עונג שבת פרשות בהר בחקתי - במדבר - חג השבועות | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
ענג שבת

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
בהר

11 דק' קריאה

ב ס"ד,
ערב שבת קודש
פרשת בהר בחקותי – במדבר - חג השבועות
עלון מס' 15 (שנה שלושים ותשע) (1382)
כ"ה באייר ה'תשפ"ה (23.05.2025)
מועדי השבת בהר בחקותי

ענג שבת (286)

רבנים שונים

289 - עונג שבת פרשות אחרי מות-קדושים-אמור

290 - עונג שבת פרשות בהר בחקתי - במדבר - חג השבועות

291 - עונג שבת פרשות נשא-בהעלותך

טען עוד

ער"ש מוצ"ש
י-ם 18.59 – 20.16
ת"א 19.14 – 20.19
חיפה 19.07 – 20.20
ב"ש 19.15 – 20.18
אילת 19.08 – 20.16
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בהר בחקותי – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.50 – 3.46
זמן הנחת תפילין 4.49 – 4.47
הנץ החמה (מישור) 5.39 – 5.37
הנץ החמה (הנראה) 5.42 – 5.40
ס"ז ק"ש מג"א 8.14 – 8.12
ס"ז ק"ש הגר"א 9.07 – 9.06
חצות היום 12.38 – 12.39
מנחה גדולה 13.13 – 13.14
שקיעת החמה 19.37 – 19.41
צאת הכוכבים ב' 20.27 – 20.31
דף יומי: שבועות כג - כט

מועדי השבת במדבר
ער"ש מוצ"ש
י-ם 19.03 – 20.21
ת"א 19.19 – 20.24
חיפה 19.12 – 20.25
ב"ש 19.20 – 20.22
אילת 19.13 – 20.20

מועדי חג השבועות
ער"ח מוצ"ח
י-ם 19.05 – 20.22
ת"א 19.20 – 20.25
חיפה 19.13 – 20.27
ב"ש 19.21 – 20.23
אילת 19.14 – 20.21

זמני היום והלימודים היומים:
(משבת במדבר – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.46 – 3.43
זמן הנחת תפילין 4.46 – 4.45
הנץ החמה (מישור) 5.36 – 5.35
הנץ החמה (הנראה) 5.40 – 5.39
ס"ז ק"ש מג"א 8.12 – 8.11
ס"ז ק"ש הגר"א 9.06 – 9.06
חצות היום 12.39 – 12.40
מנחה גדולה 13.14 – 13.16
שקיעת החמה 19.41 – 19.44
צאת הכוכבים ב' 20.31 – 20.34
דף יומי: שבועות ל - לו

לעילוי נשמת דר' אריה בן יוסף ורעייתו גב' ג'ינה בת שמעון, גולדשמיד. יהי זכרם ברוך!

