- שבת ומועדים
- שיחות לחג החנוכה
- שבת ומועדים
- עיונים בעניני חנוכה
אסתר סוף כל הניסים
הגמרא (יומא כט, א) אומרת:
אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה – אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה! ניתנה לכתוב קא אמרינן.
כמו שהשחר הוא הסוף של הלילה, כך אסתר סוף כל הניסים.
השחר נגמר ואז מגיע הבוקר, ולכאורה הבוקר הוא העיקר והתכלית – "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תהלים ל, ו)! ואם כן קשה – וכי סוף הניסים הוא סיבה לרינה? "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, ב)? הדברים דורשים ביאור.
כך שואל המהרש"א במקום:
לכאורה דהצרות נמשלו בכל מקום ללילה והגאולה ליום, ואם כן בהיפך הווה ליה למימר דאסתר נמשלה לערב – מה ערב סוף כל היום אף אסתר סוף כל הנסים שנמשלו ליום!
מתרץ המהרש"א:
ויש לומר כלפי מ"ש דהנסים המפורסמים בעולם הזה התחילו בחצות לילה, כמו שייסד הפייט אז רוב נסים הפלאת בלילה כו', ומסיים בו שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה כו', והשתא ניחא דקאמר דאסתר סוף כל הנסים שבעולם הזה הנעשים בלילה, גם שהנסים נמשלו ליום .
המהרש"א עונה תשובה מקומית, שבאמת מבחינה עקרונית הניסים נמשלו ליום, אלא שהם נעשו בלילה, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח את הפיוט: "אז רוב ניסים הפלאת בלילה... ויהי בחצי הלילה". כל הניסים הגדולים התרחשו בלילה, ואסתר שהיא סוף כל הניסים שנעשו בלילה נקראת 'שחר'.
ממשיכה שם הגמרא:
והא איכא חנוכה! ניתנה לכתוב קא אמרינן.
מדוע אומרים שאסתר היא סוף כל הניסים? הרי הניסים שנעשו במלחמות החשמונאים ונס פך השמן שהיו ניסים מופלאים, שעליהם אנו אומרים "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון, אירעו לאחר נס פורים!
נס מופלא נוסף שאירע בתקופה זו מובא בבעל הטורים (בראשית כו, כב), על הפסוק "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ":
כנגד יון שגזרו שלא יטבלו כדי למונעם מפריה ורביה, ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה בבית לכל אחד ואחד (מדרש מעשה חנוכה). וזהו ופרינו בארץ.
היוונים סגרו את המקוואות ולא היה ניתן לטבול, ונעשה נס ונוצר מעיין בכל בית של יהודי והיהודים יכלו לטבול בביתם. זהו נס עצום, אולי גדול אף יותר מנס פך השמן.
עונה הגמרא: "ניתנה לכתוב קא אמרינן" – אמנם נכון שלאחר אסתר היו עוד ניסים, אבל הם לא ניתנו להיכתב. משמעות הדברים היא שעד אסתר, תחילת בית שני, עוד הייתה נבואה, וכל זמן שהיו נביאים הדברים נכתבו.
תקופת הנבואה בישראל
מורנו ורבנו הכהן הרב אברהם שפירא זצ"ל, היה אומר שיש להסתכל על הדברים בהסתכלות יותר כוללת. עד תחילת בית שני נמשכה תקופת הנבואה, ומתחילת בית שני נגמרה תקופת הנבואה, ומכאן ואילך מתגברת הופעת התורה שבעל פה. ואם כן, באמת ישנו צד מסוים שימי הניסים שניתנו להיכתב בנביאים ובכתובים – ימי הנבואה – נמשלו לחושך, ובסופם מתחיל השחר של ימי התורה שבעל פה להופיע.
