- שבת ומועדים
- שיחות לחג החנוכה
- שבת ומועדים
- ישראל ויוון
בחלק הראשון של הספר "נר מצווה", מברר המהר"ל שהניצחון של עם ישראל על היוונים אינו עוד ניצחון פרטי, עוד איזה קרב ועוד מלחמה ספציפית, אלא חלק ממהלך שלם של בירורים שנעשים בעולם בין ארבע המלכויות לבין עם ישראל. המהר"ל מביא מספר מקומות בדברי חז"ל, שדרשו על הופעת ארבע מלכויות כבר בתחילת הבריאה, כך שרואים שעניין המאבק של עם ישראל עם ארבע המלכויות הוא בסיסי ויסודי מאוד.
המהר"ל מביא את דברי חז"ל (בראשית רבה ב, ד, ועוד) על הפסוק השני בתורה (בראשית א, ב): "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּֽיִם". אומרים חז"ל שפסוק זה רומז לארבעת המלכויות: "תוהו" – מלכות בבל, "בוהו" – מלכות מדי, "חושך" – מלכות יוון, "על פני תהום" – מלכות רומי. וכותב שם המדרש:
"וְחֹשֶׁךְ" – זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל.
ממשיך המדרש:
"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" - זה רוחו של מלך המשיח.
שואל המהר"ל, מדוע היה צורך בארבע המלכויות הללו, ומדוע הן נרמזו כבר בתחילת הבריאה. ומסביר המהר"ל, שהבריאה אינה יכולה להיות שלמה ומוכרח להיות בה איזה חיסרון, "והחסרון הזה הם ד' מלכיות, לפי שהמלכיות האלו ממעטים כבוד השם יתברך בעולמו".
אולם, לעומת ארבע המלכויות הללו ברא ה' את ישראל, המעידים על אחדות ה', ורמז על כך בתחילת הבריאה. על הפסוק הראשון בתורה (בראשית א, א): "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", אמרו חז"ל שאין זה תיאור המסביר באיזה אופן נברא העולם וכיצד התרחש תהליך הבריאה מבחינה פיזיקלית, אלא תיאור רוחני של מגמת הבריאה ותכליתה. כך כותב רש"י (בראשית א, א) בשם המדרש 1 :
בשביל התורה שנקראת (משלי ח, כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג) ראשית תבואתו.
תכלית הבריאה היא גילוי אור התורה בעולם, שנאמר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", ומכאן שהתורה קדמה לעולם (פסחים נד, א) ועומדת ביסוד הבריאה. כמו כן, כל הבריאה נבראה בשביל ישראל שנקראו "ראשית". יש להדגיש שאין כאן שני עניינים שונים, אלא "ישראל ואורייתא חד הוא" 2 , אין עם ישראל בלי תורה ואין תורה בלי עם ישראל. התורה וישראל כרוכים וקשורים זה בזה 3 .
אם כן, מייד בתחילת התורה כתוב שישראל והתורה הם תכלית הבריאה, אך במציאות יש "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם", ובהמשך "רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּֽיִם". כלומר, העולם הולך ומתקדם בבירורים שונים של גלויות שונות, עד "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּֽיִם", וההמשך "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) – אור של תורה, אורו של משיח, שאנו מצפים ופועלים שיאיר את העולם כולו במהרה.
אם כן, רואים שעניין ארבע המלכויות הוא יסודי מאוד בבריאה. המהר"ל מדמה את ארבע המלכויות האלה גם לארבע רוחות השמים, לעומת הנקודה האמצעית שהיא ישראל:
לכך המלכיות ראוי שיהיו ד'. כי המלכיות הם היציאה מכבודו יתברך, והוא יתברך אחד (דברים ו, ד). והאמצעי הוא מתיחס אל אחד, כאשר האמצעי בפרט הוא אחד. ולכך בית המקדש וירושלים שהם אחד בלבד, והם באמצע העולם, כי האמצעי הוא מסוגל להם. וכן ישראל שהם עם אחד, מסוגל להם הארץ שהוא אחד בלבד, לפי שהוא באמצע העולם. כלל הדבר, דבר שהוא אחד מסוגל לו האמצעי, והיוצא מן האחד הוא מתיחס לד', כנגד ד' רוחות שיש בהם יציאה מן האמצע.
חלומו של נבוכדנאצר
המהר"ל מביא שני חזיונות מספר דניאל ומשווה ביניהם.
