בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • הלכות פורים
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
17 דק' קריאה
תשובה נו

(מתוך ח"ו)

ירושלים, ישראל Jerusalem, Israel
אדר תשס"ה

דיני מוקף ופרוז ששינו את מקומם בפורים משולש

שאלה
השנה כשחל דין פורים משולש בירושלים, ירושלמי שרוצה לנסוע לשפלה, כיצד ינהג במקרים הבאים:
א. קריאת מגילה בירושלים, נסיעה לרעננה לאחר הקריאה (או ביום שישי בבוקר) וחזרה לירושלים במוצ"ש או ביום ראשון.
ב. קריאת מגילה, סעודה וכו' ברעננה, חזרה לירושלים במוצ"ש או ביום ראשון.
האם יש אמת באמירה שאם שומעים מגילה בירושלים, ראוי שלא לצאת ממנה עד מוצאי יום ראשון?

תשובה
א. ירושלמי שנמצא השנה בזמן קריאת המגילה של ליל י"ד בירושלים, ונוסע אחר-כך לערי הפרזות, נוהג בי"ד בכל דיני פורים כבני ערי הפרזות 1 וביום ט"ו וט"ז אין עליו כל חיוב 2 . דרך זו היא המומלצת לגבי מועד הנסיעה.
אם רצונו להחמיר, ישלח מנות ויאכל סעודת פורים גם בט"ז 3 .
רצוי שתהיה בידו בקריאה שבליל י"ד מגילה כשרה, ויקרא בה בלחש עם הקורא 4 .
ב. מותר לצאת מירושלים לערי הפרזות בי"ד בבוקר לאחר קריאת המגילה, וזו הדרך הפחות מומלצת 5 .
ירושלמי שיצא בי"ד בבוקר לערי הפרזות אינו צריך לשלוח מנות ולאכול סעודת פורים בי"ד (יום ו') אלא בט"ז (ויש הנוהגים להחמיר גם בט"ו – בשבת 6 ), בין אם יימצא בט"ז (יום א') בערי הפרזות ובין אם יחזור לירושלים 7 . גם אם נמצא בערי הפרזות בזמן ששולח מנות, ראוי לשלוח למוקף כמותו 8 , כלומר לאדם אחר שבא מירושלים כמוהו, או על-ידי שליח למי שנמצא בפועל בירושלים. אין צורך כמובן לתת בפועל מנות לשליח שייסע לירושלים, ודי למנות (מראש או בטלפון) שליח הנמצא בירושלים בלאו הכי, שייתן מנות בשליחותו לירושלמי אחר 9 .
"על הנסים" יאמר במצב כזה בשבת 10 . כיוון שהוא נמצא במקום שבו הציבור אינו אומר על הנסים ביום זה, לא יהיה ש"צ לכתחילה.
את קריאת "ויבוא עמלק" במצב כזה – מפסיד 11 .
במצב זה, ראוי שלא הוא יקרא מגילה לציבור ולא יברך עליה בעצמו בי"ד, בערב ובבוקר 12 .
ג. אין זה נכון לומר שראוי שלא לצאת מירושלים עד מוצאי יום א'. לכל היותר יש מקום לדון בהמלצה להישאר בירושלים בשבת עצמה 13 .




^ 1. מבואר בגמרא (מגילה יט ע"א), ונפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרפח סע' ה) ש"מוקף בן יומו קרוי מוקף" ו"פרוז בן יומו קרוי פרוז". נחלקו הראשונים מה קובע את הגדרת האדם כ"פרוז" או כ"מוקף" בן יומו. לעניינינו חשוב לציין:
א. דעת הרא"ש (מגילה פרק ב סי' ג) והטור (סי' תרפח, ועיין שם ב"בית יוסף"), שהנקודה הקובעת הן לפרזים והן למוקפין היא ליל י"ד: מי שנמצא בליל י"ד בערי הפרזות דינו כפרוז, ומי שנמצא בליל י"ד בערי המוקפין דינו כמוקף. אמנם דעתם לא נתקבלה להלכה, אבל הפוסקים התחשבו בה לעניינים שונים; עיין למשל בשו"ת "הר צבי" (או"ח ב סי' קיח), שהאריך לבסס את שיטת הרא"ש, ובסיכום להלכה (סי' קכח אות יב) חשש לה למעשה, וכן ב"מועדים וזמנים" (סי' קפד אות ג ואות ח) שחשש לשיטת הרא"ש.
ב. להלכה מקובל שהנקודה הקובעת היא סוף ליל י"ד (עלות השחר) לפרזים, וכנ"ל בט"ו למוקפים. התלות בסוף הלילה (עלות השחר) נובעת מלשון הגמרא: "אם עתיד לחזור בליל י"ד", כלומר כפירוש רש"י – עד סוף הלילה, וכך מבואר בטור וב"בית יוסף" (שם סי' תרפח). וליל ט"ו הוא הקובע למוקפין, לשיטת רש"י בסוגיא ולהבנת רוב המפרשים ברי"ף וברמב"ם, כמבואר ב"בית יוסף" (שם) וב"משנה ברורה" (סי' תרפח ס"ק יב) בביאור דברי השו"ע.
