- משפחה חברה ומדינה
- גרים
וכך, מעין זה, גם "גיורי וינה". וינה, העיר שבאוסטריה, חרגה מהקשרה המקומי והפכה למושג. לעוסקים בגיור, אזכור גיורי וינה מבטא גיור מרושל, לא רציני, לא מוקפד, אולי אפילו לא כשר. טענות כמותיות על גיור סיטונאי של כל מאן דבעי, ולצידן טענות איכותיות על מגיירים שאינם אורתודוקסיים ואינם מצויים בהלכות גיור, הן תמצית המושג "גיורי וינה". לא בכדי נכתב באנציקלופדיית חוכמת ההמונים ויקיפדיה כי "גיורי וינה היה כינויה של סדרת גיורים שביצע בית דין אורתודוקסי בווינה... גיורים אלו עוררו מחלוקת חריפה, רבנים... טענו שהגיורים נעשים בסיטונאות ובלי אפשרות לוודא כי המתגיירים מתכוונים לקיים מצוות... חברי בית הדין אינם אורתודוקסים" ועוד.
עתה בא הספר 'פרשת גיורי וינה' ללמדנו כי יש לטפוח על קודקודו של המושג. הכינוי אומנם השתרש, אך נכון דווקא לשרשו. צלילה מפורטת ודקדקנית למה שבאמת קרה תלמד, לדעת המחברים, שלא דובים ולא יער. לא במספר המתגיירים, שהופרז, לא בייחוס בורות ואי־שמירת תורה ומצוות לחלק מהאישים המגיירים, ובעיקר לא בכל מה שנוגע להליך הגיור, שלא היה מזולזל ו"חפיף" כפי שנטען. במילים אחרות: גם אם היה מקום לשיפורים, לא היה זה "בית חרושת לגיור", כביקורת שהוטחה.
ויש גם היבטים אישיים. אין דרך מכובסת ועדינה לומר שהספר מראה כי יהודי ירא שמיים, תלמיד חכם מופלג, מחשובי חסידי גור שאף היה משמשו של האדמו"ר בעל האמרי אמת, זכה לקיתונות של שפכים וביזויים, לכינויי גנאי קשים ביותר ולרדיפה של ממש. היה זה הרב שמאי גינזבורג, מחבר סדרת הספרים התורנית 'אמרי שמאי', שפעל לשם שמיים ובכל זאת הושמץ קשות. יהודי שנמנה על הזן הנדיר של "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". יתר על כן, כתוצאה מאירועים אלה חל מהפך של ממש בנושא הגיור שבו עסק, ומעשה ידיו טבעו בים. הוא לא היחיד שהושמץ על לא עוול בכפו, רחוק מכך. כמותו גם הרב אלתר שטינמץ, הרב מרדכי קירשבלום ועוד.
ואין דרך מכובסת לומר גם שתורה זויפה. מחד גיסא, דעת פוסקים רבים, קדומים ומאוחרים, הונחה בקרן זווית עד שהוצגה - ומוצגת - כלא לגיטימית. מאידך גיסא, דעה אחרת מוצגת כשורת הדין הרווחת, הכמעט יחידה, ובוודאי העיקרית, מה שעובדתית אינו מדויק. לא זו דרכה של תורה.
בכייה לדורות?
נכון לנקודת הזמן הנוכחית (שנת תשפ"ה), מתגוררים במדינת ישראל כחצי מיליון קרובי ישראל שאינם יהודים. לטענת מחברי הספר, קו פרשת המים ההיסטורי שבמידה רבה הוביל לכך נעוץ בפרשת גיורי וינה, שלתיאורה הקדישו את חיבורם.
הפרשה התחוללה במפנה שנות התש"ל (ראשית שנות ה־70 של המאה הקודמת), ובגינה נסגרו בתי דין לגיור שהפעילה הסוכנות היהודית בחו"ל למען העולים ארצה, וכמובן שנמנעה הקמת בתי דין חדשים. דבר זה הביא במישרין רבים מהעולים להימנע מלהתגייר, על כל המשתמע מכך ביחס לבניהם ובנותיהם, נכדיהם ואף ניניהם, מאז ועד היום.
גיור אינו מצווה שתלויה בארץ, כמובן, ולא בכדי גיורים נערכו בעבר ונערכים כיום גם בחו"ל, ולא מעט. אלא שככל שאתה מתרחק מהמרכז, כך שאלת הפיקוח ווידוא כשרות ההליך סבוכה יותר. הטענה נגד גיורי וינה הייתה שנחצו כל הקווים, שאין מדובר אלא בפיקציה של גיור ולכן הגיור אינו תופס. זאת ועוד, חלק לא מבוטל מהדיון בגיורי וינה נגע גם בשאלת הלחץ, או העידוד, שאולי מופעל על העומדים לעלות ארצה, כדי שיתגיירו.
בהקשר זה של עידוד הגיור, שמקובל לומר שהוא פסול, המחברים מצטטים קריאה של הרב אונטרמן – הרב הראשי לישראל באותה תקופה – לעולות נוצריות מרוסיה להתגייר. לדידו, "אומנם לפי ההלכה אסור לדחוק באנשים להתגייר, אך יש לעודדם לכך", ואין בעידוד כזה כדי להעיב על תוקף הגיור. והוא אינו היחיד. היה מי שטען בביקורתיות כי כך נהגו בגיורי וינה.
המחברים מעבירים קו מפריד, עבה ובוהק בין לפני פרשה זו ולאחריה במיקום רף דרישות הגיור. לדידם, קו הפרדה זה אינו מתמצה רק בתחום ההלכתי, אלא גם – ואולי בעיקר – בכל שנוגע לאופיו של השיח ההלכתי בכלל. אם קודם לכן ניתן היה לקיים דיון ענייני בין בני פלוגתא הלכתיים, הרי שאחרי כן השתרבבו לכל דיון פוליטיקה ותקשורת, תככים ותעמולה.