בפרק ב בדניאל, מתואר חיזיון של נבוכדנאצר הרשע, מחריב בית המקדש הראשון. הוא חלם חלום, והוא לא מצליח להיזכר מה הוא חלם. בשונה מחלום פרעה, שזכר לאחר שהקיץ משנתו מה הוא ראה בחלום, נבוכדנאצר יודע שהוא חלם, אך הוא נרעש ונפחד ולא יודע מה חלם, כל שכן שלא יודע מה הפתרון.
נבוכדנאצר אוסף את כל החכמים, החרטומים, האשפים והפסיכולוגים, ואיש לא יודע מה לומר לו. כולם מנסים להסביר לו שרק אם הוא יגיד להם את החלום הם ידעו לומר מה הוא חלם. נבוכדנאצר אינו מקבל את טענתם, ומאיים עליהם שאם הם לא יגידו את החלום ואת פתרונו, הוא יהרוג אותם ויהרוס את בתיהם.
החכמים והחרטומים לא ידעו כמובן את החלום, ונבוכדנאצר נותן הוראה מיידית לתפוס את כל החכמים של בבל (שהיתה אז מרכז העולם) ולהרוג את כולם. דניאל מצליח להגיע אל נבוכדנאצר, והוא מבקש ממנו ארכה נוספת לברר מה החלום ומה פתרונו. נבוכדנאצר מסכים, ודניאל הולך לחנניה, מישאל ועזריה ומבקש מהם שיתפללו ויבקשו רחמים עליו, כי גם הוא נתון בסכנה גדולה, כיוון שהוא נמנה בין חכמי בבל.
בחסדי ה', דניאל רואה בחזיון לילה את החלום. אלא שבמקום לרוץ מייד להגיד את החלום, הוא מתפלל לפני מלך מלכי המלכים ומודה לו (דניאל ב, כ–כד, מתורגם):
וַיַּעַן דָּנִיֵּאל וַיֹּאמַר: יְהִי שֵׁם הָאֱ-לֹהִים מְבֹרָךְ מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, אֲשֶׁר הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ הִיא. וְהוּא מְשַׁנֶּה אֶת הָעִתִּים וְאֶת הַזְּמַנִּים, מַעֲבִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים, נוֹתֵן אֶת הַחָכְמָה לַחֲכָמִים וְאֶת הַמַּדָּע לְיוֹדְעֵי בִינָה. הוּא מְגַלֶּה אֶת הָעֲמֻקּוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת, יוֹדֵעַ מַה שֶׁבַּחֹשֶׁךְ וְהָאוֹר עִמּוֹ שׁוֹכֵן. לְךָ אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתַי מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ אֲנִי, אֲשֶׁר אֶת הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה נָתַתָּ לִי. וְכָעֵת הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁנוּ מִמֶּךָּ, אֲשֶׁר אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ הוֹדַעְתָּנוּ.
לפני הכול, דניאל משבח את הקב"ה. הוא לא מאבד את מחשבתו כאשר הוא עומד לפני מלך נורא כל כך כנבוכדנאצר, שהיה בעל שלטון ויכולות בלתי מוגבלות לחלוטין, כביכול. הוא קודם כול זוכר את הקב"ה, ומתפלל ומודה לפניו.
החלום ופתרונו
לאחר מכן, הולך דניאל ומספר לנבוכדנאצר את חלומו (שם, כט-לה, מתורגם):
אַתָּה הַמֶּלֶךְ, מַחְשְׁבוֹתֶיךָ עַל מִשְׁכָּבְךָ עָלוּ, מַה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי זֹאת, וּמְגַלֵּה הָרָזִים הוֹדִיעֲךָ מַה שֶׁיִּהְיֶה. וַאֲנִי, לֹא בְחָכְמָה שֶׁיֶּשׁ בִּי מִכָּל הַחַיִּים נִגְלָה לִי הָרָז הַזֶּה. רַק בַּעֲבוּר אֲשֶׁר הַפִּתְרוֹן לַמֶּלֶךְ יוֹדִיעוּ, וְאֶת רַעְיוֹנוֹת לִבְּךָ תֵּדָע.
