פרשת השבוע: על אהבה, איבה ורוח רעה במשפחה | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים
פרשת שבוע

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
אמור

4 דק' קריאה

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" (ויקרא כא, א)
המדרש במקום מקשר את הכרזת הפתיחה לשאול בן קיש: "א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו... והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו (משה) 'מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב'? אמר לו הקב"ה: ולי אתה אומר, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים (מהעיר נוב) שהרג, שהם מקטרגים אותו" (ויקרא רבה פרשה כו, סימן ז). (עיינו גם בדבריינו לפרשת אמור תשס"ג, וכן לפרשת אמור תשס"ט).
נסביר את הרקע למעשה נורא זה של שאול, שהרי במעשה זה הפך שאול לראשון ברשימה של מחריבי המרכז הרוחני של עם ישראל. נבוכדנצר וטיטוס הצטרפו אליה מאוחר יותר.
נעיין בפסוקים שקולמוסים רבים נשתברו בניסיונות לבאר אותם. מיד לאחר מְשִׁיחַת דוד בסתר, הכריז הנביא: "וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד... וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה' ". כדי לצלוח את האתגר הציעו עבדי דוד לחפש מנגן שיצליח להסיר את הרוח הרעה של שאול. המועמד היה דוד בן ישי, שהצטרף למקהלה ולתזמורת בארמון של שאול. שאלות קשות מתעוררות עם קריאת הפסוק הבא: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" (שמואל א טז, יג-כא). הכתוב לא פירש מי אהב את מי, ואם הכוונה ששאול אהב את דוד, לא ברורה השאלה בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר (שם, יז, נה) המוזכרת מיד בפרק הבא, אחרי שדוד הרג את גוליית. מה פשר השאלה אם שאול כבר אהב את דוד?
אומנם בסוגיא במסכת יבמות (עו ע"ב) הגמרא מקשה זאת ומתרצת, אבל אחרי בקשת המחילה עדיין קשה. לכן, נציע כי דוד הוא שאהב את שאול, ושאול לא הכירו אישית אלא אישר את הכללתו בצוות המנגנים והמשוררים. נביא הוכחה נוספת לכך שדוד אהב את שאול, ועוד יותר, אפילו ראה בו אבא! אחרי שדוד לא פגע בשאול בתוך המערה, הוא פונה אל שאול ומנסה לשכנעו להפסיק לרדוף אחריו ולנסות לחסלו: "וְ אָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (שם, כד, יא). דוד קורא לשאול 'אבא'!!! גם שאול קורא לדוד באותו כיוון 'בן': "וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (שם, שם טז).
היה זה בבחינת תיקון בעבור דוד, כמי שהוריו שלחו אותו מהבית לשדה, הוא הכריז: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי" (תהלים כז, י). גם עבור שאול הייתה בכך נחמה. הוא הבין שבנו בכורו יהונתן לא ישב על כסאו, אבל בנו המאומץ יעשה זאת. לצערנו, הרוּחַ רָעָה ביעתה והמשיכה לדחוף את שאול לנסות לפגע בדוד. כך מובן גם מדוע עזרת הכהן הגדול מנוב הרתיחה את שאול, הוא ראה בכך עזרה לבן בוגד. הקירבה והקינאה יצרה מתח הפסיכולוגי. שאול נקרע בין רגשותיו הסותרים. המתח בין היחס לדוד כ'בן' והיחס אליו כ'בוגד', המשיך להוציא את שאול משיווי משקל. בגידה מצד בן משפחה קרוב, הרבה יותר כואבת, הרוח הרעה 'חגגה'.
בהמשך, לאחר ששאול נתן את מיכל בתו - אשת דוד, לפלטי בן ליש, דוד ראה בכך (ובצדק) הכרזה: אתה אינך לא בן ולא חתן, אתה מורד במלכות שאחת דתו להמית. שאול שהמשיך לרודפו ממשיך להיקרע מבחינה נפשית בין היחס לדוד כ'בן' לבין היחס לדוד כ'בוגד'. בפגישה הבאה, לאחר שדוד הגיע למַּעְגָּל הפנימי ביותר (שם כו, ז) ולא פגע בשאול, שאול ה'אבא' עדיין קורא לדוד 'בן' אבל דוד כבר לא קורא לו אבא: "וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (שם, כו, יז) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד" (שם, שם כה). שאול קורא לו פעמיים בְּנִי אבל דוד משיב לו רק באֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
גם התמודדות זו מסבירה "מה בין שאול לדוד" (מדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור כז).
כאשר בנו הטבעי של דוד - אבשלום מרד בו וניסה לחסלו, דוד עשה הכל כדי שאבשלום לא יפגע. לאורך כל הדרך דוד לא פגע במי שניסה לעצור אותו בדרך למלכות. הוא גם לא פגע בתומכיו של אבשלום וכדי להשיג אחדות הוא מינה את שר צבאו של אבשלום, עמשא בן יתר, לשר הצבא של כלל ישראל. שאול לעומתו, שאומנם ראה בדוד בן , לא פסק לרגע לנסות להורגו ולפגוע בתומכיו. כהני נוב שעזרו לדוד, שילמו על כך מחיר נורא, גם הם הוגדרו מבחינתו של שאול, כמו דוד, כבוגדים-עמלקים (השוו את שמו"א טו, ג לפסוקים המתארים את הפגיעה בכהני נוב שמו"א כב, יט).

במישור הלאומי כיום, הסכנה הגדולה ביותר היא, ח"ו, קרע בעם שיגרור, ר"ל, למלחמת אחים. הכינוי בוגדים לאחים, על ידי שני הצדדים הקיצוניים, עלול להביא לתוצאות חמורות שאויבינו מייחלים להן.
נהיה ממקרבי בנין המקדש ולא, ח"ו, ממחריביו. למרות חילוקי הדעות נגביר את אהבת החינם. למרות הביקורת ואי ההסכמה,
נשתדל לדון לכף זכות ולהרבות בקירוב לבבות.
כך ננצח את אויבנו, נחזיר את החטופים ונמשיך להיות אוהבי שלום ורודפי שלום, ראשית בתוכנו, ואח"כ עם כל האנושות, שתקבל על עצמה בקרוב, שבע מצוות בני נח, שהראשונה שבהן היא מחיקת המושג אכזריות מהמילון האנושי.

אמור

פרשת שבוע