פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש וארא | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
וארא

19 דק' קריאה

טבת התשפ"ה
מפטיר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי (יחזקאל כח)
פרשת וארא – שבת מברכים
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 121 פסוקים = חזון הגאולה, מזל דלי
מולד חודש שבט יהיה ביום רביעי בשעה 6, 17 דקות ו 17 חלקים
שבט ר"ת ש נתבשר ב שורות ט ובות. ב רכה, ש לום, ט ובה.
צירוף השם הנכבד המאיר בזה החדש הוא היו"ה , ויוצא מראשי תיבות הפסוק (ויקרא כז לג) הָ מֵר יְ מִירֶנּוּ וְ הָיָה ה וּא.
מזל חודש שבט הוא דלי שהוא מזלו של ישראל, כי דלי עשוי לשאוב בו מים וזה פעולתו. והנה הוא משמש אל המים, ואין מים אלא תורה (בבא קמא ק יז.) כמא דאת אמר הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם ) ישעיהו נה א( להורות על האמור, דמזלו של ישראל הוא עבד משמש אל התורה. והגם ששפיטת המזל מחייב באיזה אופן וכו', הנה על ידי עסק התורה ומצוות יתהפך הכל לטוב, ולכל אשר יחפוצו יטו את המזל, כיון שמזלן הוא עבד משמש אל התורה. ותבין לפי זה מה שדרשו רז"ל אצל העבד הנאמן של אברהם אבינו [שהוא היה הראשון ראש יחוסינו, שהגביהו הקב"ה למעלה מן המזלות]. הנה עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ דרשו עליו בפסוק וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר . (בראשית טו ב( דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (יומא כח ב), ונרמז הדבר אצל העבד להורות על הנ"ל, שעל כן מזל דלי הוא מזלן של ישראל, כי הדלי הוא עבד משמש אל המים, זו תורה, והעבד אין לו רצון בעצמו, כי אם רצון האדון. דל"י במלואו כזה דל"ת למ"ד יו"ד בגימטריא ח ' פעמים גלג"ל (528=8/66). היינו ז' כוכבי לכת והגלגל השמיני אשר קבועים בו הכוכבים, כולן בטלים משפיטתם נגד מילוי הדלי, היינו המים זו תורה. גם הניקוד של צירוף השם הנכבד המאיר בחודש ההוא בגימטריא גלג"ל. משה רבינו בתחילת החדש הזה, התחיל לבאר את התורה בספר משנה תורה, כדכתיב: בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וכו' הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר (דברים א ג( לדורות אין מזל לישראל, היינו שמזלן כפוף ומשועבד אל התורה, על כן דייקא בחודש הזה אשר בו מזלן של ישראל, הואיל משה באר את התורה. (בני יששכר חודש שבט מאמר א).

וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הוָה .(ו ב) מה הטעם שהתחיל וַיְדַבֵּר לשון דיבור שהוא קשה ובשם אֱ-לֹהִים המורה על מידת הדין, וסיים וַיֹּאמֶר לשון אמירה רכה ובשם יְ-הוָה המורה על מידת הרחמים. משה רבינו כשאמר לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה ביקשה מידת הדין לפגוע בו מה עשה השי"ת ברוב רחמיו התחיל לדבר עמו בדין ובלשון עז ועל ידי כן נשתתק מידת הדין והקטרוג ואז פנה אליו ברחמים וַיֹּאמֶר אֵלָיו בלשון רכה אֲנִי יְ-הוָה ברחמים. ועוד בא להורות כי יְ-הוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים גם בעת שההנהגה הוא בטבע (טבע בגימטריא א-להים 86) עם כל זה בתוכו אסתתר הנהגת יְ-הוָה בהשגחת הרחמים, והנה כשראה משה רשעות פרעה ולא נעשה בו תיכף דין בשיעור המערכה להראות מופת ההוי-ה תמה על זה. והשם יתברך הודיעו שגם בהנהגת הטבע משתתף הוי-ה רק כשהוא בהסתר פנים וזהו וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים וכו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הוָה . (אגרא דכלה). ועוד שהצדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים. וכן קושי השעבוד יזרז את הגאולה. (מנחת יהודה)
אֱ-לֹהִים ר"ת א מרת ל מה ה רעות י הושע מ כניס. רמז לו שלא יכנס לארץ (החיד"א).