אַתָּה הַמֶּלֶךְ, רוֹאֶה הָיִיתָ וְהִנֵּה צֶלֶם אֶחָד גָּדוֹל, הַצֶּלֶם הַהוּא גָּדוֹל וַהֲדָרוֹ רַב, עוֹמֵד נֶגְדְּךָ, וּמַרְאֵהוּ נוֹרָא. הַצֶּלֶם הַהוּא, רֹאשׁוֹ שֶׁל זָהָב טוֹב, חָזֵהוּ וּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל כֶּסֶף, מֵעָיו וִירֵכָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת. שׁוֹקָיו שֶׁל בַּרְזֶל, רַגְלָיו מֵהֶן שֶׁל בַּרְזֶל וּמֵהֶן שֶׁל חָרֶשׂ. רוֹאֶה הָיִיתָ, עַד אֲשֶׁר נֶחְצְבָה אֶבֶן שֶׁלֹּא בְיָדַיִם, וְהִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם עַל רַגְלָיו שֶׁל בַּרְזֶל וְחֶרֶשׁ, וַתָּדֶק אוֹתָן. אָז הוּדַקוּ כְּאַחַת הַבַּרְזֶל הַחֶרֶשׂ הַנְּחֹשֶׁת הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וְהָיוּ כְמֹץ מִגָּרְנוֹת קַיִץ וַתִּשָּׂא אוֹתָם הָרוּחַ, וְכָל מָקוֹם לֹא נִמְצָא לָהֶם. וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל, וּמָלְאָה כָּל הָאָרֶץ.
דניאל מבאר לנבוכדנאצר מה פתרון החלום (שם, לז-מ, מד-מה, מתורגם):
אַתָּה הַמֶּלֶךְ מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֶת הַמְּלוּכָה אֶת הָעֹז וְאֶת הַתֹּקֶף וְאֶת הַכָּבוֹד. וּבְכָל אֲשֶׁר דָּרִים בְּנֵי הָאָדָם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, נָתַן בְּיָדְךָ וְהִשְׁלִיטְךָ בְּכֻלָּם. אַתָּה הוּא רֹאשׁ הַזָּהָב. וְאַחֲרֶיךָ תָּקוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת שְׁפָלָה מִמֶּךָּ, וּמַלְכוּת שְׁלִישִׁית אַחֶרֶת מִנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תִּמְשֹׁל בְּכָל הָאָרֶץ. וּמַלְכוּת רְבִיעִית תִּהְיֶה חֲזָקָה כַּבַּרְזֶל, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּרְזֶל מֵדֵק וְטוֹחֵן אֶת הַכֹּל, וְכַבַּרְזֶל הַמְּרוֹצֵץ אֶת כָּל אֵלֶּה תָּדֵק וּתְרוֹצֵץ...
וּבִימֵיהֶם שֶׁל הַמְּלָכִים הָהֵם, יָקִים אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת אֲשֶׁר לְעוֹלָמִים לֹא תִּשָּׁחֵת, וּמַלְכוּתָהּ לְעַם אַחֵר לֹא תֵּעָזֵב. תָּדֵק וּתְכַלֶּה כָּל אֵלֶּה הַמַּלְכֻיּוֹת, וְהִיא תַּעֲמֹד לְעוֹלָמִים. כְּנֶגֶד אֲשֶׁר רָאִיתָ כִּי מִן הָהָר נֶחְצְבָה אֶבֶן שֶׁלֹּא בְיָדַיִם, וְהֵדֵקָּה אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַחֶרֶשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב, אֵל גָּדוֹל הוֹדִיעַ לַמֶּלֶךְ מַה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי זֶה. וְנָכוֹן הַחֲלוֹם, וְנֶאֱמָן פִּתְרוֹנוֹ.
הקב"ה הראה לנבוכדנאצר את כל מה שיהיה באחרית הימים, את ההיסטוריה של העולם. המראה ממחיש שאין בעולם מהלכים נפרדים, אין אירוע כזה ואירוע אחר, מלכות כזו ומלכות כזו, אלא הכול מהלך שלם. יש דמות אדם, כביכול מרשים ביותר, ענק ביותר, גדול ביותר, חזק ביותר, עם זהב, כסף, נחושת וברזל – ארבע המתכות החשובות, החזקות והאיתנות, שכביכול אינן ניתנות לשבירה.
