בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפילת הדרך וברכת הגומל
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך גיליון 392 של "קול צופייך"

ברכת הגומל ושעשה לי נס

מן הפסוק "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" למדו חז"ל שאדם הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, בדיני ברכת הגומל.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

שבט תשס"ז
10 דק' קריאה
שעשה לי נס במקום הזה
כתוב (שמות יח, י) "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם".

מכאן למדו חז"ל שאדם הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה", וז"ל הגמרא בברכות (דף נ"ד ע"א): "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". שואלת הגמרא "מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל. אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא מברכינן. והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא (רש"י: שֵם מדינה בדרומו של פרת) נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה (התנפל עליו אריה ונעשה לו נס וניצל), אתא לקמיה דרבא ואמר ליה (רבא) כל אימת דמטית להתם בריך (בכל פעם שתגיע לאותו מקום תברך) ברוך שעשה לי נס במקום הזה. ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות (שם מקום - רש"י) וצחא למיא, אתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי (הוא הלך בדרך והיה בסכנת נפשות שעמד להתייבש, ונעשה לו נס ונברא לו מעיין של מים וניצל). ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה, כי מטא לערבות בריך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות (עוד נס נעשה עם בנו של רבינא שרדף אחריו גמל משוגע שרצה להורגו, ובאותה שעה נפלה חומת בית אחד והוא נכנס לשם וכך הוא ניצל מהגמל המשוגע). כי מטא (כשהוא מגיע) לערבות בריך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל, כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות", עכ"ל הגמרא.

נס שנעשה לאביו
וכתוב בשו"ע (או"ח ריח, ד): "הרואה מקום שנעשה נס ליחיד, אינו מברך; אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה; וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה".

בעל כה"ח דן בשאלה (שם בס"ק יט) אלו ילדים יברכו, האם הנולדים לפני הנס, או אלו שנולדו לאחר הנס (ב"י משם הרשב"א). אבל המג"א כתב (שם בס"ק ו): שגם הנולדים לפני הנס מברכים, וכן הסכים עימו בברכ"י ס"ק ד'. ולפיכך פסק בעל כה"ח שהנולדים קודם הנס יברכו בלי שם ומלכות.
ועוד כתב בכה"ח (שם ס"ק לח): והא דמברכים שעשה נסים לאבותינו בפורים, זה נס פלאי שכתב המלך היפך דת פרס ומדי, ועוד שנהרגו שמונים אלף שונאי ישראל.

חובת ההודאה
וכתוב בזהר הקדוש (פרשת בא דף רמ"א ע"א ומובא בכה"ח סי' רי"ח ס"ק ט"ל,) שיש חיוב לאדם להודות לקב"ה על נסים שעושה לו, וז"ל: "חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון נסין דעבד, ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קב"ה ידע כולא כל מה דהיה ויהוי לבתר דנא ואמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע. אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודן כלהו לקב"ה, ואסתלק יקריה עלייהו עילה ותתא", עכ"ל.

להלל ולשבח
הקב"ה שולח בליל פסח את המלאכים לראות את ליל הסדר שנערך בבתים, וחוזרים המלאכים ואומרים ראינו שולחן ערוך ונרות דולקים, וקוראים בספרים, אך הקב"ה אינו מרוצה מתשובתם, ושוב הוא שולח מלאכים וגם הם חוזרים עם תשובה מעין זו. עד ששולח מלאכים פקחים והם שואלים את ישראל: מה אתם עושים בליל הסדר? ועונים להם: אנו משבחים ומהללים את הקב"ה על הנסים שעשה עמנו לפני כאלפיים שנה. אומר הקב"ה אם עדיין הם זוכרים את הנסים ההם, ראויים הם שאעשה להם עוד נסים ונפלאות (עיין ברעיא מהימנא פרשת בא דף מ' ע"ב, וכן בכה"ח סי' תע"ג ס"ק קנ"ב).

ארבעה צריכים להודות
הגמרא אומרת (ברכות נד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכים להודות: יורדי הים (מי ששוחה בים למרחק בערך ק"מ - יש לו דין של "יורדי הים", וכן מי שנוסע בספינה), הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". והגמרא (שם) מספרת על רבי יהודה שהיה חולה ונתרפא, ובא רב חנא מבגדד ביחד עם החכמים לבקרו ובירכו אותו בברכת "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא". אמר להם רבי יהודה: פטרתם אותי מברכת הגומל. ואומרת הגמרא שהיו שם עשרה וענה רב יהודה אמן אחרי ברכתו של רב חנא. ומסתבר שאמרו "בריך רחמנא אלקנא מלכה דעלמא דיהבך" וכו' עם שם ומלכות בארמית.