וארא ר"ת אֲ נִי רִ אשׁוֹן וַ אֲנִי אַ חֲרוֹן המכות ניתנו לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-הוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ . המכות הוכיחו את מציאותו של השם יתברך ואת שליטתו על כל הבריאה. (הבעש"ט)
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה (ו ו) וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן (פסחים צט:).
כּוֹס בגימטריא אֱ-לֹהִים , כל זמן שהשגחת השם הוי-ה ב"ה הינה בגלוי לעין כל, אומות העולם אינם יכולים לשלוט בישראל. משא"כ בזמן הגלות מלובש השגחת השם הנכבד בהנהגת הטבע בגמטריא אֱ-לֹהִים . ובזמן הגאולה נתגלה כי יְ-הוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים , דהיינו שנודע לכל שהגם שהיה עד היום הכל בהנהגת הטבע, עם כל זה היה הכל בהשגחה נפלאה מאת היוצר כל הוא אלוקינו. וזהו (תהלים ק ג) דְּעוּ כִּי יְ-הוָה הוּא אֱ-לֹהִים . וזהו כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְ-הוָה אֶקְרָא .(תהלים קטז יג). ועל כן צריך יין דווקא, כי יין הוא התגלות הדבר הנחמד הנטמן בענבים, ונשתנה למעליותא לקבוע ברכה בפני עצמו. (בני יששכר)
וארבע כוסות אלו תקנת חכמים אחד לקידוש ואחד להגדה ואחד לברכת המזון ואחד לגמור את ההלל ואמרו בבראשית רבה ארבע כוסות אלו כנגד ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם ר"ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם ר"ל מכל שעבוד אף משעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה , הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם . (מאירי – פסחים צט:)
ד' לשונות של גאולה – כי האדם יש בו מד' יסודות אש רוח מים ועפר. ואיתא בזוהר (שמות תרלו ד"ה וידבר אלקים) על הפסוק (יחזקאל לז ט) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ שגם הרוח יש בו מד' יסודות רוחניים. כי הקב"ה צר צורת הגוף בדמיון הנפש כמו שכתבו חז"ל אֵין צַיָּר כֵּא-לֹהֵינוּ. ולכן יש ד' גאולות שצריך הנפש להיות נגאל מד' יסודות הגשמיים. וזה עיקר הגאולה שיתמשכו יסודות הגוף אחר יסודות הנפש. ויש ד' בחינות עיקריות בעבודת הבורא, יראה אהבה תורה ומצוות, מול ד' אותיות ה'. יראה בחינת אש. אהבה מים. תורה רוח. מצות תיקון הגוף בבחינת עפר שהיא בחינה תחתונה מכולם. כמו שיש תרי"ג איברים וגידים בגוף כן רמ"ח ושס"ה מצות בנפש. ואמרו חז"ל (מכות ג מט"ז) רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שעל ידן מזוכך הגוף להתמשך אחר הארת הנשמה. ועל ידי יציאת מצרים נשאר זכר זה לבני ישראל בשבתות ובמועדים שיש בהם הארה מיציאת מצרים ומפתח של הגאולה. וגלות שלנו בחינת עפר מדרגה התחתונה עד שיהיה גאולה שלימה בב"א. (שפת אמת וארא תרס"ד)

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה .(ט לא-לב) חִטָּה בגימטריא כ " ב רומז לכ"ב אותיות התורה והוא פשטות של תורה. וְהַכֻּסֶּמֶת רומז לרזי התורה שהוא לשון התכסות, לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה רומז שנמשך על ישראל מפלא העליון חסדים מגולים ורחמים פשוטים. וזהו פִּלְאֵי פְּלָאוֹת נַעֲשׂוּ בָּהֶן, היינו פלאי פלאות חכמה העליונה. (מאור ושמש)

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב (הגדה של פסח). כל סדרה של מכות חמורה מקודמותיה , דצ"ך ראשונה במעלה , קרא פרעה למשה שיסיר ממנו את המכה רק פעם אחת, במכת צפרדע. אחריה במעלה עד"ש , קרא פרעה למשה רק פעם אחת במכת ערוב. ואחריה במעלה באח"ב , קרא פרעה למשה בכל אחת מהמכות – ברד , ארבה , חשך , ובמכת בכורות רץ פרעה בעצמו לחפש את משה .