המתכות הללו, אומר דניאל, מסמלות את ארבע המלכויות. המלכות הראשונה היא ראש הזהב, המלכות השנייה היא הכסף, המלכות השלישית היא נחושת והמלכות הרביעית היא ברזל. כל ארבע המלכויות נראות כמשהו מושלם, אדם שלם בעל עוצמה שלא ניתנת לשבירה, עד שמופיעה האבן ששוברת ומפוררת את כל המתכות החזקות.
מי זו האבן? האבן היא כוח אלוקי, שתבוא ותרסק את כל הפסל הזה, את ארבע המלכויות. האבן הזו היא מלכות מלך המשיח, כמו שכתוב בבראשית (מט, כד): "משם רועה אבן ישראל".
כשנבוכדנאצר שמע את החלום ופתרונו הוא התפעם (שם, מו-מז, מתורגם):
אָז הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר נָפַל עַל פָּנָיו, וּלְדָנִיֵּאל סָגַד, וּמִנְחָה וְנִיחוֹחִים אָמַר לְנַסֵּךְ לוֹ. עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ לְדָנִיֵּאל וְאוֹמֵר: "אֱמֶת כִּי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים וּמְגַלֶּה רָזִים, אֲשֶׁר יָכֹלְתָּ לְגַלּוֹת אֶת הָרָז הַזֶּה".
חזיונו של דניאל על ד' מלכויות
המהר"ל מביא חיזיון נוסף של דניאל עצמו (דניאל ז, ב-ז, מתורגם):
עוֹנֶה דָּנִיֵּאל וְאוֹמֵר: רוֹאֶה הָיִיתִי בַּחֲזוֹנִי עִם לַיְלָה, וְהִנֵּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם מְגִיחוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל. וְאַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹלוֹת מִן הַיָּם, שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ. הָרִאשׁוֹנָה כְּאַרְיֵה וּכְנָפַיִם שֶׁל נֶשֶׁר לָהּ... וְהִנֵּה חַיָּה אַחֶרֶת שְׁנִיָּה, דּוֹמָה לְדֹב... וְהִנֵּה אַחֶרֶת כְּנָמֵר... וְהִנֵּה חַיָּה רְבִיעִית נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה וַחֲזָקָה יוֹתֵר, וְשִׁנַּיִם שֶׁל בַּרְזֶל לָהּ גְּדוֹלוֹת אוֹכֶלֶת וּמְדִקָּה וְהַשְּׁאָר בְּרַגְלָהּ רוֹפֶסֶת וְהִיא מְשֻׁנָּה מִכָּל הַחַיּוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ...
אחרי החיות דניאל רואה עוד חיזיון, אבל הוא בעצם חיזיון חדש, עם פתיחה חדשה (שם, יג- יד, מתורגם):
רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם כְּבֶן אָדָם בָּא הָיָה, וְעַד עַתִּיק הַיָּמִים הִגִּיעַ, וּלְפָנָיו הִקְרִיבוּהוּ. וְלוֹ נִתַּן שִׁלְטוֹן וִיקָר וּמַלְכוּת, וְכָל הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת אוֹתוֹ יַעֲבֹדוּ, שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹר, וּמַלְכוּתוֹ – אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁחֵת.
דניאל רואה אדם – מלך המשיח, אשר בניגוד לחיות הטרף שהוא ראה קודם לכן, שעלו ממעמקי הים, האדם הזה מגיע מהעולמות הרוחניים השמיימיים ומתרומם למעלות עליונות עד עתיק יומין (שזהו כינוי לגילוי האלוקי העליון ביותר) 4 .
כותב המהר"ל:
וכאשר ראה דניאל המלכיות, ראה אותם ד' חיות, כי בערך זה ראוי שיהיו נמשלים ד' מלכיות. וזה, כי האדם יש לו הכח והממשלה על החיות, כדכתיב בקרא. ולפיכך ראוי שיהיה המלכות בעולם נראה בתאר וכתמונת אדם. רק שממשלת אלו ד' מלכיות הם חסרי המעלה האלקית הנבדלת שהיא לאדם, ומצד הזה שהם חסרי המעלה האלקית, יש להם הכח הבלתי אלקי. ולכך היו נראים כתאר החיות, כי החיה חסר לה הכח האלקי הנבדל, והכח בלתי אלקי יש בה יותר, כמו שהוא ענין כח מלכיות אלו. לכך ראה אותם דניאל בתאר ובצורת ד' חיות. וכאשר ראה מלכות מלך המשיח, ראה אותו בתאר ובצורת אדם... אמנם כאשר ראה נבוכדנצר הרשע ארבע מלכיות, ראה אותו בתאר ובצלם האדם... כי אצל נבוכדנצר לא היה חסרון לאלו מלכיות, לכך ראה אותם בדמות צלם אדם.
