הנהגות הנס בתולדות עם ישראל | הרב חיים שרייבר | בית המדרש

שבת ומועדים
עיונים בעניני חנוכה

קטגוריה משנית

7 דק' קריאה

כיצד מותר להתפלל על מעשה ניסים?
חכמים תיקנו את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. בימי החנוכה תיקנו לומר "על הניסים" בברכת ההודאה שבתפילת שמונה עשרה, ובברכת הארץ שבברכת המזון.
הרמ"א 1 עוסק במי ששכח לומר "על הניסים", וכך כתב:
כששכח על הניסים בברכת המזון, כשמגיע להרחמן יאמר: "הרחמן יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם עשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" בימי מתיתיהו וכו'.
בעל התבואות שור 2 מקשה על הרמ"א מהגמרא במסכת ברכות (ס, א).
נאמר במשנה:
הצועק לשעבר – הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר" – הרי זה תפילת שוא.
על דין זה שואלת הגמרא:
ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה. מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות – הרי כאן עשרה. אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר (בראשית ל, כא) "ותקרא את שמה דינה"! – אין מזכירין מעשה ניסים.
הגמרא מקשה: מדוע לא יתפלל האדם שמין העובר יהיה כבקשתו, הרי מצינו שלאה התפללה שהעובר שבקרבה יהפוך לנקבה ובקשתה התקבלה! ומתרצת הגמרא: במקרה של לאה היה זה נס שהשתנה מין העובר; אך בעלמא אין מתפללים על שינוי מין העובר, כיון שאין מתפללים על מעשה ניסים.
מגמרא זו עולה שאין לאדם להתפלל שיֵעשו לו ניסים. אם כן כיצד פוסק הרמ"א שמי ששכח על הניסים יאמר את הנוסח "הרחמן יעשה לנו ניסים ונפלאות"?
חילוקים – נס פרטי, נס טבעי, נס מפורסם
בעל התבואות שור מביא שני חילוקים בין דברי הרמ"א לגמרא:
"ואפשר לחלק שודאי שיחיד לא יתפלל על הנס, דמאן יימר דחזי לזה, אבל אם מתפלל שלרבים יעשה ניסים שפיר דמי. ולכן אנו אומרים יעשה לנו ניסים ונפלאות ברבים ולא ביחיד".
ניתן להתפלל על נס שייעשה לרבים אך לא לאדם פרטי.
"עוד יש לחלק בין ניסים של טבע העולם, שמלחמות החשמונאים משמע שהיו ניסים דרך טבע העולם, מה שאין כן להחליף נקבה שתעשה זכר – זהו באמת נס שלא כדרך טבע העולם כלל, וכיוצא בזה הוה תפילת שוא".
יש לחלק בין סוגי הניסים. נס בדרך הטבע, כנס החשמונאים – שאמנם היה ניצחון של מעטים מול רבים, אך סוף סוף היה ניצחון במלחמה טבעית – ניתן להתפלל עליו שיבוא. אך אין להתפלל על נס שיוצא מגדר הטבע ומשנה סדרי בראשית.
תירוץ נוסף שמחלק בין שני המקורות מביא הבעל הישועות יעקב 3 :
וזה חילוק בין נס מפורסם, שהכל רואין שהקב"ה עשה את הנס בהשגחתו, אף מי שהוצרך לנס כזה מנכין מזכיותיו, אמנם צדקה תחשב לו שעל ידו נתפרסם שמו של הקב"ה. אבל אם זה נס נסתר שנעשה לו לאדם, יש בו ניכוי זכות לבד.