והכי פירושו - אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי היינו כל המכות באח"ב מ -ברד ועד בכורות שהם החמורות יותר, לפי שהיא הקשה שבכולן. (אזנים לתורה)
ידועה השאלה לשם מה היה צריך לסימן והלא הכל יודעין לקחת אות אחת מכל מכה ולעשות סימן. אלא לא בא רבי יהודה אלא ליתן סימן המכות שלקו על הים שרבי יוסי היה אומר חמשים מכות. ורבי אליעזר אומר מאתים ורבי עקיבא אומר מאתים וחמשים. ובסך הכל עולה חמש מאות. ועל זה שם רבי יהודה הסימן דצ"ך עד"ש באח"ב שעולה חמש מאות וא' עם הכולל. וי"א לפי שבספר תהלים אינם סדורים כמו שהן סדורים בפרשה. לפיכך נתן בהם סימן זה להורות שהסדר מהפרשה הוא העיקר. ויש מפרשים לפי שהמכות יש מהם בהתראה. ויש מהם בלא התראה לפיכך נתן בהם סימנים שכלם הולכים שלש שלש. בזה הסדר ב' עם התראה, והג' בלא התראה. ועוד טעם אחר דצ"ך שלשתם על ידי אהרן. עד"ש ערוב דבר לא על ידי זה ולא על ידי זה. שחין על ידי שניהם. כמו שכתוב קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן . בא"ח על ידי משה. ב' בכורות על ידי הקדוש ברוך הוא נמצא כל סימן בגדר לבד. (קמחא דאבישונא על הגש"פ)

' וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה ' (ט יג) מה הטעם שה' אמר למשה דוקא בלשון וְהִתְיַצֵּב ולא בלשון וּבֹא ?
במדרש מסופר שפתח ארמונו של פרעה היה נמוך, ומולו עמד פסל, וכך כל הנכנס לפרעה היה חייב להתכופף ובכך השתחוה לפסל. אך היו שלשה אנשים שלמענם נעשה נס, והפתח התרומם בפניהם. ומי הם? יעקב אבינו – וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה (בראשית מז, ז) בעמידה ישרה. משה ואהרן – וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה . שלשתם נכנסו לפני פרעה כשהם נצבים ועומדים, בלי לכופף את ראשם. (האלשיך(

שאלות

א. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.( ז יא) קי"ל (שבועות יג) אתים וגמים ריבויין, אכין ורקין מיעוטין.
מכיון שכתוב שקרא פרעה לחכמים ולמכשפים מה בא לרבות גַּם .
ב. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם .(ט יא) מה הטעם דכתיב ברישא וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד
לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין בכתיב מלא י', ובסיפא כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם בכתיב חסר.
ג. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא (ח טו) איתא במדרש (ש"ר י ז) כיון שראו החרטומים שלא יוכלו להוציא הכנים מיד הכירו שהיו המעשים
מעשה א-להים ולא מעשה שדים ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות. מה פירוש הפסוק (ט יא) וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה
מִפְּנֵי הַשְּׁחִין שהרי הם לא ניסו להביא גם שחין.
ד. וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן .(ו טו) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ זִמְרִי וּבֶן סָלוּא וְשָׁאוּל
וּבֶן הַכְּנַעֲנִית וּשְׁלוּמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי. (סנהדרין פב:). מי היתה אימו של שאול בן הכנענית.
ה. וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהִים. וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי
אֲפִילֹת הֵנָּה . (ט ל-לב). לכאורה שני הפסוקים האלה שעניינם שהפשתה והשעורה והחטה והכוסמת לא נוכו, אין מקומם כאן, והם היו צריכים להיכתב או
לעיל כשסיים הכתוב לספר את אשר הכה הברד, או להלן לאחר שמספר הכתוב שסרה מכת הברד.
ו. ראיה בפרשה לתחיית המתים מן התורה.
ז. וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל .(ט לא) לכאורה קשה שהרי מכת בכורות היתה בחודש ניסן וכל מכה ומכה נמשך עניינה
חודש ימים, ומכת ברד היתה בחודש טבת, ואיך היה אביב. הלא בארץ ישראל מצאו בטורח גדול שעורים בט"ו בניסן למנחת העומר.
ח. כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ .(י ד) לא מצינו שאמר הקב"ה למשה על מכת ארבה, מהיכן היה יודע להתרות בפרעה.
ט. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.(ז ג) מה ההבדל בין אות למופת.
י. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה .(ח יד) אֶת בא לרבות, מנין סוגי הכינים שבאו על המצרים.
י. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְ-הוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים .(ט כז) כיצד יכל פרעה לשלוח לקרוא למשה
ולאהרן שיבואו אליו כדי שיבטלו את המכה, והרי לכאורה כל שליח שיצא מהבית לשליחות זו, ימות בדרכו לארץ גושן ע"י הברד הכבד.
כ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה .(ח ה) מה הטעם שמשה
רבינו אמר לפרעה רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה .
ל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין .(ז י) מה הטעם שתחילת האותות
שעשה לפרעה היה תנין הוא הנחש, ולא שאר בהמות וחיות כגון סוס או שור אריה וזאב וכדומה.
מ. וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. (ז יא) וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם (ז כב) פרש"י - וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: 'בְּלָטֵיהֶם', מַעֲשֵׂה שֵׁדִים; 'בְּלַהֲטֵיהֶם',
מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים (סנהדרין ס"ז ע"ב(. מה ההבדל בין מעשה שדים לבין מעשה כשפים.
נ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה .(ח יד) פרש"י - שֶׁאֵין הַשֵּׁד שׁוֹלֵט עַל בְּרִיָּה פְּחוּתָה מִכַּשְּׂעוֹרָה
(סנהדרין סז:). איתא במדרש (ילקו"ש) ארבע עשר מיני כינים הביא עליהם הקטנה שבהן כביצה של תרנגולת והגדולה שבהן כביצה של אווז. אם כן למה
החרטומים לא היו יכולים להביאם.
ס. כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב (ח יז) מה הטעם שבמכת ערוב כתיב לשון שילוח ולא בשום מכה אחרת.
ע. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְ-הוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם .(ו יב) לכאורה אפשר להפריך הק"ו, שהרי אין
לפרעה קֹּצֶר רוּחַ ועֲבֹדָה קָשָׁה.
פ. כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ (ט יד) פרש"י - לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁמַּכַּת ברד שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת. מספר החולאים
ומיני המוות ששלטו במצרים עקב המכות. ומדוע נאמר על מכת ברד ששקולה היא כנגד כל המכות.
צ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.(ו ה) קי"ל (שבועות יג) אתים וגמים ריבויין, אכין ורקין מיעוטין.
מאי דכתיב וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, הול"ל וְאֲנִי שָׁמַעְתִּי .
ק. וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי .(ו כב) מה הטעם שנמנו בני עוזיאל ולא נמנו בני חברון. וכתיב (דה"א כג יט) בְּנֵי קְהָת עַמְרָם יִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל
אַרְבָּעָה. וכן מה הטעם שכל התולדות שנמנו כאן נכתבו שלא כסדר.
ר. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם .(ז ג) לכאורה איך העניש הקב"ה את פרעה אחרי שנטל ממנו את הבחירה.
ש. מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי .(תהלים עח) מה הטעם שלא הזכיר במזמור זה המדבר על ענין מכות מצרים את מכות כנים
שחין וחושך.
ת. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְ-הוָה .(שמות ו ח) היכן מצינו
שנתקיימה הבטחת הקב"ה להביא את בני ישראל יוצאי מצרים לארץ ישראל, ולא מצינו שכן היה אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים
מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר.
