ובכללם אנשי הרפואה ואנשי כוחות הביטחון בכל מערכות המדינה, שכולם עסוקים במצוות "הצלת ישראל", וכה דבריו:
"אם גדלה רעת המוֹסר גוף או ממון ישראל ביד גויים עד כדי שמותר להורגו אפילו בזמן הזה, כל קבל דנא, מרובה מידה טובה ולמצוה רבה יחשב, למציל גוף או ממון ישראל. וכל שכן וקל וחומר, אם הוא מציל נפשות לקוחים למוות, שיהא מזכה נפש כאילו קיים כל התורה כולה, שהרי אמרו 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ועל כגון דא אמרו 'אפילו רקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים רקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... מה טוב חלקם ומה נעים גורלם".
מעלת מצילי הנפשות מכריעה ועוברת את "החכמים והגדולים שבישראל", ואם מוכנים הם למסור על כך את נפשם, על אחת כמה וכמה, שמעלתם רבה ועצומה.
אזכיר בהקשר זה גם את יושבי הספר, אנשי החיל שמוסרים נפשם על יישוב ארצנו וקובעים משכנם בכוונה תחילה במקומות שקיימת בהם סכנה ביטחונית, ובכך מגלים עוז וגבורה, ומקדשים שם שמים בחייהם. מתוך אנשי חיל אלה, אותם שנהרגו על ידי מחבלים, נחשבים "הרוגי מלכות" גם אם שכבו באותה שעה על מיטתם ולא עשו שום מעשה, כי אין לך מסירות נפש גדולה יותר מעצם מגוריהם שם. כך שמעתי מהרב יעקב רוז'ה שליט"א, שלפני הגירוש מגוש קטיף, כשפנה אל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל בשאלה אודות תושב גוש קטיף שנהרג בפיגוע, השיב לו כי בוודאי "הרוג מלכות" הוא.

אחאב מהו לעולם הבא?
מדברי ה"פלא יועץ" למדנו מה גדולה מעלתם של מצילי הנפשות בישראל, גם אם הם ריקים ממצוות. ניתן להזכיר בהקשר זה מקור נוסף המלמדנו מה היחס לחוטא שמסר עצמו כדי להציל נפשות מישראל. אחאב, שהיה אחד מגדולי המלכים החוטאים, נמנה במשנה בסנהדרין (צ ע"ב) בין שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא:
"שלושה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה".
למרות משנה מפורשת זו, במקום אחר במסכת סנהדרין (קד ע"ב) מובאת דעה אחרת בשם דורשי רשומות:
"דורשי רשומות היו אומרים: כולן באין לעולם הבא, שנאמר: 'לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחקקי, מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי' (תהלים ס, י) - 'לי גלעד ולי מנשה' - זה אחאב שנפל ברמות גלעד. מנשה - כמשמעו, 'אפרים מעוז ראשי' - זה ירבעם דקאתי מאפרים".
והסביר ה"יד רמה" שם את דורשי הרשומות כך:
"וכי תימא, מה טעם אינן נידונין, לפי שנשתדלו בהצלת נפשות ונלחמו במלחמות חובה ונצטערו בצערן של ישראל".
והמהרש"א הוסיף, שאחאב לא רק נלחם מלחמות חובה, אלא גם נפל על קידוש השם:
"שנפילתו ומיתתו, שנהרג שם, היא כפרתו".
ואם ישאל השואל: כיצד אותם דורשי רשומות חולקים על משנה מפורשת הטוענת שאין לאחאב חלק לעולם הבא?
על קושיה זו ניתן להשיב, שתנאים היו, ותנאים יכולים לחלוק על סתם משנה. ובספר "עין אליהו" על מסכת סנהדרין שם השיב רבי אליהו שיק באופן אחר, וכך כתב:
"ולכאורה קשה, איך חלקו על משנה מפורשת? ותירצתי... דהמשנה אמרה אין להם חלק לעולם הבא מחמת עצמם, אבל אחרים יעמדו להם... ובאים לעולם הבא על ידי אחרים".
הסבר אחר לדברי דורשי רשומות וליכולתם לחלוק על תנאי המשנה ניתן למצוא בספרי החסידות. בעלי החסידות גילו לנו את סוד כוחם של אותם "דורשי רשומות", וכך כתב האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בספרו "תפארת יוסף" (עמ' קנז):
"היינו הצדיקים שאוחזים הנקודה הישראלית בידם, ומפשטים אותה ללמד זכות, לבלתי ידח ממנו נידח. ולזה נקראים 'דורשי רשומות', שדרשו את הרשימה שבלב, עד שהיה בכוחם להגן גם על אותם ארבעה, להביא אותם לחיי העולם הבא".
והרחיב והעמיק בזה רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "רסיסי לילה" (סימן מד), וכך כתב:
"פירוש 'רשומות', הוא מצד הרשימו שלהם, דכל אור שהיה אף שנתנתק מניח רשימו. ואלו, אף שלרוב חטאם אבדו וניתקו אור העולם הבא, היינו שורש דביקותם בלב בהשי"ת, מכל מקום כבר היה זה בשורשם בתולדה, ועדיין נשאר הרשימו, ומצד הרשימו דרשו שיש להם חלק לעולם הבא".

