חמדת השבת: שינוי תפקיד הזימון | הרב בצלאל דניאל | בית המדרש

מדורים
חמדת השבת

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר

3 דק' קריאה

בשבועות האחרונים התחלנו לעסוק בנושא של הזימון. הבאנו מספר ראיות לכך שלזימון שני תפקידים:
א. הכנה (זימון) הנוכחים לקיום מצוות ברכת המזון.
ב. הודיה לקב"ה על הנאת האכילה המשותפת יחד עם יתר המסובין.

הרמב"ם (פרק ה מהלכות ברכות הלכה ב-ג) מתאר את הזימון המקורי. במקור אדם אחד היה אומר "נברך", וכולם עונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". אחרי שהמזמן חוזר על ברכה זו, הוא מברך בקול את כל ברכת המזון ויתר המסובין מאזינים ועונים "אמן" על כל ברכה וברכה.
עולה שבמקור היו המזמן היא גם מברך את כל ברכת המזון ומוציא את המסובין ידי חובתם.

חמדת השבת (54)

הרב בצלאל דניאל

51 - חמדת השבת: שינוי צבע נוזל שלא למטרת אכילה

52 - חמדת השבת: שינוי תפקיד הזימון

53 - חמדת השבת: צירוף לזימון על אכילת מצה

טען עוד

אך כבר בתקופת הראשונים יש תיעוד שגדולי הפוסקים נמנעו מכך. רבנו פרץ לא היה סומך על האזנה למברך, מפני שחשש שקשה מדי להתרכז כראוי בכל מילה וברכה שבברכת המזון.
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קפג סעיף ז) נפסק שנכון שכל אחד מהמסובין יברך בלחש את ברכת המזון לעצמו, ולא יסמוך על ברכת המזמן. לחידוד העניין נצטט את לשונו החריפה של הט"ז (סימן קפג ס"ק ו):
ושערורייה זו מצויה בעוונותינו בינינו, שבאותו פעם שהמברך בזימון מברך, אין שומעין לו, ומדברים דברים אחרים, ועוברים על עשה דאורייתא 'וברכת את ה' אלקיך' בשאט נפש. ובפרט בסעודות גדולות, וטוב מאד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל, דאז היה כל אחד מברך בפני עצמו, מה שאין כן עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך, ואינו שומע מהו אומר, על כן בוודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ולא יבא לידי מכשול דאורייתא, דאף על גב דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לברך, מכל מקום בשביל חסרון כוונה יש לנהוג כן
מה עושה היחיד בעונה לזימון?
אם כך, במקור נראה שהזימון בהכרח היה מכניס את המסובין לברכת המזון.
בטור קודם נגענו בדיון על שלושה שאוכלים כאחד, שניים סיימו ומבקשים לברך, מה מוטל על השלישי לעשות?
כאן נסדר את שיטות הראשונים בשאלה זו (על סמך דברי הרשב"א במסכת ברכות דף מה ע"ב):
א. רמב"ם : הזימון הוא הכנה לברכת המזון. אם שניים מבקשים לברך, על השלישי לעצור את אכילתו ולענות. אם כך, האחד יזמן ויברך ויוציא את שני האחרים ידי חובת ברכת המזון. גם אם האחרים מבקשים לברך לעצמם, כפי שנפסק, הם מוכרחים לברך בסמוך לזימון (במידה ורוצים לאכול עוד, עליהם להתחיל סעודה חדשה).
ב. ראב"ד : הזימון מכין לברכת המזון, אך אינו מחייב את הנוכחים לברך ברכת המזון מיידית. נביא דוגמא אחרת לדבר: אדם שיצא ממקום האכילה באמצע הסעודה. נוצר הפסק שאינו מאפשר "להמשיך" את האכילה הקודמת. אם הוא מבקש לברך, עליו להתחיל את סעודתו מחדש בנטילת ידיים וברכה חדשה. אומר הראב"ד שהוא הדין במקרה זה: משעה שאדם ענה על הזימון, הוא קבע שהוא מסיים את סעודתו. במידה והוא מבקש להמשיך את אכילתו הוא מוכרח ליטול ידיים ולברך שנית.
ג. רב האי גאון : המענה לזימון הוא הפסק, אך אינו עקירה של האכילה הקודמת. אין צורך ליטול ידיים שנית, אך אחרי המענה על הזימון, במידה וירצה לאכול, עליו לברך ברכה ראשונה מחדש.
ד. רש"י : ברכת הזימון היא הודאה עצמאית על האכילה המשותפת. אדם רשאי להודות בהודאה זו לקב"ה, להמשיך באכילה ולברך את ברכת המזון בסוף אכילתו.

אנו רואים כאן מנעד: הרמב"ם, בקיצון אחד, אומר שהזימון בהכרח נושא אופי של הכנה לברכת המזון, ואם כך לא יתכן לענות לזימון ולא לברך בסמוך לכך. רש"י בצד השני של המתרס, אומר שהזימון נושא תוכן עצמאי, ואפילו אינו נחשב הפסק ביחס לסעודה. בשיטת הראב"ד ורב האי גאון יש יותר מקום להתלבט, האם הם סוברים עקרונית כרמב"ם, אך המבקש להמשיך לאכול אינו נדרש לברך, או שמא עקרונית הם סבורים כרש"י, שניתן לנתק את הזימון מהברכה, אך למעשה הזימון נחשב הפסק באמצע הסעודה.

למעשה אנו פוסקים כרש"י, אך בשבועות הקרובים ננסה לעמוד על השלכות נוספות של הדיון.

סעודה וברכות הנהנין

חמדת השבת