ספירה אל הנשמה
אנו נמצאים לקראת סיומם של ימי ספירת העומר- ספירה שהחלה בחג הפסח, בו עם ישראל יצא לחרות עולם ונמשכת עד חג השבועות, בו נזכה לחירות הרוחנית האמיתית שלנו- במתן התורה. אלו הם ימים שהחלו בקורבן העומר, קורבן שעורים- מאכל בהמה- המסמל את הצד החומרי שבנו ואנו עולים ומתקדמים בימים אלו לעבר קורבן הביכורים- שתי הלחם העשויות חיטים, מאכל האדם, המסמל את הצד הרוחני שבנו.
ספירת העומר היא תהליך הכנה ארוך. הכנה שהחלה במוצאי יום טוב הראשון של פסח, 49 ימים שלמים של צפייה, המתנה פעילה והכנה אל הנקודה האידיאלית של חג השבועות. לא רק עם ישראל עובר את התהליך הזה, אלא גם כל העולם כולו שותף לו- תהליך של ציפייה למתן תורה.
על הפסוק הראשון בתורה- "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"- כתב רש"י: "בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שאמרו רז"ל: בשביל התורה, שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי ח, כ"ב), ובשביל ישראל, שנקראו 'ראשית תבואתֹה' (ירמיה ב, ג)".
וכן בגמרא בפסחים נאמר: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה..., דכתיב: 'ה' קנני ראשית דרכו' ". לאחר שהעובר הבשיל במעי אימו- מתחילה לידת האומה. מחשבתן של ישראל הולכת ונולדת במציאות והאומה הולכת וצועדת אל מתן תורה. בכל שנה ושנה אנו נפגשים עם מציאות החיים האידיאלית הזאת של היותנו מקבלים את התורה. אנו מקבלים את התורה מחדש.
בחג השבועות אנו נפגשים עם הכישרון הפנימי שלנו. כיצד נפגשים עם הדברים הפנימיים שבנשמה שלנו? לא ע"י התבוננות שכלית, אלא מתוך התבוננות והרגשה פנימית כי יש לנו בעצם פנימיותינו תכונה וכישרון להיפגש עם הנשמה שלנו הפרטית והכללית. כשהאדם מתבודד עם עצמו ולא מתרגש ומתפחד מהמפגש עם נשמתו, הוא מגיע למדרגה הזאת. את הפגישה הראשונית הזאת עם הנשמה, חש עם ישראל כבר ביציאת מצרים. כל אדם יונק את משמעות חייו מכללות האומה המזריחה עליו- תהליך שהחל ביציאת מצרים ונמשך והולך, שכן אנחנו כל הזמן יוצאים ממצרים, עד שאנו מגיעים לקבלת התורה שם נאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'- כאיש אחד בלב אחד. איש אחד, כפשוטו, הכולל את כל האיברים כולם, עומד לפני הר סיני. במתן תורה התגלה שהתורה היא טבעית ועצמית לישראל ועם ישראל מכריז בקול: "נעשה ונשמע" והבת קול יוצאת ושואלת: מי גילה רז זה לבני? כי יש כאן סוד שהתורה טבועה בנו פנימה כמו אצל מלאכי השרת ולכן אין לנו צורך בלימוד מוקדם, אנו יכולים לעשות ואחר כך לשמוע.
בהמשך, מספרת הגמרא במסכת שבת על צדוקי שראה את רבא מעיין בסוגיה ותוך כדי כך לא שם לב שהוא יושב על אצבעו, עד שהאצבע החלה לדמם. הצדוקי קרא לעברו של רבא: עם פזיז, שהקדמתם נעשה לנשמע מבלי לבדוק אם התורה טובה או לאו ואינכם חושבים לפני שאתם עושים מעשים. השיב לו רבא: אנו הולכים בתמימות עם ד' ולכן סמכנו עליו שלא יטעה אותנו, אתם שהנכם הולכים בעקמימות עם ד', עליכם להיזהר כל העת שלא תיכשלו. הרב קוק (עין אי"ה, שבת, פיסקה ע"ח) מסביר: עם ישראל מקשיב לקול הפנימי העליון שלו ולכן לכאורה רבא לא שם לב לפגיעה באצבעו כי כאשר האדם חווה הקשבה רוחנית עליונה, אין מדובר בכוח זר המתנגש בחיים הגופניים, אלא בהתגלות פנימית עמוקה המרוממת את כל הכוחות החיים - הגוף והנפש גם יחד. הרוח אינה מבטלת את הגוף מתוך ניגוד, אלא מגלה את עומקו, ומשלימה אותו מתוך חיבור למקור החיים. זוהי תכונתו העמוקה של עם ישראל: הקשבה פנימית לקול העצמי, הקול שאומר "נעשה ונשמע".
בין פסח לשבועות נמתחת דרך פנימית שקטה אך עוצמתית, מהתעוררות ראשונית של חירות, אל פגישה עמוקה עם המהות. זו אינה רק הכנה טכנית, אלא תהליך חשיפה של הנשמה שמזהה את עצמה, שומעת קול עתיק מתוכה ונענית לו. כשאנו מגיעים אל הר סיני, איננו לומדים דבר חדש, אלא נזכרים באמת מי אנחנו.
שבת שלום וחג שמח.
הרב אביעד גוטמן , רב הכנסת

העלון מוקדש לזכר ולע"נ בנימין בן דב דויטש ז"ל, נפטר ב-כ"ז באייר תשפ"ג. יהי זכרו ברוך!

דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת בהר בחקותי
ההפטרה: "ה' עזי" (ירמיהו טז, יט)
מברכים החודש: סיון
המולד: יום שלישי, שעה 9, 14 דקות, 3 חלקים.
ראש חודש סיון ביום הרביעי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
אומרים "אב הרחמים" ואין מזכירים נשמות.
במנחה פרקי אבות: פרק ה'

יום שלישי ערב ראש חודש, אומרים במנחה תפילת יום כיפור קטן. לא אומרים תחנון.