נסביר את הדברים. הנבואה מסתיימת בנבואותיהם של חגי זכריה ומלאכי, שהיו אחרוני הנביאים. בפסוקים האחרונים של ספר מלאכי (ג, כב-כד) כתוב:
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:
מלאכי הוא סיום הנביאים, ולאחריו מתחילים הכתובים. מדוע תקופת הנבואה מסתיימת במילים "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי"? מסביר הרב שפירא, שעם ישראל ידע שהנבואה מסתלקת, וזה היה משבר גדול מאוד.
בשביל להבין את עוצמת השבר, עלינו להבין את משמעות הנבואה ומרכזיותה בחייו של עם ישראל. עם ישראל חי עם הנבואה מאות שנים! מה הכוונה "חי עם הנבואה"? אנו מציירים לעצמנו שהיו הנביאים שאנו מכירים כמשה ושמואל, ולא הרבה מעבר לכך, אך המציאות שונה לחלוטין. כך מתאר מדרש שיר השירים רבה (פרשה ד) על הפסוק (שיר השירים ד, יא): "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ":
ר' דרוסא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: ששים רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אליהו. ר' יעקב בשם ר' יוחנן אמר: מאה ועשרים רבוא, דאמר ר' יוחנן: מגיבת ועד אנטיפטרס ששים רבוא עיירות, ואין לך עיירות מקולקלות בכּלן כבית אל ויריחו שאררה יהושע, בית אל ששם היו שני עגלי זהב של ירבעם עומדים, כתוב אחד אומר (מלכים-ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע", נביאים אין פחות משנים. ולמה לא נתפרסמה נבואתן? שלא היה צורך לדורות. אמר מעתה, כל נבואה ששעתה והיתה צורך לדורות נתפרסמה וכל נבואה שהיתה שעתה ולא היתה בה צורך לדורות לא נתפרסמה, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מביאן ומפרסם נבואתן הדא הוא דכתיב (זכריה יד, ה) "ובא ה' אלהי כל קדושים עמך". רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר: כשם שעמדו לישראל ששים רבוא של נביאים, כך עמדו להם ששים רבוא של נביאות, ובא שלמה ופרסמן שנאמר "נפת תטפנה שפתותיך כלה".
באופן דומה נאמר בגמרא במגילה (יד, א):
הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה.
אנו מתארים לעצמנו את הכמויות הללו? 1,200,000 נביאים! הנבואה התפשטה בכל עם ישראל! ר' יוחנן אומר שאין יישוב בארץ ישראל שלא היו בו נביאים.
שישים ריבוא זהו המספר היסודי של עם ישראל. כביכול אפשר לומר שאין יהודי שלא היה נביא, ואין מקום בארץ ישראל שלא הייתה בו נבואה. הנבואה קשורה בארץ ישראל 2 . עם ישראל וארץ ישראל שמזדווגים יחד מגלים את כוח הנבואה.
הרב שפירא מבאר שעלינו להבין שה' לא נותן סתם דברים, ואם ניתנה לנו נבואה, פירוש הדבר שהנבואה קשורה לעצם המהות שלנו, שהיא מרכזית בעבודת ה' שלנו. גם האורים והתומים שהיו בבית המקדש והיו שואלים בהם, אינם איזה מין לוקסוס יפה, שניתן לשאול ולקבל תשובה. ה' לא נותן סתם מתנות לעם ישראל. כל מה שה' נותן לעם ישראל הוא צורך המציאות שלנו. כך גם בנבואה – נבואה קשורה לעצם המהות של עם ישראל. משה אומר (במדבר יא, כט): "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה אינו איזה מדמיין דמיונות, שזורק משפט: "וּמִי יִתֵּן". אלא לכך אנו ראויים בעיניו! עם ישראל ראוי כולו להיות בקשר של נבואה עם ה'.