כל ישראל חייבים לקרוע עליו
בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יד) של רבי חיים אליעזר מווינה, כתוב בשם "ספר המקצועות" , שיהודי שמסר את עצמו למיתה ומסר נפשו על קידוש השם, לא זו בלבד שמעלתו הרוחנית גבוהה וברכת ה' חופפת עליו, אלא כל ישראל חייבים לקרוע עליו קריעה ולהתאבל עליו ולהספידו, ומשום כבודו אסור לאשתו להינשא שנית, וזו לשונו:
"מי שנהרג על קידוש השם ועל יחוד השם יתברך, בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, כגון שאמרו לו גוים פלח לעבודה זרה, ואי לא, קטלינא לך [-עבוד עבודה זרה, ואם לא נהרוג אותך], ומסר עצמו למיתה, ונהרג או נצלב או נשרף על קידוש השם, כיון שקידש השם בגופו ובנפשו - כל ישראל חייבין לקרוע עליו, ולהתאבל עליו, ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואשתו לא תינשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו, ואם נשאת, לא תצא".
מותם של "הרוגי המלכות" שנהרגו על קידוש השם איננו מוות פרטי, ולכן חובת הקריעה לפי "ספר המקצועות" מוטלת על הציבור כולו.
ועוד: לפי דבריו, נשותיהם של הקדושים אסורות להינשא עולמית.
על טעם הדין המובא בשם בעל "ספר המקצועות", כתב הרב חיים סופר בשו"ת מחנה חיים (ח"ג אבן העזר סימן כו):
"ועלה בדעתי, יען כי נגלה שמסר נפשו לה' בעבור קדושת שמו של המקום ברוך הוא, אם כן הוה האשה כלי שהשתמש בו קודש והאיש העומד חי הוא חול, וחכמינו ז"ל אמרו (בבא מציעא פד ע"ב) 'כלי שהשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול'. ואם כן, כיון שזה מת במסירות הנפש והוכיח סופו על תחילתו שהיה קרבן קדוש... ואם כן, אשתו הוה כל ימיו ככלי שהשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול, הוא איש חי שחפץ לקחתה".
לדבריו, אלמנת החלל נחשבת כ"כלי שהשתמש בו קודש", ולכן היא אסורה להינשא בשנית.
יתרה מזאת, בהמשך דבריו משווה הרב חיים סופר את החלל שנהרג על קידוש השם למלך שלאחר מותו אסורה אשתו להנשא לכל העולם מחמת כבודו, כפי שפסק הרמב"ם על פי הגמרא בסנהדרין : "אבל אשתו של מלך אינה נבעלת לאחר לעולם, אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר".
מכל מקום קביעה מחמירה זו לא נפסקה להלכה, וכך כתב הרב יהושע אהרן אהרנברג בשו"ת דבר יהושע (ח"ה עניינים שונים סימן לז):
"ואם כן, פשיטא דבנידון דידן אין מקום לחומרא כלל, וכל המחמיר בזה אפילו בעצמו עתיד ליתן את הדין... לכן מצוה רבה היא כפדיון שבויין ותקנת עגונות, להכריז בגלוי שאין שום טעם ולא ממש בהספק... ברם מצוה גדולה היא להכניס אלמנות האומללים לתוך ביתו, ויהיה בזה כבונה אחת מחורבות ירושלים".
האיסור על אלמנת החלל להינשא שנית עלול לצער את האלמנה ולהשאיר אותה עגונה עד סוף ימיה, לכן חומרה זו לא התקבלה להלכה, אך עצם הידיעה שקיימת הווה אמינא כזאת, שמשום כבוד שמים ומשום כבודו של החלל אסור לאלמנתו להינשא שנית, מלמדת על מעלתו העליונה.