יום רביעי ראש חודש: יעלה ויבוא, הלל, מוסף.
תפילת מוסף
בטרם עומדים למוסף, מיד בתום אמירת חצי קדיש, חולצים את התפילין (שולחן ערוך תכג, ד ומשנה ברורה כה, נט). יש דעה במשנה ברורה (תכג, י ושער הציון) שאמרו לחלוץ התפילין במהלך ובא לציון, לפני 'יהי רצון שנשמור חוקיך...' – שלא להפסיק בין קדיש לתפילה. מכל מקום ראוי, נאמר במשנה ברורה (סו, לה), שהש"ץ יסמן לקהל להתחיל בתפילת מוסף כולם יחד איתו.

תחנון: אין אומרים תחנון, עד י"ג בסיון. אין מתענים ואין מזכירים נשמות מר"ח סיון ועד החג בשל ההכנות למתן תורה. לאחר החג ועד י"ב בסיון (כולל) אין אומרים כיוון שימים אלו הם ימי תשלומים לקרבנות חג השבועות (שולחן ערוך תצד, ג, ומשנה ברורה). ויש נוהגים שלא לומר תחנון גם עד יום י"ד בסיון (כולל) (כף החיים תצד ס"ק נ, בן). אמנם מנהג הספרדים בירושלים שלא לומר תחנון רק עד סוף י"ב בסיון, ומנהג אשכנזים בארץ ישראל עד סוף י"ג בסיון (עיין כף החיים קלא ס"ק קז ובמנהגי אר"י עמוד סו ס"ע ה).

שבת פרשת במדבר
ההפטרה: "והיה מספר בני ישראל" (הושע, ב, א).
אומרים אב הרחמים. אין מזכירים נשמות
במנחה אין אומרים צדקתך.
במנחה פרקי אבות: פרק ו'
מוצאי שבת קודש: אין אומרים "ויהי נעם".

זמן קידוש לבנה: ממוצאי שבת קודש ה' בסיון עד ליל שלישי י"ד בסיון.

חג השבועות
יום ראשון בערב, ליל חג השבועות מאחרים בתפילת ערבית, לקיים "שבע שבתות 'תמימות תהיינה' ". (שולחן ערוך תצד, א ומשנה ברורה שם).
הדלקת נרות לחג: יש הנוהגים להדליק הנר בערב יום טוב בזמן כמו בערב שבת, לפני השקיעה, ויש הנוהגים להדליק הנרות כשחוזרים מבית הכנסת לפני הקידוש.
בהדלקת הנר מברכים להדליק נר של יום טוב, והאשה אומרת "שהחיינו". אם ברכה על הנרות לאחר הקידוש ושמעה "שהחיינו" בקידוש – לא תאמר פעם נוספת שהחיינו.
קידוש: קידוש של חג ושהחיינו.

תיקון ליל שבועות: נוהגים להיות ערים כל הלילה לומר תיקון ליל שבועות וללמוד תורה.

זמן התפילה: תפילת העמידה שחרית, לכתחילה זמנה מהנץ החמה (משנה ברורה פט, א). המתפלל משעלה השחר, מכל מקום יצא, בדיעבד (שם ביאור הלכה פט).
תפילות חג השבועות הן כתפילות החגים ואומרים בהן "את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו".
אומרים יעלה ויבוא ואומרים הלל שלם (שולחן ערוך תצד, א). אחרי ההלל נוהגים בקהילות האשכנזים לקרוא מגילת רות (שולחן ערוך תצ, ט ובמשנה ברורה). יש נוהגים כמנהג הגר"א לקרוא מתוך מגילה כתובה על קלף כספר תורה ומברכים לפניה שתי ברכות: "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו".
בשעת הוצאת ספר תורה אומרים י"ג מידות ו"רבונו של עולם".
בעדות המזרח נוהגים לקרוא ה"כתובה" – "ירד דודי לגנו". (יש קוראים 3 הקטעים הראשונים והאחרונים).
מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים ל-5 קרואים "בחודש השלישי" שבפרשת יתרו (שמות יט, א). למנהג האשכנזים פותחים את ספר התורה הראשון ובטרם יברך הכהן מכסים את ספר התורה במעיל ובעל הקריאה והקהל אומרים פיוט "אקדמות" (שולחן ערוך תצד, א ומשנה ברורה) פסוק בפסוק. רק אחר כך מברך הכהן ברכת התורה וקוראים קריאת היום.
בספר התורה השני קוראים למפטיר "וביום הביכורים" (במדבר כח, כו).
ההפטרה: "ויהי בשלושים שנה" (יחזקאל א, א).
לאחר ההפטרה אומרים בקהילות האשכנזים "יזכור" ו"אב הרחמים" (משנה ברורה תצד, יז).
בעדות המזרח יש קוראים עם תפילת מנחה מגילת רות, ויש שנהגו לקראה בליל שבועות. כן נהגו לומר את ה"אזהרות" של רבי שלמה אבן גבירול (ויש שנהגו לומר ה"אזהרות" של רבי יצחק אלברצלוני).