יותר מזה נאמר במדרש שהבאנו לעיל: "כשם שעמדו לישראל ששים רבוא של נביאים, כך עמדו להם ששים רבוא של נביאות". כלומר, הנבואה קשורה לישראל בעצם מהותו. ויותר מזה, בשונה מכוח התורה בעם ישראל – שעל אף שהכול נמשך מהתורה רק גברים מצווים במצוות לימוד תורה אך הנשים לא מצוות בכך 3 – בנבואה, כמו שהיו שישים ריבוא נביאים, כך היו שישים ריבוא נביאות. עד כדי כך הנבואה היא חלק מעצמיות החיים של עם ישראל.
מרכזיות הנבואה בחיי העם
מעבר לנבואות הכלליות לעם ישראל, העם היה פונה לנביאים לברר את דרכו בעבודת ה'. כך כותב הגר"א בפירושו למשלי (טז, ד):
לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים (בראשית כה, כב): "לדרוש את ה'", והיה הנביא אומר, על-פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו.
בזמן הנביאים אדם היה הולך לנביאים ושואל אותו מה תפקידו בעולם. לכאורה, מה השאלה? עליו לשבת וללמוד! אבל הגר"א אומר אחרת, שהאדם היה הולך לנביא, והנביא היה אומר לו את דרכו "לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו" – שילוב של הנשמה והגוף. ממשיך הגר"א וכותב שהיום שאין נביאים, ואף על פי שיש רוח הקודש יש גם רוח רמייה, וקשה לדעת איזה רוח מדברת מן האדם, וצריך זהירות גדולה מאוד. ולכן, "עכשיו אין לנו להלך בגדולות ובנפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו אל ה', היינו לפי רצונו יתברך".
תקופת הנבואה בישראל נמשכה זמן רב, תקופה ארוכה של מאות שנים עד ימי הבית שני. כך כתוב במדרש סדר עולם של ר' יוסי בר חלפתא:
"והצפיר והשעיר מלך יון וגו' הוא המלך הראשון" (דניאל ח, כא), "ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר" וגו' (שם יא, ג), הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש , מכאן ואילך, "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (משלי כב, יז).
כותב בעל סדר עולם, שעד ימי אלכסנדר מוקדון 4 עוד היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, ולאחר מכן, הסתיימה הנבואה, ומכאן ואילך "הט אוזנך ושמע דברי חכמים".
אולם למרות שנפסקה הנבואה, בעזרת ה' היא עוד תחזור אלינו, כמו שכתוב במדרש שהבאנו לעיל:
כל נבואה ששעתה והיתה צורך לדורות נתפרסמה וכל נבואה שהיתה שעתה ולא היתה בה צורך לדורות לא נתפרסמה, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מביאן ומפרסם נבואתן , הדא הוא דכתיב (זכריה יד, ה) "ובא ה' אלהי כל קדושים עמך".
כל מאות אלפי הנביאים שעמדו לעם ישראל יחזרו. כיצד? איננו יודעים. ייתכן שבתחיית המתים, או שמא בגלגולי נשמות, אבל בכל אופן ברור שהם יחזרו.
"זכרו תורת משה עבדי!"
נשוב לדברי הגמרא שבה פתחנו את המאמר:
למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה – אף אסתר סוף כל הנסים.
הבאנו את קושיית המהרש"א, ש"לכאורה דהצרות נמשלו בכל מקום ללילה והגאולה ליום, ואם כן בהיפך הווה ליה למימר", איך ניתן לומר שסוף תקופת הניסים היא תחילת השחר? זהו חושך! מציאות קשה ואיומה שבה הנבואה נגמרת! הרב שפירא היה חוזר ומתאר איך עם ישראל היה נתון בקושי גדול. הרי עד כה בכל מקום היו נביאים! הייתכן שמעכשיו לא יהיו נביאים? עם ישראל לא ידע מה יהיה עימו כשתתבטל הנבואה.
