מי מפחד ממשיחיות | הרב אברהם וסרמן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
מבט על התקופה

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

מנחם בגין עלה לשלטון על כתפי התמיכה של גוש אמונים עם הסיסמה "יהיו הרבה אלוני מורה". אלא שזמן קצר לאחר מכן חתם על הסכמי קמפ־דיוויד תוך שהוא מוותר על סיני, בארות הנפט שבו, שדות המטוסים ועוד. ובעיקר – מוותר על שטחי הארץ ויוצר תקדים של עקירת יישובים. בכך גם ניפץ את העיקרון החשוב של האידאולוגיה הציונית שגרסה "במקום שתעבור המחרשה יעבור הגבול". כאשר אנשי גוש אמונים, ובראשם הרב צבי יהודה קוק, התנגדו להסכמי קמפ־דיוויד בכל תוקף, אמר בגין: "אני אוהב אתכם, אבל יש לכם תסביך משיחיות". כלומר הם פועלים מכוח הצו האלוקי והבטחתו לשיבת ציון וירושת הארץ. הוא, לעומת זאת, פועל מתוך לאומיות ריאלית, מסורתיות וזיקה היסטורית. הא ותו לא.
גם יושב ראש הליכוד אריאל שרון הגיע לשלטון בתמיכת הימין הדתי, כשהוא קובע כי "דין נצרים כדין תל אביב", ואף הוא הפנה לו עורף. בבואו לבצע מעשה נפשע, אנטי ציוני ואנטי אנושי, בגירוש והחרבת חבלי ארץ פורחים וסיכון הביטחון, צעד שעלה לנו עד כה באלפי הרוגים ופצועים ובאסון שטרם נראה כמותו, חזר אף שרון וטען נגד מתנגדי העקירה: הם משיחיים.
זה שנים רבות, הכינוי "משיחי" הפך למין מילת קוד המכתימה את הצד השני, מזהירה מפניו ומגדירה אותו כגורם מסוכן, לא רציונלי. יש "מהדרין" המוסיפים גם את המילה "סהרורי" השייכת למחוזות מחלות הנפש. לאחר שנזרקה מילה זו לחלל האוויר, כבר אין צורך להוכיח כלום. הביטוי הזה הולבש על הימין הדתי כמין כתונת משוגעים המכופתרת מאחור, שאין להימלט ממנה. בשורות הבאות אשחרר את האסורים, אתיר את הכפתורים ואמחה את הכתמים.

גם בן גוריון הואשם במשיחיות לא רציונלית
ראשית יש להזכיר שהאמונה בביאת המשיח היא אחד מי"ג עיקרי האמונה המקובלים ביהדות. גם רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים, מאמר ד), שלא מנה אותה כעיקר, סבור שאכן האמונה בביאת המשיח היא חלק מהאמונה בהשגחת ה', אלא שביאת המשיח אינה מוגדרת כעיקר העומד לעצמו. הוויכוח מתמקד בשאלה מה מוגדר "עיקר הדת", אך לא בעצם הדרישה להאמין בביאת המשיח. תפילותינו מלאות בקשה, ציפייה והשתוקקות לבוא המשיח שיוציאנו מהגלות, יקבץ גלויות, ייבנה את המקדש וישליט את התורה בהנהגת הכלל והפרט, כהגדרתו של הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יא).
מה אם כן מפריע באמונה זו? מה הסיבה להקשר השלילי שאנשים מייחסים ל"משיחיות"? נראה כי שתי סיבות הן, שניתן לחבר ביניהן. האחת, משיחי השקר שמהם סבלנו במהלך הדורות. משיחים אלו, כדוגמת זה שהופיע במאה ה־12 והרמב"ם מזכירו באיגרת תימן, גרמו נזקים גדולים לציבור שהלך אחריהם. סיבה נוספת היא התפיסה שהמשיחיים אינם רציונליים ופועלים באופן מיסטי לפי אמונות תלושות מהמציאות.
אלא שחיי העם הזה מעולם לא התנהלו באורח רציונלי. ממש לא רציונלי להוציא עם של מיליונים ולהוליך אותו לארץ ישראל דרך מדבר שאין בו מזון ומים. גם בהגיענו לארצנו, התורה מצווה על הצבא הישראלי שלא לפחד אפילו אם האויב עודף עליו במספר החיילים ובכלי הנשק: "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עימך המעלך מארץ מצרים". זו גם הייתה סיסמתם של יהודה המכבי ואחיו, כשהצבא היווני הגדול פי כמה עמד מולם, ולבסוף ניצחו אותו במסירות נפש ובהקרבה עצמית.
הקמת המדינה הייתה אף היא מעשה לא רציונלי, שלא לומר חסר אחריות ומופקר. ערב ההכרזה, צבאות ערב והאספסוף הודיעו שימחקו את המדינה היהודית כשתוכרז. היה זה חשבון פשוט, וכפי שאמר מזכיר ההגנה האמריקני ג'יימס פורסטל לאחד התומכים בהקמת המדינה: "יש 30 מיליון ערבים ו־600 אלף יהודים, הם יזרקו את היהודים לים התיכון". למרות זאת בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, והיו מי שהאשימו אותו במשיחיות שאינה רציונלית.
ואכן, הוא עצמו כתב כי "חזון גאולה משיחית של עם מפוזר בעולם הקים מדינת ישראל". וגם "תקומת ישראל הוכיחה כי חזון הגאולה המשיחי שפעם בלב העם היהודי, בכל הדורות, לא היה חזון בדים, אם כי רק אפס קצהו נתקיים בימינו". בשנת 1961, יותר מעשור לאחר הקמתה, הציע הפילוסוף נתן רוטנשטרייך "לעבור לפסים שגרתיים של מדינה, אפילו אנו מדינת היהודים". בתגובה הכריז בן־גוריון בישיבת מרכז מפא"י: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום" (הציטוטים מתוך מאמר של גרשון הכהן).
נראה אם כן שגם גורמים חילוניים במובהק, כבן גוריון ורבים כמותו באותו דור, ראו במהלך הקמת המדינה - שהיה לא רציונלי בעליל - את הצעד הנכון. דווקא המושג משיח התאים להם במיוחד, שהרי הוא היה התשתית לכל תקוות העם וחלומותיו, עד שהתממשו.
יש להוסיף, כי גם החלטות רבות בחיינו האישיים והמשפחתיים לא נעשות תמיד על בסיס רציונלי, ולעיתים אלו ההחלטות החשובות ביותר - להתחתן, להקים עסק ועוד.