מי שלא ישן כל הלילה כיצד ינהג בבקר:
אשכנזים: מברך את ברכות השחר ללא 'אלקי נשמה', 'ברכות התורה', 'המעביר שינה מעיני', אותן אינו מברך, וישתדל לשומען מחבר שישן בלילה (משנה ברורה מו. כד ומז. החזון איש הציע למי שהיה ער ולמד בלילה, להמשיך ללמוד עד שימצא מי שיוציא אותו בברכות התורה. לגבי ברכת על נטילת ידיים ואשר יצר, ידאג להתפנות לפני התפילה ואז יאמר ברכת נטילת ידים ואשר יצר (משנה ברורה ד, ג, ו-ל).
בני ספרד: לאחר חצות – יברך כל ברכות השחר, אפילו היה ער כל הלילה, פרט לברכת נטילת ידיים ואשר יצר, שלא יברכן אלא ישמע מחבר שישן. אם התפנה יברך רק אשר יצר. ברכות התורה יכול לברך, אבל משהאיר היום (כף החיים מו, מט. כך הורה למעשה הגרב"צ אבא שאול).

תיקון ליל שבועות
נהגו להקדיש את כל ליל החג ללימוד תורה. מקור המנהג הוא בזוהר, שחסידים הקדמונים לא היו ישנים בלילה זה אלא היו יושבים ועוסקים בתורה, חורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ומכתובים למדרשי הכתובים וסודות התורה. ה'מגן אברהם' מנמק מנהג זה, שהוא בא לתקן את הפגם שבלילה לפני מתן תורה 'ישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם', כמובא במדרשים (שיר השירים רבה א, יב; פרקי דר' אליעזר מא): 'ישנו להם ישראל כל אותו הלילה... בא הקב"ה ומצאן ישנים, התחיל מעמיד עליהם...' (ומכאן הקשו על ר' אברהם אבן עזרא שכתב (שמות יט, יא): 'ואולי לא ישן אדם מהם בלילה, שישמעו קול השם בבקר, כדרך כהן גדול ביום הכיפורים'). ע"פ דברי הזוהר תיקנו חכמי הסוד סדר לימוד לליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ספר הזהר וסדר תרי"ג מצוות [ראה על מקור המנהג בספר השל"ה, מסכת שבועות, מתוך מכתב של ר' שלמה אלקבץ (בעל 'לכה דודי')]. יש קהילות בעדות המזרח, שע"פ דברי החיד"א אין לומדים בסדר ה'תיקון' את המשנה.

מגילת רות
נוהגים לקרוא מגילת רות בחג השבועות. ויש קהילות שלא נהגו לקרוא מגילת רות בציבור, אלא כל אחד קורא אותה לעצמו. מקורו של המנהג הוא במסכת סופרים: 'ומה עניין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע"י ייסורין ועוני'. ונאמרו טעמים נוספים, ומהם: * חג השבועות חל זמן הקציר ובמגילת רות נאמר 'בתחילת קציר שעורים'. * 'רות' בגימטריא שש מאות ושש, שקיבלה על עצמה תר"ו מצוות נוסף על שבע מצוות שהיתה חייבת בהן, ומעתה חלו עליה תרי"ג מצוות. וכיוצא בזה ישראל, עם קבלת התורה נתחייבו בתר"ו מצוות נוספות על שבע מצוות בני נח- סך הכל: תרי"ג. * מגילת רות מייחסת את דוד המלך לרות המואביה, שהיה מצאצאיה - ודוד נולד בעצרת ומת בעצרת. * כדי לפרסם ולהדגיש, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה כרוכות יחד; שכן רות המואביה הותרה לבוא בקהל רק מכוח תורה שבעל פה ע"י דרשת חכמים 'מואבי - ולא מואבית'.