ת. מספר השנים בהם השרה שכינתו יתברך בשני בתי המקדש. רמוז בפסוק (ו ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם
אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

תשובות

א. אשתו של פרעה בא לרבות – לפי שהיתה שקולה במכשפות כנגד כל החכמים והמכשפים. (פענח רזא, הרוקח) א"נ שכך אמר להם פרעה מה הגבורה הזאת
שאתה עושה אפילו התינוקות יכולין לעשות, וזהו גַּם בא לרבות. (מושב זקנים)
ב. בושת כולם לא היה שוה – יש מהחרטומים שנתביישו יותר ויש שנתביישו פחות לכך כתיב מלא. אבל כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם הרי היה בכולן שוה
לכך כתיב חסר. (טעמא דקרא)
ג. גדול וחשוב נעשה משה בעיניהם ובעיני פרעה ועבדיו והם החלו לכבדו, וכבר לא היו מדברים עמו בהיותם יושבים, כי אם בעמדם על רגליהם. ואומר
הכתוב כאן שלא יכלו החרטומים לקום ולעמוד לפני משה מפני השחין שהפריח אבעבועות גם ברגליהם דהיינו על ברכיהם ושוקיהם. (תוס' השלם) א"נ ְ
לֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה לעולם, וזאת מִפְּנֵי הַשְּׁחִין שהיה תמיד על גופם, מכיון שלקו בשחין שוב לא התרפאו לעולם. (יפה תואר)
ד. דינה בת לאה היתה אמו. בֶּן כְּנַעֲנִית בגימטריא דינה בת יעקב . 653 (הרוקח)*
ה. המשך דבריו של משה אל פרעה הם, שכך אמר משה אל פרעה יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם שרק בטרם תסור המכות תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהִים , אמנם כשסרה
המכה אתם שבים לאיולתכם וממשיכים להמרות את פי ה', אבל דעו לכם שרק הַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה שהם מאכל בהמה, אבל הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת שהם
מאכל אדם וממנה חיותכם לֹא נֻכּוּ – במכה הזאת. ואם תשובו להמרות את פי ה' אזי יביא עליכם מכה נוספת שתשחית את כל מה שהותיר לכם השי"ת
במכה הזאת. (הרמב"ן, נתיבות דעת)
ו. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ .(ו ד) ' לתת לכם ' לא נאמר אלא ' לָתֵת לָהֶם ' – מכאן לתחית המתים
מן התורה.(סנהדרין צ:) דמשמע שהבטיח הקב"ה לתת לאבותינו אברהם יצחק ויעקב את ארץ ישראל, ובאמת הלא רק לבניהם נתנה, אלא מלמד שעתידים
לחיות וינחלו גם הם את הארץ. (תורה תמימה)
ז. זרעים ביכרו במצרים לפני ארץ ישראל. ובפירות האילן ארץ ישראל מבכרת ראשונה דכתיב (בראשית יג י) כְּגַן יְ-הוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כלומר באילנות
כארץ מצרים לזרעים. (פענח רזא)
ח. חקוקות היו על המטה דצ"ך עד"ש באח"ב. וכן לפי שהקב"ה אמר לו וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, ודרך הוא לספר על
מכת הארבה, שהרי גם במכת הארבה דיואל כתיב עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ (יואל א ג) (דעת זקנים)
ט. טבעי הוא אות הבא לזמן מוגבל. מופת הוא דבר שחוץ לטבע.(אזנים לתורה) מופת אין בו המתנה מלשון פתאום, והאות דבר עתידי ולא לאלתר. (ר' זכריה)
אות הוא דבר שמביא את האדם לידי אמונה, ומופת הוא דבר המפתה להאמין בדבר ההוא, או אות שמיימי, והמופת הוא נס ארצי.(מנחה בלולה)
י. י"ד מיני כינים באו על המצרים. כך י"ד אותיות במכת כנים פרשה: כִּנִּים, כִּנָּם, כִּנָּם, כִנִּים. (הרוקח)*
י. ישראלים שהיו אצלו שלח – שלהם לא הזיק הברד. ולכך כתיב וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה , ובכל המכות כתיב וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן , משון שבכל המכות קרא להם
על ידי עבדיו ויד עבד כיד רבו אבל בברד שום מצרי לא היה יכול לצאת החוצה. (טעמא דקרא) ואפשר לומר ששלח את דתן ואבירם – דכתיב (יד יג) וְאָמַר
פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. תרגום יונתן וְיֵמַר פַּרְעֹה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם, שהיו מצויין אצלו.
כ. כישוף אינו מתקיים במים – כדאמרינן (סנהדרין סז:) זעירי איקלע [הזדמן] לאלכסנדריא של מצרים, זבן חמרא [קנה חמור]. כי מטא לאשקוייה
מיא פשר, וקם גמלא דוסקניתא [כאשר הגיע להשקותו מים התבטל הכישוף ונתגלה שאינו חמור, ונעשה דף של גשר – מין עץ הוא]. פרעה
והחרטומים היו חושבים שמשה היה עושה מעשיו בכישוף, ולכן אמר משה רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה בזה תוכל לדעת שאין זה מעשה כשפים. וכן מעשה
הכישוף יהיה לזמן מוגבל, וישוב הטבע לאיתנו תיכף כשיבוטל הכישוף והישארותם ביאור תוכיח. (ספורנו) א"נ שאם יסורו כולם עדיין יתלה הדבר
במקרה אבל ע"י שישארו ביאור לזכר עולם ידע שהוא פועל א-להים אשר זכר עשה. (מלבי"ם)
ל. לשון הרע חטא הנחש והחטיא את חוה, וכן פרעה הרשע חטא בלשון לפי שאמר (ה ב) מִי יְ-הוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-הוָה , לפיכך תחילת
האותות היה בנחש לרמוז לו שיענש כמו שנענש הנחש. וכל המטיח דברים כלפי מעלה נדון בנשיכת נחש, ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט כך
פרעה מקשה את ליבו ומתחזק ברשעו, ופרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט) פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו , ורמז לו בזה כי
כשם שבלע מטה אהרון את מטותם, כך עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף. (רבינו בחיי)*
מ. משביעים השדים וכופין אותם שעושים לאדם כל מה שצריך, שניתן להם רשות וכח לעשות – זהו מעשה שדים. מעשה כשפים אלו אחיזת עיניים,
שדומה לעולם שהם עושים ואינם עושים מאומה. (מושב זקנים)
נ. נסים היו כי אין בעולם כאלו וזה ודאי שלא יכולים להביאן, אבל היו יכולים להביא כינים פשוטים ועל זה אמר שאין השד שולט על פחות מכשעורה.