מעלת המוסרים נפשם על תקומת ארצנו
עסקנו במעלתו של יהודי שנהרג על ידי גוי בגלל היותו יהודי, וכן במעלתו של יהודי שמסר נפשו ביודעין להציל ישראל מיד צר, או כדי לא לעבור על אחת משלוש עבירות החמורות. על כך יש להוסיף, שהמלחמה על ארץ ישראל, יש בה לא רק ערך של הצלת נפשות, אלא הרבה מעבר לזה . בהקשר זה נזכיר את דבריו הנפלאים של הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד , בעל "אם הבנים שמחה" . הרב טייכטל היה מגדולי תלמידי החכמים באירופה בזמן השואה. לפני השואה אחז בדעות אנטי-ציוניות ברורות, אולם ככל שארכה והתפתחה השואה התעורר לעשות חשבון נפש עמוק בדבר תפיסותיו.
בעקבות התקרבות הצורר הנאצי למדינת הולדתו, סלובקיה, ברח הרב להונגריה, שם הסתגר בעליית גג ועסק בתורה ובמדרשים העוסקים במעלתה של ארץ ישראל ובוניה. את מכלול כתביו אסף לספר הנקרא "אם הבנים שמחה" העוסק בדבר חשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות על הציונים החילונים. בספר זה הוא מבסס את השקפת עולמו, כפי שהתחדשה לו, ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ. חודשים ספורים לאחר הוצאת הספר בבודפשט, בשנת התש"ד, פלשו הגרמנים להונגריה והחלו בהשמדת יהדות הונגריה והרב בתוכם. עדי ראייה מספרים שנרצח בי"ג בשבט התש"ה על ידי אוקראיני ברכבת, כיוון שהגן על יהודי אחר שביקש את מנת לחמו . במספר מקומות עסק הרב במעלתם של גואלי הארץ באותה תקופה, ובאחד מהמקומות כתב:
"עיין מדרש ילקוט איכה (ילקוט שמעוני רמז תתרלח ד"ה זכר), שאמר בפסוק 'בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה' (יחזקאל לו, יז), אמר הקב"ה: הלואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה, עד כאן לשונו. היינו נמי על פי כוונה זו, שכעת ששהו כל כך זמן רב בין הגוים, המה כלא יודעין מחומר האיסור ואנוסין על הכל, ואינו דומה למעשה החוטאים בזמן הבית, וזהו לחוד שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת רק בארץ אבותינו ומוסרין נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערביים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם, אמרו קודם יציאת נשמתם בזו הלשון: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו', ועיין חתם סופר בתשובה (יורה דעה סימן שלג) שהביא הגמרא דסנהדרין (מז ע"א) דישראל שנהרג על ידי עכו"ם אפילו היה רשע וגרוע נקרא קדוש, וכל שכן אלו שהערו נפש למות בעד ארצנו , הכי יש ספק שבן עולם הבא המה?! והכי לא עדות ברורה הוא דאף על גב ד'איהו לא חזי', אבל נפשו נפש הישראלי שבקרבו 'חזי' ומשתוקק לחזור למקורה?!
וכבר אמרו (כתובות קי ע"ב), כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוק, היינו אפילו אינו יודע ומבין לבקש בפיו את אלקיו, אבל נפשו בקרבו מרגיש הצורך לזה. ועל זה רמזו בתיבת 'דומה' שאמרו, היינו אף שלפי הנהגתו אינו כן. ועל כן, כיון שמבקשים את ארץ ישראל הוי בכלל גם כן 'וביקשו את ה' אלקיהם' וגם 'דוד מלכם' (הושע ג, ה), כי זה יביא את זה, לכונן מלכות בית דוד ולבנות בית המקדש אחר ההזדככות ברוב ימים, ויקוים בנו נבואת הנביא 'ומָשְׁתִי את עון הארץ ההיא ביום אחד' (זכריה ג, מ)".

שני אליהו - אליהו בית־צורי ואליהו חכים
נזכיר בהקשר זה את דמותם של הקדושים, אליהו חכים ואליהו בית צורי ה' יקום דמם, שניים מלוחמי הלח"י שהתנקשו ושמו קץ לחייו של הלורד מוין, משונאי־ציון המושבעים, ובמנוסתם נתפסו, נידונו למוות והועלו לגרדום הבריטי.
כעבור שלושים שנה, בי"ג בתמוז התשל"ה, הועלו גופותיהם של חכים ובית־צורי לארץ ישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, ונקברו בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. אנשי החברא קדישא שעסקו בהעלאתם, העידו כי גופותיהם נותרו ללא פגע, ורימה לא שלטה בהם. בשו"ת עשה לך רב (חלק א, סימן נא) כתב רבה של תל־אביב, הרב חיים דוד הלוי, אודותם:
"כבר לימדונו רבותינו שיש דרגה גבוהה ונעלה ביותר במעלות קדושים וטהורים. וזו לשונם: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם. וממשיכה הגמרא שאין הכונה לצדיקים גמורים כר' עקיבא וחבריו, שאף שהיו הרוגי מלכות, הלא מעלתם היתה גדולה ביותר מכח תורתם וצדקתם גם אלמלא היו הרוגי מלכות, ומסיימת הגמרא, 'אלא הרוגי לוד' שעליהם נאמר: 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם', אף שלא היו ראויים לכך מכח עצמם משום שמסרו נפשם להצלת ישראל.
מכאן, שהרוגי מלכות המוסרים עצמם למיתה למען כלל האומה הם במעלה שווה לצדיקי האומה. לא יפלא מעתה אם אמנם זכו שני הרוגי המלכות, חכים ובית־צורי הי"ד למעלת קדושים וטהורים וצדיקי עליון שאין עצמותיהם נרקבות, ועורם מתוח על עצמותיהם כשעת מותם, כי אכן מסרו נפשם על כלל האומה".

רוח הגבורה הנשגבה של גיבורי צבאותינו
יפים בהקשר זה דבריו של רבנו הרצי"ה בספרו "לנתיבות ישראל" (ח"א עמ' קפב), שראה בעצם גבורת לוחמי צה"ל נס ופלא, ולימדנו שנס זה הוא היסוד והשורש לכל ניסי דור התקומה, וכך כתב:
"אחד הוא עם רוח הגבורה הנשגבה של גיבורי צבאותינו קדושינו, לכל פלוגותיהם, מוסרי נפשותיהם הטהורות על קדושת השם וארצו ועמו ותורתו, אחד הוא מתוך המקור האחד של אוזר ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה, המוליכו קוממיות לחרות עולם ומחדש ימיו כקדם בתשובת נחלתו וחזרת שכינתו. אומץ הגבורה הזה, במסירות הנפש ובהתמסרות הרוח, אשר הפיח בתוכנו אלקי אבותינו קורא דורותינו, הוא הנהו יסודם ושרשם של כל הנסים והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו בהגיעו אותנו אל זמננו זה ואל קיומנו זה... רוח הגבורה והדעת המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים והמתנגדים לקיומו הוא נס המופיע ממרומים, בכוח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית, העושה את ההתעוררות וההתאמצות ואת ההתחכמות וההתגברות לתנופת הצלה ותקומה. ואם כך הוא במעשה הצלה וישועה של דוד, במרעות צאנו הפרטית בהצלת הצאן מן הארי ומן הדב, בטרם היותו מלך ישראל, ומזה נמשכת הגדרה זו גם לכל מצב כזה של אדם פרטי - על אחת כמה וכמה בענין כלל ישראל ומהלך ישועתו ומעשה הצלתו ותקומתו".