הכתובה
בהרבה מקהילות ספרד נהגו שעם פתיחת ההיכל להוצאת ספרי תורה, אומרים נוסח 'כתובת נישואין' שבין 'בני הזוג', כנסת ישראל והתורה, שחיבר אותה המקובל רבי ישראל נג'ארה.
אקדמות
משעלה הכהן שנקרא לתורה ובטרם בירך את הברכה שלפני קריאת התורה, נהגו בקהילות אשכנז לומר בניגון מיוחד את הפיוט 'אקדמות', שיש בו שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקיבלו התורה, ועל השכר הרב והטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא. הפיוט כתוב ארמית ובראשי חרוזותיו מופיע אקרוסטיכון של א"ב כפול ואחריו שמו של מחבר הפיוט 'מאיר ביר רבי יצחק, יגדל בתורה ובמעשים טובים, אמן, וחזק ואמץ'. כל החרוזות מסתיימות באותיות 'תא' - לרמז על התורה, שאין לה סוף, ואף משהגיע אדם לאות ת, מיד הוא חוזר ומתחיל ב- א.

קישוט בעשבים - זכר למתן תורה שהיה בהר מלא ירק, שנאמר (שמות לד, ג): "אל ירעו אל מול ההר ההוא" (רמ"א תצד, ג) (רועים במקום שיש עשב/ירק). טעם נוסף: לפי שבחג השבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם (באר היטב ס"ק ז).

זוית הלכתית / הרב חן שריג , דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
איך ניתן להוציא ענבים, תותים או עגבניות שרי רקובים מהסלסלה?
הכלל הבסיסי בהלכות בורר בשבת כולל שלושה תנאים המאפשרים לברור: יש להוציא את האוכל מתוך הפסולת, לעשות זאת ביד, ולצרוך את המאכל "לאלתר", כלומר בסמיכות לאכילה (שבת ע"ד).
נחלקו הראשונים בהגדרת "לאלתר"? לדעת המרדכי, הכוונה היא לברירה מיידית. אבל אם הברירה נעשית לאחר שעה, היא נחשבת "בורר לאוצר" ואסורה. רבנו ירוחם סבור כל מה שנעשה מסעודה לסעודה נחשב "לאלתר". ואילו לדעת רבנו חננאל, וכך גם פסק הרמ"א, "לאלתר" פירושו ל"צורך אותה סעודה".
אלא שהגדרה זו, ל"צורך אותה סעודה", אינה ברורה. המשנה ברורה (סימן שכ"א סקמ"ה) קבע שהכוונה היא "עד יציאת בית הכנסת דבעינן סמוך לסעודה ממש". החזון אי"ש מפרש זאת כעד כחצי שעה לפני הסעודה, וכן דעת הרב עובדיה יוסף. הבן איש חי האריך את הזמן עד כשעה, הרב שלמה זלמן אוירבך חידש שהתשובה תלויה באופי ההכנה, במספר האנשים ובסוג המאכלים, ואם מדובר בקהל רב, ייתכן ש"לאלתר" יתפרש גם כזמן ארוך יותר.
שאלה נוספת שעולה היא: מתי שייך איסור בורר? מהגמרא עולה שגם כשמדובר בשני מיני מאכלים (ולא דווקא אוכל מול פסולת), שייך דין בורר כי המין שאינו רצוי עבור אותו אדם נחשב כ"פסולת".
תרומת הדשן חידש שכאשר מדובר במין אחד, אין איסור בורר. כלומר, אם לפניו דגים מאותו מין, חלקם גדולים וחלקם קטנים, אין בכך איסור בורר.
המשנה ברורה (שם, סקט"ו) מסכים עם דעת תרומת הדשן והרמ"א, אך מוסיף הסתייגות: אם יש בין החתיכות כאלה שאינן ראויות כלל לאכילה, יש בהן איסור בורר מהתורה. אם הן ראויות רק בשעת הדחק, יש בכך איסור מדרבנן. לכן, חתיכות בשר או דג שנשרפו, עלים מעופשים בחסה או בנענע, או תותים ועגבניות שרי רקובים – שייך בהם דין בורר. במקרה כזה, יש להוציא את הטובים מתוך הרקובים ולאכלם לאלתר.
בנוגע להגדרת "שני מינים", קיימת מחלוקת: המשנה ברורה סבור שחלקי בשר שונים, אם חלקם מבושלים וחלקם צלויים, נחשבים לשני מינים. כך גם חלקים שונים בעוף. גם הרב שלמה זלמן אוירבך החמיר בכך. לעומתו, הגרי"ש אלישיב הקל בזה, והרב עובדיה יוסף כתב שכל חלקי העוף נחשבים מין אחד, למעט איברים שונים כמו כבד, קורקבן ובשר, שאלה נחשבים לשני מינים.
הרב ניסים קרליץ כתב שאין איסור בורר כאשר מדובר בחלות אפויות בדרגות שונות, משום שאין הבדל משמעותי ביניהן. הרב משה פיינשטיין כתב שגם גרביים בצבעים שונים נחשבים לשני מינים, מכיוון שאנשים מקפידים על ההבדל ביניהם.
ולסיום, שאלה מעשית: כאשר בתחתית מגירת הפירות נמצאים הפירות הרצויים, האם מותר להסיר את אלו שמעליהם כדי להגיע אליהם? או שמדובר ב"בורר פסולת מתוך אוכל" ואסור לעשות זאת?
הביאור הלכה (ד"ה "לאכול מיד") מחדד את ההבחנה בין "בורר" – שעניינו מיון לשם הפרדה, ולכן אסור – לבין "סילוק", שמטרתו להגיע אל דבר מסוים, ואין בה איסור בורר. לפיכך, כאשר הכוונה להוציא את הפירות הרצויים שבתחתית – אין בכך בעיה הלכתית.
הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן
הזקנים: ההנהגה המסורתית שנעדרה מפרשת שופטים
בהמשך לדיוננו על תפקיד הנשיא בהנהגה התנ״כית, נתמקד הפעם בדמויות ה"זקנים" - גורם הנהגה משמעותי שמופיע לאורך כל המקרא, אך באופן מפתיע נעדר ממודל ההנהגה הפורמלי המתואר בפרשת שופטים (מלך, שופט, כהן ונביא).
בניגוד לנשיאים שאינם מופיעים בספר דברים, הזקנים מוזכרים בו פעמים רבות - כמו בהקשר של עגלה ערופה, בן סורר ומורה, משפט בתולים, יבום וחליצה, ואף בסיום התורה עצמה. כפי שמתואר בדברים ל"א: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי... וְאֶל כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל."
נוכחותם של הזקנים בהנהגה מתחילה עוד במצרים ונמשכת לאורך כל תקופת המדבר. במתן תורה הם פעילים בקבלת התורה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י" (שמות י"ט:ז). אירוע מכונן בתפקידם של הזקנים מתרחש בעקבות תלונות העם, כאשר הקב"ה מצווה את משה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ... וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים" (במדבר י"א:ט"ז-כ"ד). מינוי זה מייסד למעשה את הגוף שיהפוך בימי בית שני לסנהדרין הגדולה.
מעניין במיוחד הפער שמתגלה במדרש בין קבוצת הזקנים שליוותה את משה למתן תורה, לבין הזקנים שמונו מאוחר יותר. לפי המדרש, הזקנים המקוריים נהרגו בהפיכה שהובילה לחטא העגל: "כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, אָמְרוּ לָהֶם מָה אַתֶּם מַכְעִיסִין לְמִי שֶׁעָשָׂה לָכֶם כָּל אוֹתָן נִסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת, וְלֹא שָׁמְעוּ לָהֶם וַהֲרָגוּם" (מדרש רבה במדבר).