רבי יצחק ישראל זצ"ל היה תלמיד חכם עצום, אך עני מרוד, ומרוב עוניו היה רגיל להתבדח. פעם אחת חלה הרה"ג יעקב מאיר זצ"ל - הראשון לציון והרב הראשי לישראל, והלך הרב יצחק ישראל לבקרו. כשראה שהוא בשלבי החלמתו, בירך אותו ואמר "בריך רחמנא דיהבך על עפרא ולא יהבך עלן". שמע זאת הרה"ג יעקב מאיר שהוא אומר את היפך דברי הגמרא (המובאת לעיל) וכעס מאד, ואמר לו: מה ברכת ? אמר לו רבי יצחק ישראל: מדוע הינך כועס הרי התכוונתי לברך אותך ולא חלילה להיפך, ובאמת הרי אמרתי ברוך ה' שהעמידך על רגליך, על הארץ (על עפרא) ולא נתן לנו לשאת אותך על כתפינו במיטת מתים. נרגע הראשון לציון ואמר לו: בחכמה עשית.

אחר כך כשהכירו בחוכמתו של הרב יצחק ישראל זצ"ל, ובסיוע חותנו של רבי יעקב מאיר זצ"ל, הרה"ג רבי רפאל עזריאל, מינו אותו כדיין בבית הדין.

וסיפר לנו הרה"ג רבי אברהם רפול זצ"ל, שאני מכנה אותו "ש"ס חי", כי ר' יצחק ישראל הנ"ל היה בקיא בכל הש"ס וזכר דפים להפליא, וכל ענין של עגונה היו מביאים אליו והוא היה דן בנושא.

מרן הב"י והמבי"ט היו גרים בצפת, ולכל אחד היה בית דין משלו. יום אחד באה אשה לבית הדין של המבי"ט ואמרה לו שבעלה מת, ולא נמצאו עדים שיעידו על כך. מרן הב"י פסק שאינה נאמנת, ואילו המבי"ט פסק שהיא נאמנת והוא גם יחתן אותה שוב.

אמרו אנשי הב"י: כיצד המבי"ט יחתן אותה ובעלה חי ? והנה הגיע יום החתונה והתחיל המבי"ט לערוך את החופה, אך כוס היין נפלה ונשברה, וכן אירע בפעם השניה. הלכו ואמרו למרן הב"י את שאירע, והוא אמר: כל הכוסות שיקדשו בהם ישברו, כי בעלה חי ! והנה הכוס השלישית לא נשברה ובירכו עליה. אמר הב"י: עכשיו בעלה מת.

למרן הב"י היה מלאך מגיד שהיה אומר לו דברי מוסר. ומובא שהמלאך אמר לו שיש מעלה מיוחדת בלימוד שלומדים בשבועות (ראה במחזור 'קול יעקב' לחג השבועות בעמודים 103 - 111).

כיצד התעשר מרן הב"י ?
מסופר על מרן הב"י שהיה מתפרנס מקניית דברים ישנים וממכירתם, והיה נוהג לעבוד יום אחד בשבוע ובשאר הימים ללמוד. משראה שהפרנסה מצויה, החל לעבוד פעם בחודש, ובשאר הימים עסק בתורה. ומשראה שגם באופן זה יש ברכה בעמלו, החליט לעבוד פעם אחת בשנה בערב יום כיפור. יום אחד כשיצא לעבודתו פגשה אותו מטרוניתא אחת לא יהודיה ושאלה אותו אם ברצונו לקנות דברים ישנים, אמר לה הב"י: כן. אמרה לו אותה אשה: בעלי מת והוא היה רשע מרושע, ובכל יום כשהיה חוזר מעבודתו היה מנהגו לסור למחסן, ולאחר מותו ראיתי שהשאיר באותו מחסן פחים המלאים זפת, ואני רוצה למוכרם. קנה הב"י את אותם הפחים וחזר לביתו. לקח הב"י את אחד הפחים כדי להתיכו והנה הזפת נמסה ומתוכה נתגלו מטבעות זהב. חזר הב"י לאותה אשה כדי לומר לה שהמקח טעות. משראתה אותו מרחוק אמרה לו מה אתה רוצה ממני מכרתי לך הכל, ואפילו יש זהב ומרגליות לא אכפת לי העיקר שתקח את כל מה ששייך לבעלי ואני מוחלת.