(טעמא דקרא) א"נ לפי שהיו הכנים ברום (בגובה) אמה על אמה והיו מפסיקין בין רגלי החרטומים לארץ. וגמירי דאין המכשפות מועיל אלא כשרגלי
המכשף מגיעין לארץ. כדאמרינן (סנהדרין מד (:במעשה דשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון. וציוה לבחורים שיגביהו אותן מעל הארץ ואז
יוכלו להם. (ילקוט האזובי)
ס. סכנה בחיה רעה הינה רק כאשר היא משולחת, שהיא טורפת בני אדם. כדאיתא בגמרא (תענית כב.) תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּה רָעָה שֶׁאָמְרוּ, בִּזְמַן שֶׁהִיא מְשׁוּלַּחַת
מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. לכן אמר לו הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ . (טעמא דקרא)
ע. עבודה זרה קשה לעובדיה ולכן רוחם היתה קצרה. וק"ו לפרעה שעשה עצמו ע"ז. א"נ משה בישר לבני ישראל שה' יגאל אותם מעבודה קשה ולא
שמעו אליו, עאכו"כ שפרעה לא ישמע לשלוח את בנ"י מארצו. שהרי אז יהיה לו קֹּצֶר רוּחַ מהעבודה הקשה שבארצו שתפול על שכמו. (אזנים לתורה)
מה שלא שמעו אל משה היינו לפרוש מעבודה זרה, אם כן קל וחומר פרעה שהוא עצמו עבודה זרה כמו שאמר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי אם כן פשיטא
שלא ישמע אל משה ושפיר הוי קל וחומר. ('תורת משה' להחת"ס) והאוה"ח פירש - אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי
התורה מרחבת לבו של אדם.*
פ. פ"ג מיני מוות וחולאים שלטו במצרים, משום שלא היה להם מים שהרי ע"י מכת הדם ומכת צפרדע נתקלקלו כל המימות שבמצרים, וכן לא היה להם
לחם משום שע"י הברד והארבה כל החיטה והתבואה נשמדו וכלו. ואיתא בגמרא (בב"מ קז:) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ זו פת במלח וקיתון של מים,
מכאן ואילך וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ . 'מַחֲלָה' בגימטריא שמונים ושלוש. 'אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי' המילה מַגֵּפֹתַי מורכבת מ' פג ' ו' מותי ' דהיינו ששלח הקב"ה במכת
ברד 'פג' מיני מוות וחולאים. ('תורת משה' לחת"ס)*
צ. צעקת האבות שהיו מצטערים בקבר בשביל צרת בניהם שמעתי. כדאמרינן (מנחות נג:) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי . (ילקוט האזובי)
ק. קֹרַח נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר. אָמַר קֹרַח: אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, עַמְרָם הַבְּכוֹר, נָטְלוּ שְׁנֵי
בָּנָיו גְּדֻלָּה: אֶחָד מֶלֶךְ, וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל; מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי, שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם? וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם.