כמו כן מקובל להלכה (אם כי לא מוסכם) שהנקודה המשמעותית היא מה היה בדעתו של אדם בליל פורים או בשעת יציאתו ממקומו לגבי עלות השחר, כלומר: מי שבתחילת ליל י"ד ובשעה שיצא ממקומו חשב להיות בעיר פרזות בעלות השחר של י"ד – דינו כפרוז, ובאותה דרך לגבי הלילה ועלות השחר של ט"ו לגבי ערי מוקפין – דינו כמוקף. לגבי הדין אם השתנתה דעתו בין שתי נקודות זמן אלה – הפוסקים נחלקו אם הדין תלוי בדעתו בשעה שיצא ממקומו או בתחילת הלילה (של י"ד או של ט"ו). להלכה נקט ה"משנה ברורה" (שם) שהדין תלוי בשעת יציאתו, עיין ב"שער הציון" (שם ס"ק טז). הגרצ"פ פרנק ב"הר צבי" (שם סי' קיט) דחה את דבריו, והכריע בראיות שהדין תלוי בתחילת ליל פורים; אך מאידך גיסא, בסיכום ההלכות שכתב (סי' קכח אות יג-יד) נראה מדבריו שהדין תלוי בדעתו בשעת יציאתו ממקומו, וצריך עיון. דעת ה"חזון איש" (או"ח סי' קנב אות ו) שהדין תלוי בדעתו בתחילת הלילה. אך עיקר כוונתו והסברות שכתב באו לשלול את הקביעה על-פי דעתו בשעת יציאתו, אם יצא קודם לכן; ולשיטתו, אם יצא רק אחר-כך, בכל מקרה אין לו דין פרוז בן יומו או מוקף בן יומו, כפי שיבואר בהמשך. ויש לעיין מה יהיה הדין במצב כזה, לשאר הפוסקים.
לכן, למעשה, הצרכנו את דעתו בשתי נקודות זמן אלה. ונראה שאם השתנתה דעתו ביניהן, יש להתייחס לכך כאל ספק ולשקול את ההכרעה למעשה בהתאם לכך – בצירוף שאר הספקות (אם קיימים) בכל מקרה לגופו.
גם אם לבסוף השתהה יותר, אין הדבר חשוב (לסברה זו) היכן היה האדם בפועל (בין אם נשתנו תכניותיו מרצונו או נתבטלו שלא מרצונו).
ישנם פוסקים שסברו, בניגוד לאמור, שיש משמעות למיקומו של האדם בפועל בעלות השחר או בתחילת הלילה. פשטות לשון השו"ע (או"ח סי' תרפח סע' ה) שתלוי רק במה שהיה בדעתו. דעת הט"ז (שם ס"ק ו) וה"משנה ברורה" (שם) בשמו, שבמקרה שהייתה דעתו להישאר עד עלות השחר צריך שאכן יהיה שם בפועל לבסוף (אך גם לדעתם אם היתה דעתו לחזור קודם אין משמעות לשאלה אם כך היה לבסוף או שהתעכב יותר מהמתוכנן). ה"חזון איש" (או"ח סי' קנב סוף אות ה) חולק על כך. ועיין עוד בשו"ת "הר צבי" (או"ח ב סי' קיט), שהאריך לבאר את שיטות הראשונים בשאלה זו, אם ומתי תלוי הדין בדעתו של האדם או גם במה שהיה בפועל, ולמעשה סובר כפי שסיכם (סי' קכח), שיש לחוש גם כשהיה בדעתו לחזור לפני עלות השחר ולבסוף התעכב, שייתכן שנקבע דינו לפי מקומו בפועל בעלות השחר, בניגוד למשמעות הדברים הפשוטה בשו"ע.
לגבי תחילת הלילה, עיין ב"חזון איש" (או"ח סי' קנב אות ב), שלדעתו גדר פרוז או מוקף בן יומו מותנה בהימצאות באותו מקום בפועל בתחילת הלילה, ואז ישנו תנאי נוסף: שתהיה דעתו להישאר שם כל הלילה. גם לדעתו הדברים אמורים רק כשהמקום שבו הוא חושב להיות בעלות השחר אינו מקומו הקבוע, אבל אם חושב לחזור למקומו הקבוע בעלות השחר נדון כמקום זה, כיוון שאין צורך להגדירו כפרוז או כמוקף בן יומו, אלא רק לא לעקור ממנו את מעמדו הקבוע כפרוז או כמוקף (עיין שם אות ו).