הלך הב"י לאר"י הקדוש ושאל אותו כדת מה לעשות, וענה לו האר"י זה הפקר (אך הוא לא הסתפק בזה כי הם היו מחותנים, ועל כן). הלך למבי"ט וגם הוא אמר לו: 'אשריך שזכית לכך מן השמים כדי שתוכל לעסוק בתורה'. ואז ישב הב"י וכתב את השולחן ערוך בנחת ובשלוה, בלי דאגה לפרנסה.
מסופר על אדם אחד ירא שמים בשם מנשה איספן ז"ל שהיה מכין לֶבֶּן ומוכר אותו. יום אחד הוא הביא לבן להרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל שהיה חסידא קדישא ופרישא, והוא טעם ממנו ואמר לו שיש לזה טעם טוב מאד. אמר לו המוכר, כדי שזה יהיה מתוק ולא חמוץ אני מוסיף מעט מים. אמר לו חכם צדקה אם כך אתה צריך להודיע לקונים שאתה מוסיף מים אחרת זה גזל כי אתה מוכר במחיר של חלב. וכך עשה בתמימות, ומאז הפסיקו לקנות אצלו. והוא חזר לחכם צדקה ואמר לו שאין קונים ואמר לו חכם צדקה לך ותמצא עבודה אחרת, ואז הוא מצא עבודה בתיקון רעפים. והנה יום אחד הוא תיקן גג בשכונת שיך ג'רח אצל הגויים ומצא שם אוצר של כסף, והוא בא לחכם צדקה ושאל כדת מה לעשות, אמר לו חכם צדקה זה גזל הגוי לך ותחזיר להם, וכך הוא עשה, והם נתנו לו סכום הגון.

אותו יהודי מנשה איספן ז"ל היה אומר בלשון ערבי: 'אנא אחסן משולטן', היינו: אני יותר טוב מהמלך - כי המלך צריך לעבוד קשה ולהלחם כדי להרוויח ממון, אבל אני במזל אחד הרווחתי הרבה.

ברכת הגומל - בעשרה ושני ת"ח ביניהם
"אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו' מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו" (ברכות נ"ד ע"ב).

עשרה יושבים, והמברך - עומד
כתוב בבא"ח (שם אות ג'): "העשרה יושבין דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו, והמברך עומד משום דברכה זו היא במקום קרבן תודה והמקריב עומד ומקריב".

הגומל לחייבים טובות
בנוסח ברכת הגומל כתוב "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". הפשט הוא, אפילו לאותם שהם חייבים ולא ראויים שיעשה להם נס, אעפ"כ הקב"ה גומל להם טובות. והשומעים עונים: "האל שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". ואם לא אמרו, יצא ידי חובה, וטוב שהוא יענה אחריהם אמן.
וכתב הבא"ח (עקב, א): "קודם שיברך ברכת הגומל יאמר פסוק אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה".

קטן בברכת הגומל
קטן יכול לברך 'הגומל', או שישמע מאחר שיוציאו ידי חובה (עיין לבא"ח עקב אות ד', ולכה"ח סי' רי"ט ס"ק כ').

נשים בברכת הגומל
גם הנשים חייבות לברך 'הגומל' לאחר נסיעה וכדלקמן, או אחר לידה וכדו', וצריכה לברך בפני עשרה, ועל כן תברך מעזרת נשים אחי התפילה. ואם בעלה גם נסע ומברך 'הגומל', הוא יכול לברך ויכוון לפטור אותה כשהיא בעזרת נשים, ותענה אמן.

ומעיקר הדין, יולדת צריכה להביא קרבן תודה, ובימינו שאין קרבנות היא מברכת 'הגומל'. וכשיבא המשיח יעשו לה חשבון כמה קרבנות היא צריכה להביא.

מוסף יום ר"ח הזה
מעין זה אומר בעל הבא"ח: אנו אומרים בתפילת מוסף של ר"ח "את מוסף יום ראש חדש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה" וכו'. וזאת על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח ויו"ט ושבתות שעברו בגלות" (ש"ש ויקרא יט).

מי שנעשה לו נס - מברך
וכתב בבא"ח (ש"ר עקב, יא - יב): "מי שנעשה לו נס באיזה מקום דבר שהוא יוצא ממנהג העולם ותולדתו, כגון שנפל עליו כותל או תקרה או אבן גדולה וכיוצא בזה שבדרך הטבע ראוי שימות וניצול מן המיתה ה"ז מברך בכל עת שיגיע לאותו מקום בא"י אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי ירכו ג"כ מברכים בשם ומלכות שעשה נס לאבינו במקום הזה. בד"א כשיש בין ראיה לראיה שלשים יום חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו, אבל ראהו תוך שלשים יום לא יברך, ואם נעעשו לו נסים הרבה אז בהגיע אל אחד מהמקומות שנעשה לו הנס שם צריך להזכיר כל נסים של שאר מקומות ויכלול הכל בברכה אחת, ודוקא הוא חייב בכך, אבל יוצאי יריכו אין צריכין להזכיר שאר המקומות: אם באו עליו גנבים וניצול, או שנפל אבן או ברזל סמוך לו אע"פ שהיה בסכנת מות אם היה נופל עליו, אינו מברך שעשה לי נס דאין דבר זה יוצא ממנהג העולם ותולדותיו, מיהו אם בא עליו כדור מקנה רובה אך לא נכנס בבטנו ובשאר מקומות החלל אלא בא ברגלו או בידו, וכן אם אחד תחב לו סכין בגופו ולא נכנס הסכין במקום החלל אלא בבשרו כיון שהגיע הדבר בגופו הה"ז ספק אם יברך בשם ומלכות, לכן טוב שגם בזה יעשה כמ"ש באות וא"ו לקרא תחלה ג"פ הנז"ל ואח"כ יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו".