מסביר הרב שפירא, שלאחר שהנבואה הסתיימה – התחיל לזרוח אור התורה בעוצמה גדולה מאוד, והוא שהאיר לישראל את הדרך לכל הדורות. לכן אומר הנביא לעם במילותיו האחרונות: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". הנבואה נפסקת, אבל התורה אינה נפסקת. תמשיכו בעוצמה את כוח התורה, תמשיכו את התורה שבעל פה והיא תנחה אתכם, כפי שאומרת הגמרא (בבא בתרא יב, א): "חכם עדיף מנביא", יש לחכם כוח גדול לראות אפילו יותר מנביא. התורה הולכת איתנו והיא מחיה אותנו.
מזמן הפסקת הנבואה התחילה תקופה שבה התגבר מאוד הכוח של התורה שבעל פה. יכול להיות, שהעוצמה של הנבואה העיבה באיזשהו אופן על כוח התורה שבעל פה בעם ישראל, ואחרי שהסתלקה הנבואה כוחה של התורה שבעל פה התעצם מאוד.
כך הדברים לגבי כל תקופת בית שני, וכך גם ביחס לכל תקופת הגלות הארוכה, כמו שמסביר מרן הרב 5 שימי הבית השני הם הכנה לגלות הארוכה. זכינו להתגברות עצומה מאוד של כוח תורה שבעל פה בזמן התנאים ועוד יותר בזמן האמוראים בבבל, עד כדי כך ש"בבלי וירושלמי – הלכה כבבלי". כי הכוח של התורה שבעל פה לעומת הנבואה הוא עצום.
ועניין זה, של התגברות כוח התורה שבעל פה, בא לידי ביטוי בנר החנוכה. כמו שאומרת הגמרא (שבת כג, א):
מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו? רב אויא אמר: מ"לא תסור" (דברים יז, יא). רב נחמיה אמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז).
חנוכה הוא התגלות כוח התורה שבעל פה , והעוצמה של התורה שבעל פה היא עצומה.
הכרעת ההלכה לפי השכל האנושי
הר"ן עוסק בכך בדרשותיו 6 , שם הוא מדבר על תנאי הנבואה:
ועל זה הדרך יתפרש מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פו, א) בעובדא דרבה בר נחמני הוה יתיב אגונדא דדקלא וקא גריס, שמע במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדמה לבהרת טהור, ספק – הקדוש ברוך הוא אמר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרו טמא. אמרי: מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דהוא יחיד באהלות, לא הוה מצי מלאך המות למיקרב ליה מדלא הוי שתיק פומיה מגירסא, אזל אידמי ליה לגונדא דפרשי, אמר: תינח נפשיה דההוא גברא ולא תמסר בידא דמלכותא, אשתיק ונח נפשיה, כי הוה ניחא נפשיה אמר: טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה.
רבה בר נחמני נמלט מהרומאים שרצו להורגו, לאחר שהעלילו עליו שהוא אוסף את עם ישראל לירחי כלה לפני המועדים ואז הם לא עובדים, ובכך הוא גורם נזקים כבדים למלכות. רבה בר נחמני ברח ממקום למקום, טיפס על עץ דקל גבוה ולמד שם. ואז הוא שומע קול ממתיבתא דרקיעא 7 . מתנהל שם ויכוח מעניין: מפורש בתורה, שאם נהייתה בהרת לפני שצמח שער לבן בבהרת – טמא, ואם השער הלבן קדם לבהרת – טהור. ומה עושים במצב של ספק? נחלקו על כך במתיבתא דרקיעא: הקב"ה אמר טהור, וכל מתיבתא דרקיעא אמרו טמא. איזה מין דבר זה? הדברים קשים מאוד! התורה היא תורת ה'! הרי כך אנו אומרים בכל יום בברכות התורה – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו "!