דניאל רואה גם הוא את ארבע המלכויות, אך ההבדל בין שני החזיונות גדול מאוד – נבוכדנאצר רואה את ארבע המלכויות כדמות אדם אחד שמורכב מזהב, כסף, ברזל ונחושת. אדם חזק ומרשים, כביכול הוא האדם שהקב"ה ברא. לעומתו, דניאל רואה בחזיונו ארבע חיות: אריה, דוב, נמר וחיה רביעית נוספת לא כל כך ברורה, אימתנית וחזקה.
אומות העולם רואות בארבע המלכויות שלהן את האדם של הבריאה. לעומת זאת דניאל, בדבר ה', רואה בארבע מלכויות אלו ארבע חיות טרף.
עניינה של מלכות יון
המהר"ל בנר מצווה, מרחיב בהסבר הדמיון של מלכות יוון לנמר בחזיון של דניאל, ומסביר את עניינו של הנמר:
והמלכות שאחריו ראה אותו דניאל כנמר, מפני כי מלכות זה הוא כנגד חלק הג' שבאדם, כי חלק הג' הוא השכל. שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה... כי כל ענין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה... ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל.
עיקר המלחמה של יוון לא היה במרחב הפיזי, לא עניין אותם כיבוש האדמה, השטח, הארץ, והם לא ביקשו להרוג ולהשמיד את עם ישראל. מטרתם הייתה ביטול התורה מעם ישראל, כפי שתיקנו חז"ל לומר בתפילת "על הניסים": "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
מדוע היוונים רצו לעשות זאת? במה הפריעה להם תורתנו הקדושה? ממשיך המהר"ל ומסביר:
כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם, כמו שהיא התורה שהיא החכמה על הכל. והחכמה הזאת שהיא על הכל לא שייך אל האומות.
הם לא יכלו לסבול את הדבר הזה, שחכמה אלוקית, חכמת התורה, תהיה מעל החכמה האנושית.
וזה שראה דניאל מלכות השלישי הזה שהוא דומה לנמר, כי זאת החיה היא עז ביותר, וכמו שאמרו (אבות ה, כ) הוי עז כנמר. וזאת המדה היא שייכת אל אשר הוא מוכן אל החכמה, כמו שאמרו ז"ל (אבות ב, ה) ולא הביישן למד.
מוסיף המהר"ל ואומר:
ולכך מדת ישראל היא עזות, כמו שאמרו במסכתא ביצה (כה, ב) תנא משמיה דרבי מאיר, מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין. תנא דבי רבי ישמעאל, (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו", אמר הקדוש ברוך הוא ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי, דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, ג' עזין הן; ישראל באומות וכו'. פירוש, בשביל שיש להם התורה, ובשביל זה דתיהם של אלו הוא אש, אשר האש יש לו התוקף והוא עז, ולכך ישראל הם עזים באומות... ולכך ראה דניאל אומה זאת (=יוון), שהיא מוכנת אל החכמה ביותר משאר אומות, ראה אותה נמר, שהוא היותר עז.
צריך להבין, כיצד ניתן לומר ש"מדת ישראל היא עזות"? הרי "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים" (יבמות עט, א)!
כך גם כותבת הגמרא בנדרים (כ, א):
תניא: "בעבור תהיה יראתו על פניכם" – זו בושה, "לבלתי תחטאו" – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא; מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים – בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
כלומר, מטרת ההתגלות של הקב"ה אל עם ישראל במעמד הר סיני, היא שנזכה לתכונת הבושה, ובאמת במעמד הר סיני ירשנו את תכונת הבושת 5 . מצד שני, לימדונו חכמים (אבות ב, ה) "לא הביישן למד", כלומר שכדי ללמוד תורה, צריך שתהא בנו עזות. אם כן, קשה: האם עלינו להיות במידת "הווי עז כנמר" (אבות ה, כ) או במידת "בושת פנים"?
אלא שיש בישראל שילוב של שתי המידות. מצד אחד אנחנו ביישנים, ומצד שני לשם קניין התורה אנחנו משתמשים בתכונת העזות 6 .