פרוז שיצא למוקפין על מנת לחזור אחר עלות השחר של י"ד אך לפני עלות השחר של ט"ו, דינו – כמבואר ברש"י, בר"ן בדעת הרי"ף וב"כסף משנה" בדעת הרמב"ם, ועל-פי-זה ב"בית יוסף" וב"משנה ברורה" הנ"ל – כפרוז. ונראה מה"חזון איש" שהביאור בכך הוא כיוון שלפי מחשבתו, בהנחה שתתקיים גם בליל ט"ו, לא יתחייב ולא יחול עליו דין מוקף בן יומו, אין דין פרוז נעקר ממנו כלל, ורק אם תכנן לשהות שם עד עלות השחר של ט"ו נפטר מחובת יום י"ד. ואם לבסוף ישתנו מקומו ודעתו, כך שבכניסת ליל ט"ו יהיה בערי פרזות ויהיה בדעתו להיות שם עד עלות השחר, ייפטר גם בט"ו, כמוקף גמור שיסע לערי פרזות לאחר י"ד בבוקר על מנת לשהות שם בעלות השחר של ט"ו; וכתב שאין לעשות כן.
ג. בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) מבואר שאדם שעוקר את דירתו ממוקפים לפרזים עשוי להיפטר מפורים בשני הימים, ומי שעוקר מפרזים למוקפים – להתחייב בשניהם. הפוסקים דנו אם דברי הירושלמי הללו נפסקו להלכה או לא, וכן אם הדברים אמורים רק במי שעוקר דירתו ממש, או אף במי שנוסע ליום אחד: אם ההלכה כדברי הירושלמי – עיין ב"קרבן נתנאל" על הרא"ש (מגילה פרק ב סי' ג), בביאור הגר"א (שו"ע או"ח סי' תרפח ס"ק יא) וב"משנה ברורה" (שם סקי"ב), שפסקו כירושלמי.
אם כוונת הירושלמי דווקא למי שעקר את דירתו לגמרי – עיין בריטב"א (מגילה יט ע"א) ובשו"ת "הר צבי" (שם), שהוכיח מהמאירי (מגילה יט ע"א) ומה"פרי מגדים" ("משבצות זהב" סימן תרפ"ח ס"ק ו) שנקטו כך, ועיין עוד ב"אור לציון" (א סימן מו), שנקט בפשטות שאין הלכה כירושלמי, או שהירושלמי מדבר רק בעקר לגמרי דירתו; לעומת זאת משמע מהרמ"ע מפאנו, שדבריו הובאו ב"מחזיק ברכה" וב"כף החיים" (שם ס"ק כט), שהוא חולק, וב"הר צבי" הקשה עליו; ועיין גם ב"מנחת שלמה" (א סי' כג אותיות ג, ז) שחולק על זה ותירץ דברי הרמ"ע וגם דחה את הדיוקים מהריטב"א ומהמאירי ומה"פרי מגדים". ועיין גם בהערות ר"מ הרשלר על המאירי שבמהדורתו. ועיין עוד ב"חזון איש" (שם אות ב), שמסברה צידד ש"עקר" לאו דווקא לגמרי, אך הביא את דברי הריטב"א, וגם הוא הבינם (כפשוטם) שעקר פירושו לגמרי, וחשש לזה למעשה (עיין שם אות ו).
ד. כמו כן יש שפירשו את הדברים (בירושלמי) בדרך של שאלה ולא בדרך של מסקנה – עיין ב"פני משה" (שם). ועיין עוד ב"קרבן העדה", שמשנה את הגרסה בירושלמי ומפרש גם הוא כשאלה, וכן כתבו ה"חזון איש" (אות ב) והר"מ הרשלר בהערות על המאירי שבמהדורתו, שניתן לפרש כך.
ה. ^ 2. כנ"ל שמקובל להלכה, אם כי לא מוסכם, שהנקודה המשמעותית היא מה היה בדעתו של אדם בליל פורים או בשעת יציאתו ממקומו לגבי עלות השחר. כלומר, מי שבתחילת ליל י"ד ובשעה שיצא ממקומו חשב להיות בעיר בעלות השחר של י"ד – דינו כפרוז.
^ 3. כאמור, ישנן שיטות שלפיהן יש משמעות גם למיקומו של אדם בפועל בתחילת הלילה, ולדעות אלה במצב זה לא יתחייב האדם ביום י"ד בדיני פרזים, ואז – אם ההלכה כירושלמי ואם הדין אינו רק בעוקר דירתו אלא גם בנוסע ליום אחד – אדם זה פטור מפורים בשני הימים. אבל כיוון שהעיקר להלכה אינו כשיטות אלה, נראה שבנדון דידן אין צורך לחוש להן אפילו לכתחילה, כיוון שמצטרפים לכך הספקות הנוספים הללו.