לא ידעו במתיבתא דרקיעא כיצד להכריע בספק, והחליטו שרבה בר נחמני יכריע, כיוון שהוא "יחיד באהלות". לשם כך היה צורך להביא אותו למתיבתא דרקיעא, אך מלאך המוות לא היה יכול להורגו כיוון שהוא לא הפסיק ללמוד, ו"עץ חיים היא למחזיקים בה". כדי להגיע אליו, מלאך המוות עשה רעש גדול, שנשמע כקולות של גדוד חיילים רומאים, ורבה אמר לעצמו: "תינח נפשיה דההוא גברא, ולא תימסר בידא דמלכותא" – הוא לא רצה להיתפס בידי הרומאים. הוא ידע את הסבל שסבל ר' עקיבא מידם, ומה שנעשה לר' חנינא בן תרדיון, ולכן הוא שתק ופסק מלימודו, וכך מלאך המוות הרגו. בזמן יציאת נשמתו אמר רבה: "טהור, טהור!" כלומר הכריע כמו הקב"ה בוויכוח שהיה במתיבתא דרקיעא. יצאה בת קול ואמרה: "אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה".
ממשיך הר"ן:
וזו ההגדה צריכה ביאור, כי באמת לא היו משימים פקפוק במה שהשיגו מהשם יתברך שהיה מטהר, וידעו בבירור שהוא האמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני?
אבל הגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, היו אומרים טמא, [כיון] שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא , [ולכך] היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר (=הדעה שמטהרת) אף על פי שהוא אמת, איננו ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טיהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר, אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו, ולא נסתפק להם שהענין מאת השם יתברך, כמו שלא סופק על אלו, ואף על פי כן אמר [ר' יהושע] אין תורה מן השמים. ולפיכך אמר[י] מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, ולא באה לו ההכרעה מן הנאות, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבתי, אלא שהכריע [כפי] ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהן. ומה שהיו מטמאין, לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלימוד תורה בחייהם.
הר"ן מקשה את שהקשינו לעיל: כיצד החכמים היו יכולים לחלוק על ה'? כותב הר"ן יסוד גדול מאוד, שהחכמים ידעו שמצד האמת ודאי שה' צודק, ולכן הדין הוא שבספק כזה – הנגע טהור. ובכל זאת אמרו החכמים שהנגע טמא, מאחר ש"התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא". לפי סברת השכל שלהם הם סברו שהנגע טמא (אולי משום "ספיקא דאורייתא לחומרא"), ולכן היה מן הראוי שהדין יהיה טמא, על אף שהוא הפך האמת .
גם במחלוקת רבי אליעזר וחכמים ב"תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט, ב) לא היה ספק בדברי בת הקול שפסקה כדעתו של רבי אליעזר. ואף על פי כן פסקו החכמים לפי הכרעתם, כנגד דברי בת קול. כך כאן, הכריעו החכמים משכלם שבספק זה הדין הוא שהנגע טמא. וגם רבה בר נחמני הכריע שהנגע טהור משכלו, ולא בגלל שכך אמר ה'. והאחרים טימאו בגלל קוצר שכלם, או בגלל שהם התרשלו בלימוד התורה בחייהם 8 .
זהו כוחה של התורה שבעל פה, הכוח שה' מסר לחכמי ישראל להכריע הלכה. וכוח זה התגבר עם סיום הנבואה.
חסרון הנבואה בישראל
אבל הנביא מלאכי מסיים כך:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:
אמנם מלאכי מנחם את העם, כפי שהסברנו, שגם לאחר שתסתיים הנבואה התורה תמשיך בעוצמה 9 , אבל עדיין זה לא מנחם על הנבואה שבטלה, כי הרי הנבואה היא חלק מעצמיות החיים של ישראל, כמו שאומר הכוזרי 10 :
ודע, כי כל אשר יפגע נביא בעת פגעו אותו ושמעו דבריו האלהיים, מתחדשת לו רוחניות, ונפרד מסוגו בזכות הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההם והדבקו בענוה ובטהרה.