כל התולדות כאן נכתבו שלא כסדר, כתב בני יצהר בין בני עמרם ובין בני עוזיאל לומר שנתקנא על אהרון ומשה לפי ששמו את אליצפן בן עוזיאל
לנשיא.(פענח רזא) א"נ דכאן לא חשיב אלא אלו שהנהיגו שררה על ישראל במצרים. (טעמא דקרא)*
ר. רצונו האמיתי היה שלא לשלוח את ישראל. הקשה את לבו ולקח ממנו את ההשפעה שעשו עליו ההתראות והמכות, והועמד על בחירתו החופשית כמו
שהיה טרם שהתרו בו או הכו אותו. וההתראות והמכות באו כדי לפרסם את שם ה' בעולם. (אזנים לתורה)
ש. שלישיות הן – ולא התרה במכה שלישית. כי אין להתרות כי אם פעמיים. (הרוקח) א"נ במכות אלו לא היו יכולין לומר אילו היינו יודעים היינו שומרים
עצמינו, ופירוש התראתם שלא ליתן פתחון פה למינים. (מושב זקנים)*
ת. תנאי הוא והם ניאצו את ה' וממילא לא חלה הבטחה זו. (אוה"ח) א"נ כתיב (שמות יט ד) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי . תרגום יונתן –
וּטְעָנִית יַתְכוֹן עַל עֲנָנִין הֵי כְּעַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין מִן פִּילוּסִין וְאוֹבֵילִית יַתְכוֹן לְאַתַר בֵּית מוּקְדָּשָׁא לְמֶעֱבַד תַּמָּן פִּסְחָא וּבְהַהוּא לֵילְיָא אֲתֵיבִית יַתְכוֹן לְפִילוּסִין
וּמִתַּמָּן קְרִיבִית יַתְכוֹן לְאוּלְפַן אוֹרַיְיתִי. אם כן שפיר נתקיימה הבטחה זו לפי שבלילה שיצאו ממצרים נטל הקב"ה את בנ"י על עננים לביהמ"ק לעשות
שם הפסח. (פרדס שמאי)
ת. תת"ל שנים השרה שכינתו בשני בתי המקדש, כמנין לָתֵת היינו ת"י שנים בבית המקדש הראשון ובית שני ת"כ שנים. (פענח רזא, בעה"ט)

מקורות / חידודון *

ד. וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין א"ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש א"ר הונא אמרה ואני אנה הוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה הה"ד (שם מו) וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית בן דינה שנבעלה לכנעני ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן ר' יהודה אמר שעשה כמעשה כנענים ר' נחמיה אמר שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים ורבנן אמרין נטלה שמעון וקברה בארץ כנען. (ב"ר פרק פ יא)
י. ארבעה עשר מיני כינים הביא הקב״ה על המצריים ואלו הם: ירוקנין, ירקובות, קפוין, קפוחות, ספיפין, יעלי מים, נפכדרין, יעלי שדות, נמלה, אבי עצל, אם כינים, עכשיו, כיבי דחכיכי, בוקיבילי. (אליהו רבה ז) ילקוט שמעוני - ארבע עשר מיני כנים הביא עליהם הקטנה שבהן כביצה של תרנגולת והגדולה שבהן כביצה של אווז.
ל. וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין – דתנין הוא קרירות, ובלע מטה אהרון את מטותם לבטל מהם כח התנין של מצרים, דכמו שהגזירות היו הולכות ומוסיפות כמו כן הגאולה מהן היה מתחיל מן הגזירה האחרונה ומסלקה עד שנגאלו לגמרי, ועל כן לסלק המרה שחורה והקרירות בראשונה נצטוה משה לעשות בתחילה מופת התנין. (שם משמואל)
נ. מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת ובו ביום מת אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המטות וברחו והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפ' להם מטתו בשל מוכס והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל וקרובי המוכס קברו את החכם ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה נראה לו רבו בחלום ואמר לו אל תצטער בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכך נענשתי וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר וחילקה לעניים וזה היה שכרו אמר אותו תלמיד עד מתי יהא אותו האיש נדון בדין קשה אמר לו עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו אמר לו למה אמר לו מפני נשים מכשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין למחר סיפר אותו תלמיד דברים לשמעון בן שטח מה עשה כינס שמונים בחורים בעלי קומה והיה אותו היום יום גשמים ונתן כד גדולה ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים ובשעה שתכנסו יגביה איש אחת מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם ואם לאו לא נוכל להם הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין שלהם והניח הבחורים מבחוץ אמרו לו מי אתה אמר להן מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי אמרו לו ומה כשפים בידך אמר להן יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואע"פ שהוא יום גשמים אמרו לו הנראה יצא לחוץ ורמז להם הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו ואחז כל אחד את אחת מהן והגביה ויכלו להם והוציאום ותלאום כולם ונתקנאו קרוביהם בדבר ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו וכשהיה יוצא ליסקל אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים ואעפ"כ לא נפטר. (סנהדרין מד: - רש"י)