ו. אם ההלכה אינה כירושלמי, או שדברי הירושלמי אמורים רק במי שעקר דירתו ממש, יוצא שאדם זה מחויב בפורים – לפי השיטות שהדין תלוי גם במיקומו בתחילת הלילה – כפי מקום דירתו העיקרי בט"ו, ומי שרוצה לחוש לדעות אלה ישלח מנות ויעשה סעודה גם ביום א', כדין ה"מוקפין"; אך אין זה חיוב, כמובן. על כל פנים, לא יאמר "על הנסים" בשבת (שכן אמירה זו אינה חיוב גמור מחד גיסא, ויש בה חשש הפסק לדעות (שהלכה כמותן) שמעיקר הדין דינו כפרוז מאידך גיסא. כמו כן אין צריך לחוש למה שאינו שומע קריאת "ויבא עמלק" בשבת, כיוון שקריאת התורה אינה מעיקר מצוות היום, והיא חובה המוטלת בעיקר על הציבור ולא על היחיד.
^ 4. יש מקום לומר שמי שדינו כפרוז, כאמור, אינו יוצא חובה בקריאת המגילה ששומע בלילה ממוקף, כיוון שחיובם של המוקפין בי"ד נחשב כ"תשלומין", או כ"חיוב מדברי סופרים", ואילו חיובו של הפרוז בי"ד הוא חיוב מעיקר הדין ומ"דברי קבלה" – "טורי אבן" (מגילה ה ע"א), והובאו דבריו גם ב"מקראי קודש" (לגרצ"פ פרנק, פורים סי' כט). אבל שם (בסי' נא) וב"הר צבי" (או"ח סי' קכה) העלה שלא כסברה זו, וזה סניף לקולא בענייננו. לפי זה יצטרך אדם זה לשמוע את הקריאה (בירושלים) בליל י"ד מאדם שדינו כפרוז.
ז. אולם נראה שאין צורך לטרוח ולהחמיר בעניין זה כל-כך, כיוון שהסברות הנ"ל לחומרה אינן ברורות ומוסכמות וכשמדובר בקריאת המגילה של ליל פורים, בלאו הכי החיוב הוא מדברי סופרים ולא מדברי קבלה. ר"ן (דף א ע"א מדפי הרי"ף) שאומר שקריאה זו אינה עיקר; עיין ב"טורי אבן" (מגילה ד ע"א; ה ע"א; כא ע"א) שביאר את החילוק, שביום החיוב הוא מדברי קבלה ובלילה דרבנן בעלמא, וחזר על דבריו אלה גם בשו"ת "נודע ביהודה" (קמא, או"ח סי' מא) – כך שלכל היותר ניתן לומר שחיובו של הפרוז הוא בגדר דרבנן, ושל המוקף בי"ד "תרי דרבנן", וגם אם מחויב מדרבנן אינו יכול להוציא את מי שמחויב מדברי קבלה (וגם זה אינו פשוט). ועדיין, לדעות רבות, מי שחיובו הוא "תרי דרבנן" יכול להוציא את מי שחיובו שהוא "חד דרבנן" – שיטת רש"י בברכות מח ע"א שאפילו מחוייב דרבנן (מלבד קטן שחיובו מטעם חינוך – חיוב של אביו הוא ולא שלו) יכול להוציא את המחויב מן התורה. ועיין ב"טורי אבן" (שם, בהמשך דבריו במגילה ה ע"א), שמציע לחלק לגבי "תרי דרבנן" בין קטן לדרבנן אחר, ולומר שגדול שהוא "תרי דרבנן" מוציא "חד דרבנן". ובדבריו (שם יט ע"ב) אף האריך להקשות על שיטת התוספות, שמי שחיובו "תרי דרבנן" אינו יכול להוציא מי שחיובו "חד דרבנן". והתוספות עצמם (מגילה כד ע"א סוף ד"ה מי) כתבו לגבי סומא, שאף שהוא תרי דרבנן, כיוון שהוא בר דעת מוציא את האחרים שחיובם דרבנן. כמו כן יש ראשונים שפוסקים שאפילו קטן שהגיע לחינוך מוציא גדולים במגילה (כדעת ר"י במשנה, מגילה יט ע"ב) – עיין בטור וב"בית יוסף" (או"ח סי' תרפט), ומחלוקת מקבילה (שם סי' תרעה) לגבי נר חנוכה; ושם הובאה דעת המתירים אף בשו"ע (סע' ג) בשם "יש מי שאומר". עם זאת אם יש לו מגילה כשרה, ואינו צריך לטרוח, ראוי במקרה זה לקרוא בלחש עם הקורא, כדי לצאת ידי כל הדעות.
^ 5. כיוון שלפי הפוסקים שפסקו כדעת הירושלמי ופירשו ש"עקר דירתו" לאו דווקא, והוא הדין בנוסע ליום אחד, יוצא שבמצב כזה ייתכן שפטור מפורים בשני הימים – הן מהמצוות שמקיימים במוקפין בשבת וביום א' (ט"ו וט"ז) והן אפילו מקריאת מגילה ומתנות לאביונים, שנעשות השנה בי"ד בכל מקום, כיוון שחיוב זה במוקפין הוא בגדר תשלומין לט"ו באדר, ואם בט"ו באדר אינו נחשב למוקף אין מקום לתשלומין אלו.