אומר מרן הרב 11 , שאף על פי שביטול הנבואה גרם לעליית התורה שבעל פה, עדיין אנו זקוקים לבריאות של עם ישראל, וזה יקרה רק כשהנבואה תחזור:
באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחת להרפא. "כי אני ד' רופאך".
כוח הנבואה הוא כוח מהותי בעם ישראל, וחסרונו הוא מחלה ומום. וכותב מרן הרב במוסר אביך 12 , שאם אנו לא משתמשים באחד מן הכוחות שקיימים בנו – הוא עלול לפרוץ במקומות לא טובים:
זה נראה בטבע המציאות, שכל כוח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח. וכיון שהוא פועל, אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהיה מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית יפעול הריסות ורע על ידי תנועתו.
אם יש לאדם כוחות והוא לא מצליח להוציא אותם מהכוח אל הפועל, אז הוא מוציא אותם לכיוונים רעים. ישנן תופעות שליליות בדורנו שמתפרצות בגלל חסרון הנבואה והתורה. הכוחות של הנבואה והתורה צריכים להופיע בדור הזה, וכל עוד אנו לא מוציאים אותם מהכוח אל הפועל, הם יוצאים במקומות לא טובים.
לכן אומר מרן הרב 13 :
אל מעין הנבואה הננו נקראים, צחיי צמא אנחנו, אבל מעין גנים מקור מים חיים לפנינו הוא. החפצים הטובים שכל הסולת האנושית מתפארת בהם, ושוקקת אליהם, תמיד בכל דור ודור ובכל עת, מתחדשת בהמון חידושיה במעשה ובהכרה, בשאיפה ובנטיה, כולם הנם גם חפצינו, אבל עוד עליון מכל, הוא מה שאנו חפצים ומה שאנו מגשמים בחיים, מה שלא יגרע כוחו גם אם תקופות עוברות ואין מבין.
הרב שפירא השתמש הרבה בביטוי "מעיינות התורה", שלאחר שנגמרה הנבואה נפתחו מעיינות החוכמה של התורה שבעל פה בבית שני. אך מרן הרב אומר: "זה נכון, אבל הגענו לארץ ישראל ובארץ ישראל צריכים להיפתח מחדש מעיינות הנבואה ". אנחנו מיובשים. המוחות שלנו מיובשים, הנפשות מיובשות. בדורנו הנפשות נמצאות בקשיים גדולים מאוד, ולא משנה באיזה מגזר. כולנו באותה ספינה, כולנו צחיי צמא. אבל מעין גנים, מקור מים חיים לפנינו!
סתר רז קדוש שוכן בנו, נשמה חיה מיוחדה שרויה בקרבנו, מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנם באים עדינו, הננו מתקוממים, מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם, על יסודנו אנו, על יסוד אבן פנתנו, על יסוד איתן רשום זה, שהננו יודעים שאין לו דוגמא ומשל, גם אם אין אנו יכולים לפרש את תכנו גם להגות רוחנו הפנימי. התעלומה אינה ממיטה אסון של ספקנות על הודאיות הנמצאה בגדולת חייה.
מרן הרב אומר שהגויים טימאו את היהדות הגלויה אבל לא יכלו לטמא את הפנימיות הקדושה שלנו. אנחנו מתעסקים הרבה עם הרוח והנפש, אבל יש בנו נשמה, ולא רק נשמה, אלא נשמה חיה ומיוחדה. ורוחות מרוחו של משיח באות ומעוררות אותנו, הנשמות זועקות וצועקות! כמו שכותב מרן הרב באורות התשובה 14 :
הנשמה היחידית והציבורית, העולמית ועולמי-העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתיקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו.
בעזרת ה', בכוח נרות החנוכה שאורו של משיח גנוז בהם 15 , יתחבר יחד כוח התורה שבעל פה, עם כוח הנבואה שהיה לנו בזמן בית ראשון – לאור גדול של עם ישראל שיופיע בעולם במהרה בימינו.
^ 1.נערך מתוך שיחה שהועברה בישיבה.