נראה לומר, שהעזות היא תכונה שכלית והבושה היא תכונה רגשית. כשהכוח השכלי מתגבר הוא דוחה את הבושה. בלימוד התורה האדם מתגבר על הבושה שלו ושואל את הרב שאלות, או מתווכח ועונה לחבר שלו. יש בעם ישראל עזות, שהיא תכונה שכלית, ועם זאת מוטבעת בעומק נפשנו גם תכונת הבושה.
זוהי המעלה האלוקית של ישראל, שיש בהם שילוב של מידות הופכיות. יוון, לעומת זאת, הם נמר במלוא מובן המילה, נמר מהיער שכולו עזות, הנובעת מהמעלה השכלית שיש באומה זו.
ניצחון האור על החושך
המהר"ל מסביר שליוון הייתה מעלה שכלית. אם כך, כיצד היא נהייתה מעצמה של חושך? התשובה היא, שליוון היה רק כוח שכלי. ואמנם, כוח שכלי בפני עצמו הוא בבחינת אור, אבל כאשר השכל האנושי משעבד תחתיו את החכמה האלוקית, אזי הופך השכל האנושי לחושך.
מסביר המהר"ל, שזו הסיבה שחכמי יוון דרשו מחכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית:
ולפיכך האומה הזאת בקשו שיכתבו להם חכמים התורה יונית, כמו שמפורש במגילה (מגילה ט, א). אף כי בודאי אין לאומה הזאת חלק בתורה, כמו שאמרנו, ומכל מקום בקשו לכתוב להם התורה בלשון שלהם. וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר מן שאר האומות... והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה.
כוונתם של היוונים היתה, לשעבד את התורה האלוקית לחכמה האנושית. לכן כתוב במסכת סופרים (א, ז), שהיה קשה הדבר לחכמי ישראל "כיום שנעשה בו העגל", והיו שלושה ימים של חושך בעולם 7 .
אם כן, מלכות יוון זו מלכות של חושך. כביכול זו מלכות של אור, של חכמה אנושית גדולה. אבל כשהחכמה האנושית לא יודעת את מקומה ולא יודעת לזהות שיש מעליה חכמה אלוקית, שיש נבואה, שיש דבר ה' שהוא היסוד לכל תהלוכות החכמה האנושית – אזי היא הופכת להיות חושך. "חושך זו מלכות יוון"(בראשית רבה ב, ד).
הניצחון הצבאי של החשמונאים על היוונים, לא היה רק ניצחון אסטרטגי צבאי, זה היה ניצחון רוחני. האור הרוחני של עם ישראל ניצח את החושך של יוון. מלכות ישראל – במובן העמוק שלה – גברה על מלכות יוון. המאירי (שבת כא, ב) וכן המהר"ל 8 אומרים, שגם בהדלקת הנרות אנחנו מודים לקב"ה על הנס הגדול של ניצחון המלחמה, משום שזו הייתה משמעות הניצחון, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג).
התיקון של החושך הוא על ידי נרות החנוכה שאנו מדליקים כל שנה ושנה. עוד נר ועוד נר, מעלים בקודש 9 , מדליקים נרות קטנים על פתח בתינו מבחוץ – והנר הזה דוחה הרבה מאוד מן החושך. כל יהודי ויהודי שמדליק נר – מוסיף עוד אור בעולם. אור של תורה, אור של מצוה, אור של קדושה.
ובעזרת ה', נוסיף עוד אור ועוד אור עד שנזכה ל"ויאמר אלוקים יהי אור" (בראשית א, ג) – אורו של משיח, במלואו ובשלמותו. ומ"עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט) נזכה ל "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה" (דניאל ז, יג).
^ 1."בשביל התורה" – עיין בראשית רבה א א, שם א ד, ועוד. "בשביל ישראל" – עיין ילקוט שמעוני בראשית א רמז ב, ועוד.
^ 2.עיין זוהר אחרי מות (דף עג, א).
^ 3.הקשר שבין עם ישראל לבין התורה הוא קשר של עצמות החיים, כמו שכותב הטור בהלכות ברכת התורה (אורח חיים, סימן קלט) על נוסח הברכה "וחיי עולם נטע בתוכנו", שהכוונה היא שהקב"ה נטע בתוכנו תורה שבעל פה, שהיא עצמות החיים של עם ישראל.