לפי זה, יש מקום לומר שראוי להימנע ממצב כזה, שכן אל לאדם להפקיע את עצמו מחיובי מצוות, וכמו שאמרו חז"ל על מי שהולך בבגדים שאינם חייבים בציצית, שב"עידנא דריתחא" נענשים על כך (מנחות מא ע"א). עם זאת, כיוון שאין מדובר בעברה או בביטול מצווה, אלא רק בחשש של הפקעת עצמו מחיוב, והמצווה המדוברת אינה דאורייתא, וכיוון שיש כאן כמה ספקות – אם ההלכה כירושלמי, ואפילו אם כן, אם דברי הירושלמי נאמרו גם במי שלא עקר דירתו ממש. ויש לצרף לכך גם את דעת הרא"ש, שלפיה הכול נקבע בליל י"ד – ולפי זה ברור שאין פוסקים כירושלמי. וכן ישנה סברה של הגרש"ז אוירבך ("הליכות שלמה", מועדים פרק כא סע' א, ועיין ב"דבר הלכה" שם אות ב), שלפיה בשנה זו לכולי עלמא אין פוסקים כירושלמי, והזמן הקובע הוא י"ד, כיוון שביום זה מתקיימות עיקר מצוות הפורים, ובט"ו אין שום מצווה ממצוותיו (אלא רק קריאה בתורה ואמירת "על הנסים"), לכן נראה שאין חיוב לחשוש לדעות אלה, ומותר לנסוע לשבת לערי הפרזות.
כל זה לגבי אדם מהמוקפין, אבל לעומתו פרוז שיצא למוקפין על מנת לחזור אחר עלות השחר של י"ד ולפני עלות השחר של ט"ו, דינו בדרך כלל כפרוז. אך לפי דברי הגרש"ז אוירבך, יש לעיין אם לסברתו בשנה זו גם פרוז שיצא למוקפין על מנת לחזור אחר עלות השחר של ט"ו יתחייב בפורים משולש, ודין כפרוז נעקר ממנו, כיוון שבשנה כזו לסברת הגרש"ז אוירבך נקבע הכול לפי סוף ליל י"ד; או שאין דבריו אמורים אלא לגבי הפיכת מוקף לפרוז, שבזה יש יותר מקום לסברתו, כיוון שמעמדם המיוחד של מוקפין קלוש בשנה זו, שרוב דינם כפרזים, ולכן שינוי מעמדם כמוקף ראוי שיהיה תלוי ביום שבו נוהגים רוב דיניהם. אך לגבי מי שעיקר דינו כפרוז, אולי כדי להסיר ממנו דין זה צריך שיהיה בדעתו לשהות במוקפין גם בט"ו כבכל שנה.
ואולי זהו ביאור דברי הגרש"ז אוירבך המובאים בקונטרס דיני פורים המשולש (הערה נד) בעניין זה: "דאם הוא בן עיר שחוזר לעירו אין לחייבו, וכהירושלמי דבעקר דירתו בט"ו פטור משניהם". וב"הליכות שלמה" (שם ב"אורחות הלכה") תמהו על זה שלסברתו נקבע דינו בשנה זו כבר בי"ד כבן כרך, ואולי הביאור כנ"ל. ומה שכתב כהירושלמי אין כוונתו שגם כאן פטור מפורים לגמרי, שאין סברה ומקור לומר כך, אלא שמהירושלמי רואים שישנה מציאות שכדי להתחייב בט"ו צריך להיות (או לתכנן להיות) במוקפין בשני הימים, (שאם היה בי"ד בכרך ובט"ו בעיר פטור משניהם, ואין אומרים שכיוון שלא היה בעיר בי"ד נעקר ממנו דין פרוז ונקבע בדין מוקף) וכמו כן כאן דין מוקף בן יומו תלוי בשני הימים, וצריך עיון.
ומכל מקום לדינא באופן זה אין צירוף של הסברה שאם אין הלכה כירושלמי, אך על כל פנים פוסקים שלא כדעת הרא"ש, ייקבע החיוב כמוקף כשנמצא במוקפין בי"ד ובפרזות בט"ו, מפני שזה מקומו העיקרי, שהרי במקרה זה מקומו העיקרי הוא בפרזות, ולכן נראה לדינא שינהג כפרוז. אך יש מקום לדונו כספק – מצד סברה זו ומצד שיטת הרא"ש, ולהחמיר בסעודה ובמשלוח מנות אף ביום א', ואולי גם שלא יהיה הוא הקורא במגילה להוציא פרזים ידי חובתם.