לפי דבריו, בכל נס ישנו ניכוי זכיות עבור מי שהנס נעשה עבורו או בגללו. אלא שבנס מפורסם, כנגד ניכוי הזכויות שיש למבקש הנס – יגדלו זכויותיו, כיוון שגרם להגדלת שמו של הקב"ה ופרסומו בעולם, ועל כן ראוי להתפלל על נס שיתפרסם ויגדיל את שמו של הקב"ה. אך בנס שאינו מפורסם ולא גלוי לרבים, מתקיים רק החלק של ניכוי הזכויות ללא קידוש השם בעולם, ועל כן אין להתפלל על כך.
משל האב והבן
למדנו מדברי הפוסקים את החילוק בין נס שנעשה לצורך רבים ובין נס שנעשה ליחיד, וכן בין סוגי הניסים השונים – נס שנעשה בטבע העולם לנס שנעשה שלא כדרך העולם.
כאשר אנו מתבוננים בתקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל, אנו למדים שפעמים שהקב"ה הנהיג והציל את העם בדרך נס ופלא היוצא לגמרי מסדר הטבע, ופעמים הייתה לעם הדרכה לפעול בדרך הטבע כדי להינצל מיד אויב, כאשר השגחת ה' נסתרת.
הרב קוק 4 מבאר באופן מקיף את החלוקה בין הזמנים שבהם הקב"ה מנהיג את עם ישראל באופן ניסי, ובין הזמנים שבהם הנהגת ה' נעשית באופן נסתר וטבעי. נביא את עיקרי דבריו ונבאר אותם.
הרב פותח בשאלה:
והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחויבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות על פי ד', ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו (שופטים ז, ב) "עוד העם רב... למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית.
קיימות הנהגות שונות של הקב"ה במלחמות ישראל. ישנן מלחמות שבהם אנו רואים השתדלות מרובה מצד עם ישראל וכל המלחמה מתנהלת בדרך הטבע, כגון מלחמת יהושע וכל ישראל כנגד יושבי העי, ולעומת זאת ישנן מלחמות שבהן הקב"ה דווקא דרש שרק מיעוט מהעם יצא למלחמה, ויתגלה לעין כול שהניצחון יהיה באופן ניסי.
ומבאר הרב את הסיבה לשינויים:
והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם...
והנה, כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית... התבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' יתברך לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים... הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמציא לו מחסורו...
אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו.
כאשר עם ישראל ברמה רוחנית גבוהה, הוא יֵדע לשייך אל השי"ת גם הצלחה והישגים שבאו בדרך טבעית. במצב זה, עם ישראל מתבונן במאורעות השונים שקורים לו ולעולם מתוך מבט אמוני, ויבוא להכיר את בורא העולם ופועלו גם בהנהגתו בדרכים טבעיות.
אך כאשר עם ישראל שקוע בהבלי החומר ומבטו הרוחני נמוך, אם הוא יגיע להצלחות והישגים בדרך טבעית, הוא ישייך אותם לעצמו: "כוחי ועוצם ידי", ולא יתרומם למבט שבורא עולם הוא שהביא אותו למצב מבורך זה.