באות ו' כתב הבא"ח: "מי שחלה בעניו ונתרפא היה בדין לברך אל לא נהגו, ומ"מ יברך בעשרה בלי שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו, ועיין עקרי הד"ט אות כ"ד ושאר אחרונים, וטוב שיאמר קודם הברכה ג"פ אלו ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, לך ה' הגדולה וכו' והעושר והכבוד וכו' ואח"כ יברך ברכת הגומל בלי שם ומלכות, ועיין פתחי תשובה יו"ד סי' שכ"ח סק"א מה שכתב בשם הרב פרי תבואה מה שקבל מרבותיו יע"ש", עכ"ל הבא"ח.

ולפיכך, חיילים החוזרים ממלחמה - ובפרט אלו שהיו במלחמת לבנון ופגזים עפו מעליהם ולא ניזוקו, כשיהיו שם, יברכו: שעשה לי נס במקום הזה.

וכתב השו"ע (ריט, ט): "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

וכתב המש"ב (שם ס"ק לא) שהאחרונים כתבו שהמנהג לברך על כל נס ונס.

ואם כן לנוהגים כמש"ב - יברכו בשם ומלכות, ולנוהגים כשו"ע - יברכו בלי שם ומלכות ויהרהרו שו"מ בלבם, וכן פסק הבא"ח (עקב אות יב).

הנוסע מעיר לעיר
כתוב בשו"ע (ריט, ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".

ונראה שבימינו שיש ל"ע הרבה תאונות דרכים, גם האשכנזים וגם הצרפתים יברכו, כי הדרך בחזקת סכנה.

אם למשל, נסעו כמה אנשים לקבר רשב"י דרך כביש הבקעה, שהוא לכו"ע עובר דרך מדבר - כל אחד מהנוסעים צריך לברך 'הגומל'.

דינים שונים בברכת הגומל
א. מי שהיה חייב מס ואסרוהו - כשישתחרר עליו לברך הגומל.
ב. ירד בים ונעשה לו נס באמצע הדרך - לא יברך אלא עד שיגיע למחוז חפצו.
ג. טס לחו"ל - אחינו האשכנזים מברכים כשמגיעים ליעדם, אנו נוהגים לברך כשחוזרים לארץ ישראל.
כיון שהיה עוני גדול בצפת, תקנו שהתיירים שבאים לשם, יעלו לספר תורה ויברכו 'הגומל', ואחר כך עושים להם 'מי שבירך', וכל זה כדי שיתרמו לבני ארץ ישראל.
יום טוב שני - מהדין, תושב חו"ל חייב לעשות שני ימים טובים בחו"ל, וכשבא לארץ עושה יום טוב אחד כמונו, ויום טוב שני עושה בצנעא. כשבאו העולים לצפת התיר להם מרן לעשות שני ימים טובים בפרהסיא, כדי שיבואו לבית הכנסת ויתרמו לבני ארץ ישראל. כיום עושים בכמה ביתי כנסיות בארץ מנין שני, וכל זה יעשו בצנעא ולא יפרסמו במודעות.
ד. חולה ונתרפא - הגדרת חולה לענין זה: חולה בכל גופו שאינו יכול ללכת. וכשיהיה בריא כל צרכו, אז יברך ברכת 'הגומל'.
ה. היה חולה והבריא תוך שבעת ימי אבלותו - האם יברך הגומל או לא ? ולמעשה: יברך.
ו. נתקעה לו עצם בגרונו - שאלו את בעל הט"ז: מה הדין אם אכל דג והיתה בו עצם ולא נזהר בה, ונתחבה בגרונו, והנה נעשה נס ויצאה העצם, האם חייב בברכת 'הגומל' או לא ? (יש סגולה שנותנים לו מכה על ראשו ואומרים "דג נחות"). וכתב הרב 'שדי חמד' (במערכת ברכות) שעליו לברך 'הגומל' בלי שו"מ.
ז. עלה בסולם ונפל - והיה לו כאב איברים אבל קם והלך, אינו חייב לברך 'הגומל'. ואם נפל למשכב, חייב לברך 'הגומל'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il