ע. הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם – הן בני ישראל שהם בני לא שמעו אלי כלומר לא הבינו עילוג לשוני ואיך ישמעני פרעה שהוא מלך והדרך הוא לדבר צחות לפני מלכים והיינו דקא מסיים וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם . (תרומת הדשן) הן בנ"י לא שומעין אפילו מה שהוא לתועלתם, כ"ש פרעה שלא ישמע מנזקו.(אמרי נועם)
מצינו במדרש (ש"ר א כו) דמשה נעשה ערל שפתים – משום דפעם אחת נטל כתר מלכות מראש פרעה ונתנו על ראשו וציוו השרים להורגו, יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון. אם כן על ידי מומו שהוא ערל שפתים נודע בזה מרידתו כנגד פרעה מה שמרד בקטנותו לקחת ממנו כתר המלכות. וזה שאמר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי ואם כן איזה זכות תהיה לי להועילם? וגם אֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם ויודע פרעה על ידי זה שמרדתי נגדו ואם כן שכיח היזקא ואיך אלך. ומצינו שבמקם ששכיחא היזקא לא אומרים 'שלוחי מצוה אינם נזוקין'. (אמרות ה')
כך אמר משה דהיאך יהיה אם ישמעני פרעה מחמת דעכו"ם קרובי תשובה הם כנזכר ביונה, אם כן וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם רצונו לומר שלא יהיה לי פתחון פה כלל ללמד זכות על ישראל. (גן רוה בשם זרע אפרים)
פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם – כלומר 'פה קוד' דהיינו כבד פה יפקוד אתכם, סימן זה מסר להם יוסף שהגואל שעתיד לגאלם יהיה כבד פה וכבד לשון וזה היה מסור בידיהם, וכיון שראו למשה שבא לגאלם והיה כבד פה אמרו ודאי זה גואלינו, עם כל זה לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם – הוא טעם אל האמור כמדובר. (ר שלמה אמארילייו מחכמי שאלוניקי)
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה - רוח לשון רוחניות היינו שהיה קטן וקצר כח המושג שלהם ולא יכלו לקבל דיבור השם יתברך ולכך וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היינו לשון חיבור בצוותא חדא והיינו שיחברו רוחניותם אל בני ישראל ואז יוכלו לקבל דיבור השם יתברך כי משה הוא התורה ע"ד וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא . (דגל מחנה אפרים)
הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם – שָׁמְעוּ מלשון אסיפה, משה רבינו התאונן שבני ישראל לא נאספים אליו, ומאידך גיסא וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה , ראה איך הרשעים מתאספים לעסוק בשלהם. (אמרי חיים)
פ. יש גורסים ברש"י - שֶׁמַּכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת. וי"ג בַּכּוּרוֹת , בַּצֹּרֶת . וכתב החיד"א בשם הגאון מהר"ר העשיל, שטעות כתיב יש כאן ברש"י, שתחלה היה כתוב בראשי תיבות : למדנו מכאן שמ"ב שקולה וכו' וטעה המעתיק וסבר שכוונת הראשי תיבות היא שמכת בכורות. רבינו בחיי וכן החת"ס גרסו ברש"י מכת ברד.
את כל מגפותי . על דרך הפשט קרא למכת הברד כל מגפותי מפני שבמכת הברד נכללות מגפות הרבה על האדם ועל הבהמה, וזהו מאדם ועד בהמה ושבירת כל האילנות ואין צריך לומר אבוד התבואה והפירות וכל טוב הארץ מרוב הפלגת קרירות הברד, וכן אמר דוד המע"ה (תהלים ע"ח) וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל הוא מין ממיני הברד והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומיבש הלחות. ואמרו רז"ל למה נקרא שמו חנמל שהיה בא ונח על השקמים ומל וכל שכן הברד הזה שהיה האש מתלקחת בתוכו.(רבינו בחיי)
ק. כתב דעת זקנים – למה חשב בני עמרם ובני יצהר ובני עוזיאל שהם בני בנים של קהת ולא בני בנים של גרשון ומררי ולא חשיב נמי בני בנים של חברון כמו שאר בני בנים. וי"ל שלא היו לו בנים.
ש. עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַלְקוֹת פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּשְׁלִישִׁית כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. (סנהדרין פא:)

שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת ramnadlan018@gmail.com

וארא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש