התובע הוא חקלאי המגדל ירקות עלים עבור חברה המוֹכרת ירק ללא תולעים, שהיא הנתבעת. בין התובע לנתבעת היה קיים הסכם, המחייב את התובע לעבוד עבור הנתבעת בלבד, ולא עבור חברות מתחרות.

תוקפו של ההסכם פג בתום שנת תשנ"ח. אולם התובע המשיך לעבוד עם הנתבעת גם לאחר מכן, בתחילת שנת תשנ"ט, ללא הסכם חתום. עקב חוסר הצלחה בגידולים של התובע, החליטה הנתבעת להפסיק את ההתקשרות ביניהם. הנתבעת שילמה סך של 3000 ₪ כפיצוי חלקי על הפסדיו של התובע.

התביעה :
התובע טוען, שהוא אמר לנתבעת, שעקב החום הכבד, הוא לא צופה הצלחה בגידולים שאותם רצתה הנתבעת שיגדל. לטענתו, הנתבעת התחייבה לו בעל פה, לפצותו באופן מלא, אם לא יצליח. לכן, הוא תובע סך של 15,000 ₪, לכיסוי הפסדיו.

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

43 - טענת פרעון נגד כתב יד הלוה

44 - פסק דין: פיצוי על נזק ומניעת רווח עקב הפרת הסכם

45 - פסק דין: התחייבות לתשלום שכר בעת מחלה

טען עוד

כמו כן, התובע טוען, שאף שההסכם בינו לבין הנתבעת פג בסוף שנת תשנ"ח, הרי המשיך לעבוד גם בתשנ"ט, ולכן יש לראות את ההסכם כאילו חל גם על תקופה זו. ביטול ההתקשרות מצד הנתבעת מהווה הפרה של ההסכם ביניהם, וגרם לו הפסד רווחים עתידיים, מאחר שהוא איחר את המועיד בו ניתן להתחיל גידולים אחרים. על כן, הוא תובע פיצויים עבור הפסד הרווחים, על פי סעיף בהסכם המחייב את המפר את ההסכם בפיצויים בסך של 25,000 ₪.

תשובת הנתבעת:
הנתבעת מודה שהתחייבה לעזור לתובע במידה שהגידולים לא יצליחו, אבל מכחישה את העובדה שהובטח פיצוי מלא. לטענתה, 3000 ₪ שכבר הועברו, מהווים כיסוי מלא להתחייבות שלה.

לגבי הפיצויים עבור הפרת ההסכם, טענה הנתבעת, שההסכם לא חודש בתחילת תשנ"ט, וראיה לדבר, שעם חקלאים אחרים חודש ההסכם בכתב.

פסק הדין:
בית הדין דחה את התביעה לפיצויים עבור ההפסדים שכבר נגרמו לתובע, אבל קיבל את התביעה לפיצוי על ההפסדים העתידיים. גובה הפיצוי נקבע על סמך תחשיב של ההפסד הצפוי.

הנימוקים:
בגמרא בכתובות (קא ע"ב) נאמר: "האומר לחבירו חייב אני לך מנה - רבי יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר פטור". לדעת רוב הראשונים, מדובר בגמרא באדם המחייב את עצמו בדבר שלא היה חייב בו עדיין. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מ סעיף א) נפסק שאדם יכול להתחייב בדבר שלא חייב עדיין. אלא, שלדעת הרמב"ם, התחייבות זו יכולה להיעשות אפילו באמירה בלבד, ואילו לדעת הרמב"ן והרשב"א, רק בכתיבה.

גם לדעת הרמב"ם, התחייבות מועילה רק בתנאי שהיא ללא תנאי, ונעשתה בנוכחות עדים. בנידון דידן, מדובר בהתחייבות בעל פה, שנעשתה על תנאי, ובלא נוכחות עדים, ולכן אין לה תוקף.

לכן, יש לומר שאין כאן התחייבות כלל, ואת סך 3,000 ₪ שהנתבעת כבר שילמה, יש לראות כמתנה בעלמא. כמו כן, היות שבין התובע לנתבעת ישנה מחלוקת מהו גובה הסכום המדויק שהנתבעת התחייבה עליו - האם פיצוי מלא, או רק פיצוי חלקי, יש לומר 'המוציא מחברו עליו הראיה'.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שיב סעיף יד) נפסק: "מקום שנוהגין שיש להם ראש שנה קבוע לשכירות הבתים, וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת, ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חדש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא צאת עד תשלום שנה שניה, הדין עם שמעון".

הטעם לכך ששמעון יכול לחייב את ראובן לשלם לו בעבור שכירות השנה השנייה הוא, שיהיה לו קשה למצוא שוכר חלופי, מאחר שעונת השכירות הקבועה עברה.

משמעות הלכה זו היא, שאם הצדדים המשיכו את ההתקשרות ביניהם באותה מתכונת שהייתה נהוגה ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם, ההסכם תקף. דין זה אינו דווקא בהלכות שכירות, אלא גם בתחומים אחרים. הוא מופיע בעוד מספר מקומות בשולחן ערוך, וזוהי גם מסקנתו של הרב יועזר אריאל (תורת המשפט עמ' 221-227 'שתיקה אחר שפג תוקף ההסכם').

בנידון דידן, הצדדים המשיכו את ההתקשרות ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם. העובדה שהנתבעת לא חתמה עם התובע, ועם שאר המגדלים כן חתמה, אינה פוטרת אותה מלשלם לתובע, מאחר שהיא המשיכה לעבוד עמו גם לאחר ראש השנה תשנ"ט, בכך שניתנו לו שתילים חדשים.

מאחר שהנתבעת הפרה את ההסכם, עליה לשאת בפיצויים על ההפסדים שייגרמו לתובע. וזאת על פי הסעיף בהסכם, הקובע שאם הנתבעת לא תעמוד בהתחיבויותיה, יהיה התובע זכאי לפיצוי מלא בגין נזקיו הממשיים.

גם לולי סעיף זה הייתה הנתבעת צריכה לשלם לתובע. זאת על פי דברי הירושלמי (בבא מציעא פרק ה הלכה ג): "אמר ר' יצחק: המבטל כיסו של חברו, אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו".

בהגהות אשר"י (בבא מציעא פ"ט סי' ג) הובאו דברי האור זרוע, שהטעם שהמבטל שדה חברו חייב לפצותו הוא מכיוון שהתחייב לו בכתב. הנמוקי יוסף (בבא מציעא מד ע"א ד"ה רב) כותב בשם רב האי גאון והרמב"ן, שזוהי תקנת חכמים, והיא מחייבת אף אם הצדדים לא התחייבו בכתב.