עיקר הדברים מבוסס על דברי מורנו ורבנו הגאון העצום הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, עם תוספת.
^ 2.כך נאמר בגמרא (מועד קטן כה, ה): "פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה. מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: (יחזקאל א, ג) היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים! טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא? מאי היה – שהיה כבר". ולכן כותב הכוזרי (ב, יד): "כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה".
^ 3.מובן שאין הכוונה שנשים לא צריכות ללמוד תורה, ופשוט שעליהן ללמוד אמונה והלכות הנצרכות להן. לפני כמה שנים התארח אצלי בחור ישיבה אמריקאי, שהוא חימש של החפץ חיים. והוא סיפר, שסבתא שלו אמרה על אמא שלה (בתו של החפץ חיים) שהיא ידעה את כל המשנה ברורה בעל פה.
^ 4.אלכסנדר מוקדון היה מצביא עצום, שכבש ארצות רבות. הוא היה תלמיד של אריסטו, ורצה להפיץ את הפילוסופיה היוונית בעולם כולו. הגמרא (יומא סט, א) מספרת ששמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה (משנה אבות א, ב), נפגש עימו ועל ידי זה הציל את בית המקדש, ש"כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי".
^ 5.עיין למהלך האידאות בישראל, פרק ה.
^ 6.דרוש חמישי.
^ 7.אין זו נבואה, שבה הקב"ה מדבר. הר"ן מתחיל את דבריו בדרוש החמישי בהגדרה של הנבואה: "מן הידוע כי אחר שרצה השם יתברך לברוא את העולם הזה לכבודו, והסיבה התכליתית אצלנו בו למען יעבדוהו המין האנושי, יחויב שימשך לאדם מאתו שפע למעלה מן השכל הנקרא שפע נבואיי, להשלים הנפש למען תאור באור החיים". על ידי הנבואה האדם משיג השגות עליונות של קרבת ה', דבקות בה' ועוד.
^ 8.וכידוע, "שגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג). יש ללמוד מכאן כמה חכמי ישראל צריכים להיזהר בדבריהם.
^ 9.ומוסיף ר' צדוק (רסיסי לילה נו), שפיזור התורה שאירע בגלל היוונים, וגרם למחלוקות בין החכמים, דווקא הגביר את התורה! שהרי בגלל זה כוח היצירה של התורה שבעל פה התגבר בעם ישראל.
^ 10.מאמר ראשון סעיף קג.
^ 11.אורות ישראל ט, ז.
^ 12.ד, ד.
^ 13.אורות התחיה סו.
^ 14.ד, א.
^ 15.עיין בני יששכר (מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר ב – אור תורה), בשם רבי פנחס מקוריץ.

הרב חיים אביהוא שוורץ
ר"מ בישיבת בית אל.
המקדש- הלב והחיות בישראל
לימוד בספר הכוזרי-שיעור 137(מאמר שני - סעיף כ"ו)
י"ב אלול תשע"ו
עבודת ה' ע"פ הדרכת ה'
לימוד בספר הכוזרי, שיעור 52
י' סיוון תשע"א
קיום העולם על ידי התורה
נפש החיים פרק יא
כ"ב שבט התשע"ה
וממנה יוושע
מתוך "לנתיבות ישראל" מאמר על השואה והגאולה
כ"ז ניסן תשע"א
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
סדרת החינוך של הטבע!
ראיית המבט השלם
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
חידוש כוחות העולם
בריאת העולם בפרשת לך לך
למה ללמוד גמרא?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
למה משווים את העצים לצדיקים?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מופתים ותלמידי חכמים
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ"ה
"אלוקי", "נשמה שנתת בי"
עולת ראיה – המשך השכמת הבוקר
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ז כסליו תשפ"ה
"ואשא אתכם על כנפי נשרים"
הרב יצחק בן יוסף | ט"ו בשבט תשפ"ה