ירי דו-צדדי
מעלת חייל שנהרג בטעות מאש כוחותינו
הרב מנחם וצלר שליט"א, מראשי אנשי החברה קדישא הצבאית, הראה לי דברי "תוספות יום טוב" במסכת ביצה, המורים מה מעלתו של חייל גם אם למרבה הכאב נהרג בטעות מאש כוחותינו, ולאחר עיון במקורו מצאתי שהסוגיה רחבה יותר, ואין להסתפק בציטוט דבריו בלבד.
המשנה בביצה (פ"א, מ"י) אומרת, שאסור לשלוח מאיש לרעהו ביום טוב 'סנדל המסומר', סוג נעל שמסמרים רבים נעוצים בה, כי סנדל מסוג זה אסרו חכמים לנעול בשבת ויום טוב משום מעשה שהיה.
המעשה מובא במסכת שבת (ס ע"א), וכך היה המעשה: בתקופת הרומאים נגזרה גזירה כנגד היהודים, והיהודים נשמטו מן הגזירה והתחבאו במערה. קבעו יושבי המערה כלל ביניהם: הנכנס למערה - יכנס, כי בידו להיזהר ולבדוק שאין איש רואהו בכניסתו למערה. והיוצא - אל יצא, שמא יראוהו האויבים וייוודע מקום המחבוא של כולם.
באחד מן הימים טעה אחד מיושבי המערה, ונעל את סנדליו בצורה הפוכה, באופן שניכרה צורתו של הסנדל ההפוך בעקבות שבקרקע. כאשר ראו בני המערה את רישומו של הסנדל ההפוך שנראה כאילו הוא מכוון כלפי חוץ, סברו שאחד מיושבי המערה עבר על ההסכם ויצא, וחששו שראוהו האויבים, ובכל רגע הם עלולים לגלות את מקום המסתור שלהם.
מרוב פחד דחקו היהודים זה בזה, והרגו בדחיקתם זה בזה יותר ממה שהרגו בהם האויבים. רבים מן ההרוגים נהרגו מפני הסנדלים המסומרים שברגליהם, ומכיוון שהאסון אירע בשבת גזרו חכמים לא לצאת בסנדל המסומר בשבת.
דעה אחרת בגמרא היא, ששמעו יושבי המערה קול של סנדל המסומר מעל גבי המערה, וסברו שבאו עליהם האויבים, ודחקו זה בזה, והרגו זה את זה. ודעה שלישית היא, שהיו יושבים בבית הכנסת וכאשר שמעו קול של סנדל המסומר מאחורי בית הכנסת, דחקו זה בזה.
בביאור המשנה בביצה כתב רבי עובדיה מברטנורא:
"סנדל מסומר - של עץ מחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו"ט, משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגי מלכות על ידו".
הביטוי "הרוגי מלכות" כלפי יהודים שנהרגו על ידי אחיהם, מעורר תמיהה: הרי לא נהרגו על ידי שלטון זר, אלא על ידי אחיהם יושבי המערה, ומדוע נקראים הם "הרוגי מלכות"?
על שאלה זו משיב ה"תוספות יום טוב" שם:
"ומה שכתב הרב ברטנורא, שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, אף על גב דהן עצמן הרגו זה את זה, הואיל ושלופי גזירה היו, כדאיתא התם, שפיר קרי להו הרוגי מלכות".
הא למדנו, שכל חייל שנהרג במערכה הכוללת על העם והארץ, הריהו בכלל "שלופי גזירה" שנמנים עם הרוגי המלכות שאין כל אדם יכול לעמוד במחיצתם.
בהקשר זה נזכיר שאלה שנשאל הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי והרב הראשי לישראל, בשו"ת משיב מלחמה (ח"ג סימן ב), אודות כתיבת "הי"ד" על חלל שנהרג בטעות מאש כוחותינו, ובתשובתו הזכיר את דברי דוד המלך ליואב בן צרויה "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר" , ולמד מהם שלמרות שההרוגים באותה מלחמה נפלו בשל חוסר זהירות מחמת התקרבותם לחומת העיר הנצורה, יש לדעת כי זהו טבע הלחימה, וממילא גם אותם חיילים שנהרגו על ידי אש כוחותינו, או אולי אפילו בתאונת אימונים מחוץ לשדה הקרב, נחשבים כקרבנות מלחמה, ויש לציין ליד שמם "הי"ד" .

קדיש במות קדושים
האם אומרים קדיש על הרוגי מלכות?
שאלה נוספת הנוגעת למעלת הקדושים היא, האם אומרים קדיש על הרוג מלכות שנהרג על קידוש השם? התייחסות לכך מצינו בדברי המהרי"ל בתשובותיו (סימן צט), וזו לשונו:
"שאלה: יודיעני אדוני על מה ששמעתי משם מהר"ם מרוטנבורק ז"ל הי"ד, שהורה והנהיג שאין לומר קדיש לאביו שנהרג על קידוש השם, אם אולי טעמו משום דאמרינן במסכת שמחות (פ"ב, הי"א) שמאז נמחלין עוונותיו ואין להחזיקו ברשע, ופגם משפחה הוא להחמיר. ומשם אדוני הוגד לי שהנהיג לאומרו, הודיעני נא.
תשובה: ועל דבר הקדיש ליתומי הקדושים, אנא לא שמיע לי מה שכתב מר בשם רבינו הקדוש, אבל שמעתי אחרים אומרים כן ולא השגחתי בהם כי נראה לי דבר פשוט דיש לאמרו, וטעמא דידי מאבלות שכתב מהר"ם (הלכות שמחות סימן נ) דהוי מטעם משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, וכתב מהר"ח אור זרוע בן מהר"י (שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן יד) דצריך להתאבל על קדושים, והאריך בתשובתו וסוף דבריו, האומר שאין להתאבל עליהם צריך כפרה, עד כאן לשונו. וכן שמעתי מרבותי דהכי נפק עובדא בגזירת פראג, שיש שרצו שלא להתאבל על הקדושים, וסוף הסכימו הגדולים בימים ההם להתאבל".
אמנם נפסק להלכה שאומרים קדיש לעילוי נשמת הקדושים, אך בדומה לדין הקודם הנוגע לנישואי אלמנת החלל, כך גם כאן, עצם העובדה שקיימת שמועה משמו של המהר"ם מרוטנבורג, שאין אומרים קדיש לעילוי נשמת הקדושים, מלמדת על מעלתם .

ברכה על מצוות קידוש השם
מה מברכים על קידוש השם?
השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוויץ , בספרו "שני לוחות הברית" (שער האותיות אמת ואמונה אות נז ) דן בשאלה מה מברכים על מצוות קידוש השם, וכה דבריו:
"ונראה בעיני, מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה ד'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב), שמפורסם לעשרה בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה: 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו לקדש שמו ברבים', כדין הרבה מצוות עשה שמברכין על קיומן... אחר כתבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל רבינו מנחם מרקנאטי (דיני תשובה סימן ע), וזה לשונו: המקדשים את השם, חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון שהיא מצוות עשה מדאורייתא, דכתיב: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב). עד כאן לשונו. ושמחתי כי כיוונתי לדעת הגדול".
השל"ה הקדוש פוסק כך להלכה, ורבים נוספים סבורים כמוהו ובהם ה"פתחי תשובה" על השולחן ערוך (יורה דעה קנז, ו). ומנגד, מצינו אחרונים כמו המהר"ם שיק שהכריעו שאין מברכים על מצוות קידוש השם.
הרב יוסף יוזפא האן נוירלינגן בספרו "יוסף אומץ" (סימן תפג), מביא את דברי השל"ה להלכה, אך משנה מעט את נוסח הברכה ומוסיף תפילה בזו הלשון:
"אלקי ואלקי אבותי, נשמה שנתת בי טהורה ונקייה וזכאה היתה, וביצר הרע לכלכתיה וטמאתיה בחטאי ובעונותי ובפשעי המרובים, כי אנכי חטאתי ואשמתי... והנה הגיע השעה ליטול הנשמה ממני ולמסור לידך על קידוש שמך המיוחד... ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא כי כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך... ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו, לאהוב את שם הנכבד והנורא ההיה והוה ועתיד להיות בכל לבבנו ובכל נפשנו ולקדש שמו ברבים, ברוך אתה ה' מקדש שמך ברבים, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

קידוש השם במחשבה
כוונת קידוש השם בקריאת שמע
בתשובות הרשב"א (ח"ה סימן נה) מבואר, שכשאומרים בקריאת שמע את המילים "ובכל נפשך" ומסכימים למסור את הנפש על קידוש השם, מקיימים את מצוות קידוש השם, וזו לשונו:
"והכלל שצריכין אנו לקבוע בנפשנו הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הקריאת שמע שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו וחשקי לבבנו וכל נפשנו מן האברים ועד נטילת נפש, והממון על יחוד קדושת שמו וקבלת מלכותו. ושנראה בציור הלב כאילו באנו לידי כך וקיימנו. והוא אומרו כי עליך הורגנו כל היום. וכי אפשר ליהרג בכל יום אלא שבכל יום שאנו קורין בקריאת שמע, 'ובכל נפשך', ומסכימים על כך הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו יתברך, כי כל המסכים על זה כאילו עשאו".

להרהר בקידוש השם
ב"צעטיל קטן" לרבי אלימלך מליז'נסק (סעיף א) מבואר, שאדם יכול לזכות לקיום מצוות קידוש השם גם בזמן שהוא יושב בטל לבדו בחדר או מתהפך על משכבו ואינו מצליח להירדם, וכה דבריו:
"בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מיטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא".

קדושים בכפלים
צרות הגלות לעומת צרות דור התחיה
מלבד העובדה שמצוות קידוש השם יכולה להיות עבודת ה' יומיומית ולא רק בשעת צרה ומצוקה, אינן דומות צרות הגלות לצרות דור התחיה, וממילא אינו דומה קידוש השם של דור הגלות שבא מתוך נמיכות קומה לקידוש השם של דור התחיה שבא מתוך זקיפות קומה. נפלאים בהקשר זה דברי קדשו של הגאון רבי מנחם זמבה (יומן גיטו ורשא עמ' 221), מגדולי רבני יהדות פולין:
"יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות כמו בספרד או בשעת גזֵרת תתנ"ו, היתה מיתתנו כשלעצמה - בחינת קידוש השם. הרמב"ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד - קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל".
בימים אלה, כאשר חיילינו מנהלים "התנגדות מזוינת בפועל" ומכים באויב בגבורה, הרי זה קידוש השם מאין כמותו, ואם כן אותם קדושים שלמרבה הכאב נפלו במערכה, הריהם קדושים בכפלים.
איננו עוד עם גולה, נרדף ומסכן, נתון למשיסה בידי רשעי האומות, ואין מושיע, אלא עם לוחם, עם שיש לו מדינה וצבא, עם שה' אלקיו אתו, "בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות".

חתימה
תפילה על קברי חללי מערכות ישראל מתקבלת
בחתימת הדברים אזכיר סיפור נפלא שראיתי בספרו של מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל "מדור לדרור" (עמ' 52), שם מסופר על הנהגתו של הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שלא פעם בדרכו לישיבת "קול תורה" בבית וגן בירושלים היה מבקש מהנהג שלקח אותו, שיעבור דרך הר הרצל. והיה אומר על כך, שמקובל שכאשר מתפללים על קברות צדיקים אזי התפילות מתקבלות, והוא עצמו לא מבין מדוע אנשים נוסעים לצפון ולדרום למרחקים גדולים כדי לחפש קברות צדיקים ולהתפלל שם בעוד שכאן, בירושלים, יש הר שלם של קברות צדיקים, הר הרצל, שם קבורים אלו שנלחמו ונהרגו במסירותם למען קידוש השם העם והארץ, וקיומה של המדינה. והוסיף ר' שלמה זלמן אויערבך ואמר, כי כשמתפללים בהר הזה התפילות מתקבלות.
כששאלתי את הרב אלישע זצ"ל מה מקורו של סיפור זה, השיב כי לראשונה שמע את הדברים מנהג מונית, ומאוחר יותר שמע זאת מהגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א . והוסיף, כי ביום שישי יט בטבת תשס"ח, במסע הלווייתו של דוד אלחנן רובין הי"ד, שנרצח יחד עם חברו אחיקם עמיחי הי"ד בשעה שטיילו באזור נחל תלם, צפונית מערבית לחברון, ראו תלמידים את הגאון הרב אביגדר נבנצל שליט"א עומד וממתין בהר הרצל. לאחר כשעתיים בהן עמד על רגליו, הציעו לו לשבת. הרב השיב כי רבו הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נוהג היה בהר קדוש זה מעין קדושת העזרה שבמקדש, ודין הוא שבעזרה אין יושבים .
במעמד זה שאלוהו התלמידים האם נכון הדבר שמשהרגיש רבו זצ"ל צורך להתפלל על קברי צדיקים נוהג היה לעלות ולהתפלל בהר הרצל, והשיב בחיוב.

שיעורים נוספים בענין מלחמה