ח. ועל כל פנים לגבי פרוז זה אין לחשוש שאינו חייב כלל בפורים השנה (כי גם אם דינו נקבע השנה לפי יום ט"ו – כבשאר שנים, על כל פנים הוא מחויב בפורים, וגם בדברי הגרש"ז אוירבך, שקשר את דינו לירושלמי של "עקר דירתו" נראה שביאורו כנ"ל, ולא שכוונתו שפטור לגמרי).
^ 6. כדעת המהרלב"ח (סי' לב); ועיין ב"מגן אברהם" (או"ח סי' תרפח ס"ק י), ב"שערי תשובה" (שם ס"ק ז) וב"משנה ברורה" (שם ס"ק יח). ובלוח ארץ ישראל (של הרב טיקוצ'ינסקי) כתב שיש שחוששים לשיטת המהרלב"ח. לגבי סעודה – לרוב הדעות, גם אם חוששים לשיטה זו, אין צורך בסעודה מיוחדת, ודי בתוספת בסעודת השבת. עיין ב"קיצור דיני פורים המשולש" (הערה לו) בפירוט המקורות לכך.
ט. יש לציין שיש גם יחידים שחוששים לשיטת ה"כנסת הגדולה" (סי' תרצה) לשלוח מנות גם בי"ד – ביום ו', וכן לשיטת המאירי (מגילה ה ע"א) לאכול בו סעודת פורים, אך לא ציינו מנהג זה בגוף התשובה, כיוון שרוב הפוסקים האחרונים לא חששו לשיטות אלה, ורוב בני ירושלים – אף המדקדקים לחשוש לשיטת מהרלב"ח – לא נהגו בדרך כלל לחשוש לשיטות אלה.
י. ^ 7. לפי האמור לפסוק בענייננו, שהכול נקבע לפי ליל י"ד, נחשב אדם זה כ"מוקף", ולכן איננו חייב בי"ד בסעודה ובמשלוח מנות, אלא בט"ז (יום א'), ויעשה סעודה ביום א' במקום שיימצא בו (שו"ע או"ח סי' תרפח סע' ו) גם אם יימצא אז בערי פרזות, וכן ישלח אז מנות (הט"ז שם ס"ק ח, ה"משנה ברורה" ס"ק יח). מתנות לאביונים ניתנות בשנה זו גם על-ידי מוקפין בי"ד (כמבואר בשו"ע שם), ולכן אין לגביהן נפקא מינא השנה בשאלה של פרוז או מוקף בן יומו ודיניו.
יא. ^ 8. כיוון שלדעות רבות אין יוצאים ידי חובה במשלח מנות בט"ו (או השנה בט"ז) כשהמקבל הוא פרוז– "עקרי הד"ט" (סי' לו ס"ק כד), ועיין בשו"ת "משנה הלכות" (ד סי' פז).
^ 9. אין צורך לתת לשליח את המשלוח בו ביום (במקום שבו הם נמצאים) ושהשליח ייסע לירושלים למסרו. ניתן למנות שליח מראש או בטלפון ולתת לו את המשלוח מראש. אמנם בספר "פסקי תשובות" (סימן תרצד הערה 46) הביא שיש חולקים וסוברים שאי אפשר למנות שליח מראש, ועיין שם (הערה 47) שהביא את דברי "ערוך השולחן" (סי' תרצה סע' יז): "כששלח מנות... קודם פורים ויגיעו לו בפורים... נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו". אבל נראה שאין זה נכון, וגם החולקים יסכימו שאם השליח עושה בפורים את כל מעשה הנתינה בשליחות המשלח ולשם מצווה, וכוונתם של השליח והמשלח מלכתחילה היא שלא לזכות לעני (או למקבל המנות, במשלוח מנות) לפני פורים – יוצא ידי חובה, ששלוחו של אדם כמותו. ומה שכתבו שאין לנהוג כך – מדובר כשלא נעשה מעשה המצווה בכוונה לקיום המצווה בפורים (למשל במשלוח בדואר), שאז יש להחשיב את שעת המסירה של משלוח המנות לשליח כשעת המעשה של המשלח. ונראה שזאת גם כוונת "ערוך השולחן" (סי' תרצה סע' טז), שכתב: "ואם העמיד שליח קודם פורים שביום הפורים ישלח בעדו מנות לפלוני יצא, דשלוחו של אדם כמותו". וקודם לכן (סי' תרצד סע' ב) כתב בדומה לזה לגבי מתנות לאביונים: "וחייב... בפורים עצמו, אבל קודם פורים אפילו נתן מפורש על פורים אינו מועיל, דזהו חובת היום דווקא... ויכול להעמיד שליח קודם פורים שיתן בשבילו בפורים מתנות לאביונים". ואין בסיס להבנת ה"פסקי תשובות" בדבריו, שצריך שהשליח יעשה "מעשה הפרשה" עבור המשלח בפורים עצמו.