הספר צועד עקב בצד אגודל אחר אירועי וינה והאישים המעורבים בהם, והוא מלווה בשפע מסמכים, ציטוטים ותמונות. תיעוד מפורט זה, שלטעמי גובל בהגזמה, נועד אולי להסיר כל טענה (צפויה) שהכותבים מונעים מאג'נדה שמקורה בבית מדרש שמזוהה עם גיור מקל. הכותבים מבקשים אפוא לומר: הניחו לנו – תתמודדו עם העובדות, ואלה מדברות בעד עצמן.
מוטה אג'נדה
אבל האמת היא, וצריך לאומרה מפורשות: לספר יש אג'נדה, והיא עוברת בו לאורכו ולרוחבו, מקצה לקצה, כבריח תיכון. אלא שהדברים אינם סותרים: דווקא משום שהספר מתועד וממוסמך מכף רגל ועד ראש, לכן גם לאור אג'נדה שתומכת בגיורי חו"ל ומצדדת בעידוד גיור במקרים של קרובי ישראל, יכול ואף צריך כל קורא - רב וחוקר כאחד - לבחון את העובדות, אותן ורק אותן. אם ישתכנע שהתיאורים נכונים, הרי שהדבר מטריד ביותר, ושבעתיים הדבר מטריד אם זה רק קצה הקרחון לפרשיות תורניות נוספות שבהן קנאות דתית - לשם שמיים, כמובן, ולמען נצח ישראל - מביאה לתוצאות עגומות.
עם זאת, היבט שבו האג'נדה קלקלה לטעמי את השורה הוא סימון המחברים את ה"טובים" ולעומתם את ה"לא טובים": התומכים בגיורי וינה הם הטובים, השוללים הם הרעים. ואולם מה לעשות שעולם התורה אינו כה דיכוטומי. לא הכול שחור ולבן. יש הרבה אפור, לא מעט ירוק, וגם סגול, כחול וכדומה. סימון פשטני בנוסח "הלנו אתה אם לצרינו" תמיד בעייתי.
האם אפשר לומר על רב ציוני־דתי מובהק, רב שקול ובעל ניסיון רב שנים כדיין וכפוסק, "ממלכתי" לעילא ולעילא, כדוגמת הרב שאול ישראלי, שרק בשל קבלת הלעזות והשמצות מופרכות הוא נמנה על אסכולת מתנגדי הגיור בחו"ל? וכך גם הרב אליעזר גולדשמידט, שאומנם לא היה ציוני־דתי אך גם לא היה קנאי ונמנה על מקורביו של הראשון לציון הרב יצחק נסים, שגם הוא נפל קורבן לדיסאינפורמציה, הטעיות וכזבים? ואיתם גם רוב חברי מועצת הרבנות הראשית - כל אלה לא הסתפקו בגיור כהלכה ודרשו רף מחמיר וסינון משמעותי לפני עלייה ארצה רק בשל מניפולציות שעשו עליהם? המחברים גם מטיחים ביקורת עזה ברב קוליץ, לימים רבה של ירושלים, וברב ורנר, חתנו של הרב חרל"פ, שהיו מחשובי הדיינים בדור הקודם - כולם הוטעו וטעו? הצגתו של צד זה כך לוקה בחסר, וחבל. וכדי כך מגיעה האג'נדה, שלעיתים המחברים גולשים לספקולציות: "יש להניח... היה מוצא דרך... היה עומד בתוקף... היה מבהיר... לכך אולי רומזת..." ועוד. לא זה דרכו של מחקר נקי.
בשולי הסקירה וביושר אומר, שמנקודה אחת חשובה למדי בספר אני מתעלם, ובמודע: תיאור רחב מאוד של המחברים לפעילותו הנמרצת והתקיפה של אדמו"ר חב"ד - הרב מנחם מנדל שניאורסון בפרשה. למעשה, כפי שמראים המחברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, האדמו"ר היה המנוע – בה"א הידיעה – של המאבק, כולל האגרסיביות שנלוותה לו. הוא ניהל בעניין זה מהלכים פוליטיים־ציבוריים. הוא גם תקף כמה פעמים אישית, ובבוטות, את הרב שמאי גינזבורג הנ"ל.
הספר שלפנינו אינו מעניק לאדמו"ר שום הנחות, אלא מציג דברים קשים כהווייתם, בלי כחל וסרק. ובכל זאת, להיבט זה של הספר - שמשקלו אינו זניח - לא התייחסתי, שכן חזקה עליי מצוות חכמים "הווי זהיר בגחלתן שלא תיכווה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש" (אבות ב, י). הרוצה אפוא להיחשף להיבט זה, יתכבד ויעיין בספר עצמו.
סוף דבר, אם מעלתו של הספר היא התיעוד המקיף ושפע המסמכים, עקב אכילס שלו הוא שאינו מאוזן. קורא שמודע לכך מלכתחילה - בוודאי אחרי סקירה תמציתית זו - ישכיל לבור בר מן התבן.
מתוך העיתון 'בשבע'
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
למה ללמוד גמרא?
איסור בשר וחלב
חידוש כוחות העולם
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
סוד ההתחדשות של יצחק
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
איך עושים קידוש?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
"רבון כל המעשים", "אדון כל הנשמות", "המחזיר נשמות"
עולת ראיה – המשך השכמת הבוקר
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב כסליו תשפ"ה
מופתים ותלמידי חכמים
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ"ה

חמדת השבת: קדימה בין פירות שבעת המינים
הרב בצלאל דניאל | שבט תשפ"ה