"המשיחיים" מול "הנורמליים"
אך נראה כי בניתוח עומק, ההתנגדות ל"משיחיות" מצד התפיסה החילונית נובעת משורש עמוק יותר (היא שונה מהותית מההתנגדות לה בתפיסה החרדית, שאינה נושא מאמר זה). החילוניות מתיימרת בשם הרציונליות וגם מתאמצת להתכחש לתורה ולאמונה, אף שהן אלה שהביאו אותנו דווקא לפיסת אדמה זו, במקום הכי מסוכסך בעולם, החל מימי התנ"ך ועד היום. השאיפה החילונית היא רק "להיות עם חופשי בארצנו", כפי שניסח ד"ר מטמן, מנהל גימנסיה הרצליה בתחילת המאה העשרים, שלא כנוסחה המקורית של נפתלי הירץ אימבר, מחבר "התקווה": עוד לא אבדה תקוותנו/ התקווה הנושנה/ משוב לארץ אבותינו/ לעיר בה דוד חנה.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק שם לב לזרם הזה בציונות החילונית, ובאיגרת לרב מימון, מראשי המזרחי, כתב: "חיבה וכבוד אני רוחש למזרחי, בכל לב הנני שואף לפיתוחו והתרחבותו, אבל אל יאמרו שיכורי הנוכריות - הנה המוהיקנים האחרונים, נגררים הם אחרינו, ירעו עד שיסתאבו, ודור חי יקום ויאמר בגאון: 'השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי'. והאמרה הזו, מליאתי צחנת ריקבון, היא עולה מכל התכונה העכשווית, בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו!" (אגרות הראיה, חלק ג, איגרת תתקה).
זו הייתה אחת הסיבות שבגללן הקים הראי"ה תנועה מקבילה לציונות החילונית, "דגל ירושלים", שמגמתה תחיית הקודש והבאת יהודים שומרי מצוות לארץ ישראל בהמוניהם. מגמה זו, "להיות ככל העמים", באה לידי ביטוי בספרות, בשירה, באומנות וביחסים בין־לאומיים. לא הייתה מאושרת בעולם יותר ממדינת ישראל כשהתקבלה למועדון הכדורסל האירופי, ולתחרות האירוויזיון הדקדנטית האירופית. שלא לדבר על כל מיני אמנות בין־לאומיות, המייבאות ערכים זרים של תרבות הפרוגרס. זו גם התשתית למגמה להפוך את המדינה ממדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, מה שלא היה עולה על הדעת עד לפני שנים לא רבות. זו גם הסיבה להתפרצות המאבק נגד "הדתה", שלמעשה עוקר ממערכת החינוך הממלכתית את שארית הזיקה היהודית שעוד הייתה קיימת בה. כך גם אפשר להבין את הסיבה לאיסור החדש יחסית על הפרדת גברים ונשים בפרהסיה בתפילות או במופעים תרבותיים. קיים רצון לעקור את היהדות מהממד הציבורי, כפי שהיא אינה נוכחת בשום מדינה "נורמלית" אחרת באירופה או ביבשות אחרות.
הנה כי כן, מן הצד האחד עומדים ה"משיחיים", מי שחפצים בקשר לערכינו המקוריים ולחלום הגדול והרצון העז שהביאו אותנו לציון, על כל המשתמע ביחס לחבלי ארץ מקודשים שיש להם היסטוריה עמוקה ומשמעות דרמטית לעתיד. מן הצד השני עומדים ה"נורמליים", מי שמתאמצים לבולל אותנו בממדים לאומיים, ולהפוך אותנו לעוד "עם רגיל" עם קישוטים היסטוריים ועבר מעניין שאינו רלוונטי עוד לחיינו כיום.
ככל שהעומק הדתי־משיחי פרץ כתוצאה מהמלחמה הנוכחית בעוצמה רבה בקרב ציבור גדול מאוד, לאחר שהיה רדום תקופה ארוכה, כך מתעוררת תגובת הנגד האגרסיבית העושה כל שביכולתה להכניע את המגמה הזאת. המאבק חייב להיות מוכרע במובנו המשיחי, לטובת המשך הקיום שלנו כעם יהודי, ומדינתנו כמדינת היהודים. כמאמר המשורר ובהתאמה למצבנו: "יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. יושב בשמיים ישחק ה' ילעג למו".
מתוך העיתון 'בשבע'

מבט על התקופה