וכן נראה שאף אם לא ייתן את המשלוח לשליח ממש, אלא שהשליח ייתן עבורו ובשליחותו, נחשב שהוא נותן, לפי מה שמוגדר בגמרא (קידושין ז ע"א) "דין עבד כנעני", שכשראובן נותן ממון משלו עבור שמעון ובשליחותו; כמבואר ברש"י שם שנחשב ששמעון נתן בעצמו מממונו.
ולדעת רוב הפוסקים, מלבד הרמב"ם (שכנראה הייתה לו גרסה שונה בגמרא), זו נקראת נתינה גם בדיני ממונות. וגם בלי סברה זו ייתכן שאין צורך שהמנות ששולח – הוא או שליחו עבורו – יהיו ממונו ממש, שהרי לא נאמר על משלוח מנות דין "לכם", וגם לפי הטעמים שנאמרו במצווה זו – להרבות באחווה, או כדי שיוכל המקבל להשתמש במנות אלה לסעודת פורים, די בכך שהמקבל יקבל מכוחו של השולח, ולאו דווקא מממונו. אך עיין בשו"ת "ציץ אליעזר" (יט סי' סז אות ד), שכתב: "אודות משלוח מנות לחבירו בדרך הזמנה בחנות דרך הטלפון... שיוצא דכשהשני קיבל זה עדיין הנותן לא זכה בזה, דלא שילם אם יצא בזה ידי משלוח מנות... העצה בזה היא שיבקש מבעל החנות שיזכה לו ע"י אחר המצוי שם, ואז זוכה בזה המשלח... ובאופן כזה יצא איפוא בזה ידי משלוח מנות "איש לרעהו" מרכוש האיש לרעהו, בדומה להיכא דכתיב 'ונתן', שמשמעותו 'משלו', עיין שו"ע (אבה"ע סי' קכ סע' א) וט"ז (ס"ק ב) וכן ב"פרי חדש" (שם) ו"פתחי תשובה" (ס"ק א) ואכמ"ל".
אבל השוואת לשון "איש לרעהו" ללשון "נתן" היא מחודשת, וגם ההנחה שלשון "ונתן" עצמה מחייבת תמיד נתינה מממונו של הנותן אינה מחויבת, שהרי קניין כסף בקידושי אישה נלמד מגזרה שווה משדה עפרון, שנאמר בו "נתתי כסף", ואף קניין שדה מבואר בתוספות (קידושין כו ע"א ד"ה אמר) שניתן היה ניתן ללמוד משם לולי היה עפרון גוי, וכן קניין כסף למטלטלין – לר' יוחנן – מבואר ברש"י שם שנלמד מ"ונתן" שנאמר בפודה הקדש (ועיין בסוגיה ב"פני יהושע"), ובקניין כסף קיים דין "עבד כנעני".
אם כן, לא בכל מקום שנאמר "נתן" היינו ממונו דווקא, ואף אם בגט זו הסיבה שצריך לתת משלו (וגם זה אינו מוסכם ואכמ"ל), יש לומר שנתינת שטר, שאין עיקרה ריבוי ממונו של המקבל (שהרי השטר אינו חייב להיות שווה פרוטה), אינה נחשבת נתינה מן הנותן אלא מכוח היציאה מבעלותו לבעלות המקבל, אבל בנתינת כסף, שעיקרה שמתווסף ממון המקבל, על ידי הנותן די על כל פנים בנתינה מדין עבד כנעני, וצריך עיון.
יב. ועיין עוד ב"הליכות שלמה" (מועדים פרק יט סע' יד), שכתב על אופן כזה (של "ציץ אליעזר") שיוצא ידי חובה, וביאר שם ב"דבר הלכה" (אות כב) שכיוון שמתחייב בתשלומין מדין ערב (על-פי אותה סוגיה בקידושין) נחשב כשולח בעצמו, וזה שלא כדברי "ציץ אליעזר". ונראה שלסברת הגרש"ז אוירבך, מה שכתב שמתחייב בתשלומין אינו בדווקא – שאם זה בדווקא לא ברור במה הדבר מועיל, הרי סוף סוף אין זה קניין, ואם כוונתו ש"ערב" נחשב שקיבל בעצמו את הממון ונתן ללווה, וגם כאן ייחשב שקיבל את המשלוח מנות ונתנו לחברו, לא מובן מה שכתב שם שמרוויח באופן זה את המעלה של משלוח מנות על-ידי שליח דווקא, שהרי אם נחשב שהוא קיבל את משלוח המנות מבעל החנות או שליחו ונתן לחברו – הרי זו נתינה ישירות ממנו לחברו, ולא על-ידי שליח, אלא כוונתו שעל-ידי זה נחשב משלוח המנות מכוחו גם בלי גדרי ותנאי מינוי שליחות (וגם אם בעל החנות עושה שליח אחר, אין בעיה של "אין שליח עושה שליח", או אם השליח גוי או קטן וגם אינו יודע ואינו חושב להיות שליח שלו) ומכל מקום אין זה סותר למה שכתב שמרוויח באופן זה את המעלה של משלוח מנות