^ 4.הגמרא (סנהדרין צח, א) עוסקת בסתירה בתיאור הגאולה בין ספר זכריה לספר דניאל: "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה", וכתיב (זכריה ט, ט) "עני ורכב על חמור"! מתרצת הגמרא: "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור".
כלומר, אם עם ישראל זוכה מכוח מעשיו: מכוח שקידת התורה, מכוח מסירות נפש על התורה ועל ארץ ישראל ועל עם ישראל – אז נזכה להתגלות מלך המשיח מן השמים, כפי חזיונו של דניאל. רש"י שם מסביר שהכוונה לדרך של מהירות, כענני השמים שטסים במהירות, ביטוי של אופן פלאי וניסי. אבל אם לא נזכה – גם אז תהיה גאולה, אבל בדרך של "עני ורוכב על חמור".
נראה להסביר ש"עני" הכוונה לעני בדעת, כדברי הגמרא בנדרים (מא, א), ש"אין עני אלא בדעה", מצב של עניות רוחנית קשה. "ורוכב על חמור" – הכוונה לרכיבה על החומר, על החומריות. רש"י שם מסביר: "כעני הבא על חמורו בעצלות". רכיבה על חמור לוקחת זמן רב, לעומת ענני השמים שטסים במהירות עצומה.
אם כן, אמנם גם ברכיבה על חמור זה מהלך גאולה, אבל הוא איטי. כל מי שהתעסק פעם עם חמורים יודע שחמור מתחיל לפעמים לעשות בעיות, במיוחד אם הוא לא מרגיש כל כך את הבעלים שלו לידו.
לצערנו הרב, זה מה שאנו רואים לפעמים היום. יש כאלו שאינם שומרי מצוות שמרגישים שהביטוי "חמור" רומז עליהם, והם כועסים על כך מאוד, שהם כביכול החמור של מלך המשיח. אך אין זה נכון, אלא אלו דימויים של חז"ל על דור הגאולה, ובאמת דורנו עוסק הרבה בחומריות, וזה נכון לגבי חילונים, וגם לגבי דתיים וחרדים. זה ניסיון קשה מאוד. אנו מתפללים שנזכה לגאולה שלמה יותר, כנבואתו של זכריה.
^ 5.הרא"ש שם.
^ 6.ועיין עוד נתיבות עולם למהר"ל (נתיב הבושה א): "והא דקאמר הכא דישראל הם ביישנים, ואלו בפרק אין צדין (ביצה כה, ב) קאמר תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... אין זה קשיא דהא והא איתא, שהם עזים היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר, ומכל מקום הם ביישנים שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש"י או ממי שהוא גדול ממנו אז הם בעלי בושה ביותר".
ועיין עוד דרך חיים למהר"ל (אבות ה, כ): "ויש לך להבין איך אמר התנא כי לענין לעשות רצון הקדוש ברוך הוא יהיה עז כנמר ויהיה בעל פעולה, ובשאר מילי דעלמא עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. ודבר זה כי העזות הוא יוצא מן הסדר ומן השווי, ואצל עבודת השם יתברך כל שמוסיף אין זה יציאה מן הסדר ומן הראוי, כי זהו הראוי והסדר להיות זריז מאד במצות הש"י שהוא היושר והצדק".
^ 7.מגילת תענית בתרא.
^ 8.נר מצווה, חלק ב.
^ 9.כדברי בית הלל (שבת כא, ב).
חנוכה בעל המעמד הפלאי
הרב דב בערל וויין | תשע"א

תוקף מצוות שתקנו חז"ל וברכת נרות חנוכה
שבת דף כג ע"א
הרב יאיר וסרטיל | כסליו תשפ"ד
נר החנוכה – משעת סכנה לשעת תקומה
פרק טו
הרב יהודה זולדן | תשס"ח
מחשבות טרום-חנוכה
הרב דב בערל וויין | כ כסלו תשס"ח
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך נראית נקמה יהודית?
למה ללמוד גמרא?
הלכלוך הקדוש
האם מותר לפנות למקובלים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
סוד ההתחדשות של יצחק
איך ללמוד גמרא?

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע
הרב שמעון כהן | חשוון תשע"ט
אהבת הארץ מן התורה
הרב אליעזר מלמד | אב תשס"ד
וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה - מהלכות שמחה וסעודת פורים
הרב שמואל אליהו | אדר ב תשע"ט