הרב ממשיל את התקופות השונות בעם ישראל, להתפתחות הילד וחינוכו על ידי אביו.
למשל אהבת הנער תהיה כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהיה כשיתן גם כן לתוך פיו, ושל הגדול תהיה האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו.
קיימות צורות שונות של גילויי אהבה בין האב לבנו, בהתאם להתפתחותו של הבן:
כאשר הבן קטן ביותר, האב צריך להגיש את האוכל לתוך פיו של בנו, וכך הבן שמח ומרגיש את אהבתו של אביו. לאחר שהילד גדל והפך לנער, אהבת האב תתגלה על ידי כך שימציא לבן את "מחסורו משלו"; כבר אין צורך בהכנסת המאכל לתוך פיו של הנער, מספיק לשים לפניו את האוכל והנער יוכל ליהנות ממנו. וכאשר הנער גדל עוד וכעת הוא בוגר, ביטויי האהבה והערכה של אביו כלפיו יהיו "כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו" – הבן הבוגר אינו מעוניין שאביו ישים לפניו דבר מוגמר ומוכן לאכילה, הוא שואף להשיגו בכוחות עצמו וליהנות מיגיע כפיו. הוא רוצה שאביו יספק לו את הכוחות והתנאים להשיג את מבוקשו, אך את הפעולות עצמן הוא יעשה לבד.
בנמשל מבאר הרב שהתקופות השונות בתולדות האומה תואמות את שלבי ההתפתחות של הבן:
על כן משובחים מאד הם הניסים בזמן ילדות האומה, והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" וגו' (ישעיה מ, כו).
היעדר ניסים – סימן לבגרות
כאשר עם ישראל "רק נולד", ביציאת מצרים ובתקופת המדבר, היה צורך בניסים גלויים, כיוון שרק כך יכול היה העם להפנים ולהבין את הנהגת ה' שמלווה אותו בכל צעד, כדוגמת הבן הקטן שזקוק לאב שיאכיל אותו ויתן את המאכל לפיו, כדי שיכיר את אהבתו של אביו.
אך המצב האידיאלי הוא כאשר עם ישראל "מתבגר", והוא מצליח להבין שבכל צעד ובכל מעשה הקב"ה הוא "הנותן לו כוח לעשות חיל". במצב זה אין צורך בניסים כדי שעם ידע שהכל נעשה מאיתו יתברך, שהרי העם יודע ומכיר בנוכחותו של הקב"ה בהנהגת המציאות.
כפי שניתן ללמוד מהמשל של הרב, נתינת האוכל לפיו של הבן הבוגר אין בה גילוי של אהבה – יש בה אפילו פגיעה וזלזול בבן הבוגר, בַּהנחה שאינו יכול לדאוג לצרכיו בעצמו. ולפיכך בנמשל, בהנהגה ניסית כאשר עם ישראל נמצא ברמה רוחנית גבוהה אין גילוי אהבה, אלא הפחתה בהכרת ערכו ומצבו של העם.
על כן היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל, "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א), אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה.
וכעת הרב חוזר ועונה על השאלה שבה פתח:
על כן במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבן, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו...
אמנם בימי גדעון, שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, לא היתה ההנהגה הטבעית לישועתו מביאה אל המטרה, על כן היה צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי".
במלחמת העי, לאחר מעבר הירדן וכיבוש יריחו, עם ישראל היה במצב אמוני מרומם "ודעת ד' היתה קרובה ללבבן", על כן נכון היה להביא את העם להצלחה על ידי מעשיהם, כיון שזוהי השלמות והתכלית הגבוהה יותר. כך עם ישראל לא ישייך את ההצלחה לכוחו ועוצמתו, אלא יכיר את יד ד' המלווה אותו.
אך כאשר מצבו של ישראל ירד מבחינה רוחנית, בימי גדעון (כפי שמבואר בנביא ובמדרשים), היה צריך להתאים את ההנהגה למצבו של העם. כדי שעם ישראל יתרומם כתוצאה מהמלחמה של גדעון במדין ולא ישקע יותר בעצמו ובעולמו החומרי, הניצחון היה חייב להיות באופן ניסי: רק כך יכיר העם את בורא העולם שמנהיג ומוביל את המציאות בעולמו, ומתוך כך יתחזק באמונה בהשי"ת.
לאחר שהרב מביא דוגמאות נוספות (מימי חזקיהו) הוא מסכם ואומר:
והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהיה התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהיה ההתחלה טבעית...
ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני – כי בהיותנו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב... ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו, בהיותנו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותנו הלאומי שנמשך מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצא על ידי גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו גם כן על ידי גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.
בימי החנוכה, היה מצבו הרוחני של העם ירוד, היוונים גזרו גזֵרות על קיום המצוות ורבים נמשכו אחריהם. על כן היה צורך בהצלה בדרך נס, בצורה גלויה וברורה, כיוון שרק כך יוכל העם להתרומם ולהתחזק באמונה.
בספר מכבים אומר יהודה המכבי דברים דומים לרוח הדברים שנאמרו בימי גדעון (מכבים א' פרק ג' פס' יח-יט):
ויאמר יהודה: נקל כי יְסֻגְרוּ רבים בידי מעטים, ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברב חיל ניצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה.
על ידי הניצחון הניסי יבוא העם להכיר כי "מן השמים הגבורה".

^ 1.או"ח תרפב, א.
^ 2.שבת כא, ב.
^ 3.על שו"ע או"ח, תרפב, ב.
^ 4.עין איה, ברכות א' דף י: אות קמג.

עיונים בעניני חנוכה