על-ידי שליח דווקא, כי לעניין זה כבר כתב ה"חתם סופר" בחידושיו (גיטין כב ע"ב): "דע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו, אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח, אלא שאינו כמותו. נפקא מיני' היכא שהקפידה תורה שהבעל דבר בעצמו יעשה אלא שאנו אומרים שלוחו הוה כמו עצמו. לזה בעי' דין שליחות דאם לא הכי לא הוה כמותו, אבל היכא שאמרה תורה שישלח שליח, כגון משלוח מנות, זה סגי אפי' ע"י קוף וכל הפסולים, והבן זה". וכן בשו"ת "יהודה יעלה" (סי' רד) כתב שבזה אין צורך בגדרי שליחות, ומספיק אף "מעשה קוף" (ועיין במה שכתב ב"ליקוטי חבר בן חיים" (א, ליקוטים והערות, הערות לספר "יהודה יעלה" שם) בשם ה"חתם סופר", שר' עקיבא אייגר הסתפק אם צריך גדרי שליחות וה"חתם סופר" השיב לו שאילו הייתה המצווה לתת את משלוח המנות בעצמו, אלא שיכול היה לתת על-ידי שליח, אכן היה מקום להצריך גדרי שליחות, אבל כיוון שהמצווה היא במשלוח לא משנה איך ישלח. ועיין שם ב"ליקוטי חבר בן חיים" במה שהעיר על זה, וכן במכתבו לקובץ "תל תלפיות" (א עמ' 92) שהועתק גם ב"פסקי תשובה" (א סי' קמח) שגם שם הביא את דברי ה"חתם סופר" הנ"ל, מה שאין כן אם אין משלוח המנות משלו או מכוחו כלל, שבלי גדרי שליחות אין לו שום שייכות אליו. ונראה שיש ראיה שלדעת הגרש"ז א"צ שישלח מממונו דווקא, ממה שכתב (שם סע' ז) שאשה יוצאת ידי חובה על ידי ששולחת ברשות בעלה, ולא הצריך שייקנה לה את משלוח המנות (וגם זה בניגוד למה שכתב ב"פסקי תשובות" סי' תרצה הערה 75), וביאר שם ב"דבר הלכה" אות כז, שאין צורך בזה מפני שאין במשלוח מנות דין "לכם", וכתב שיכול גם הבעל לשלוח עבורה (ויאמר לה זאת), ובזה ודאי שאין לה קניין אלא שמועיל או מדין "עבד כנעני" או משום שאין המשלוח מנות צריך להיות מממונה כלל, וכנ"ל. ואין להוכיח מסברת ה"שבות יעקב" (א סי' מא) לפטור אשה ממשלוח מנות ולומר שמעיקר התקנה לא חייבוה בכך משום ש"אין סיפק בידה לעשות", וממה שהתווכח עמו ה"ברכי יוסף" (סי' תרצה סק"ח) בכמה טענות, ולא אמרו שאין זה צריך להיות מממונה, שסוברים שצריך להיות מממון המשלח. כי גם אם אין צריך להיות כך, מכל-מקום כך המציאות בסתמא, ואי אפשר לחייבה על סמך זה שבעלה יתן לה רשות או יתן עבורה, כשם שאין לחייבה על סמך זה שיכול לתת לה במתנה.
יג. ^ 10. שו"ע (או"ח סי' תרפח סע' ו).
יד. ^ 11. שהרי במקום שבו יימצא לא יקראו קריאה זו, אך כיוון שקריאה זו אינה מעיקר המצוות, והיא בעיקרה חובת הציבור ולא היחיד, נראה שאי אפשר לאסור נסיעה זו משום כך. עם זאת, אם ניתן לנסוע כבר בליל י"ד (האפשרות הראשונה שצוינה בשאלה ובתשובה) הדבר עדיף, כמובן.
טו. ^ 12. מאחר שישנן דעות שהוא פטור מפורים לחלוטין במצב כזה, ואף שאין להחמיר לגבי החשש של הפקעת עצמו מן המצווה, בכל אופן לגבי חשש ברכה לבטלה או חשש שהשומעים (שחייבים) לא יצאו ידי חובה בקריאתו (אם הוא אינו חייב) ראוי להחמיר; ובפרט שגם אם הוא מקל ורשאי להקל, הרי כשם שאין אדם יכול לכוף את חומרותיו על אחרים, כך אינו יכול לכוף את קולותיו, ואולי חלק מציבור השומעים אינו מעוניין להסתמך על מה שפסקנו כאן להקל.
טז. ^ 13. וביום א' יקיים את הסעודה ואת משלוח המנות, בין אם יהיה אז בירושלים או במקום אחר, וישלח מנות לאדם במצבו או על-ידי שליח לאדם ירושלמי הנמצא בירושלים.
יז.
יח.
יט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il