בספר דברים, "זקנים" מופיעים בהקשרים מגוונים, אך לא כקבוצה אחידה כמו שבעים הזקנים. פרשני המקרא התחבטו בשאלה האם מדובר בשופטים או בגוף נפרד. בפרשת עגלה ערופה למשל, מוזכרים "זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" (דברים כ"א:ב), מה שמלמד שמדובר בשני גופים נפרדים. הגמרא במסכת סוטה מציעה שתי פרשנויות: רבי יהודה סובר שמדובר בחמישה אנשים - שני זקנים ושלושה שופטים, בעוד רבי שמעון מבין ש"זקניך" הם שלושה דיינים, ו"שופטיך" מתייחס ל"מיוחדים שבשופטיך". רבי אליעזר בן יעקב אף מציע ש"זקניך זו סנהדרין, שופטיך זה מלך וכהן גדול". רוב הפרשנים המאוחרים המשיכו בקו זה וזיהו את הזקנים עם חברי הסנהדרין. כך, הגאון מוילנא פירש "אל זקני עירו – זו סנהדרין", והמלבי"ם כתב: "זקניכם – שבעים הזקנים, שהם סנהדרי גדולה."
מבחינה היסטורית, ניתן לראות בזקנים מוסד הנהגה מסורתי שעבר התפתחות מהותית לאורך הדורות. בתחילה היו אלה ראשי משפחות ושבטים שנבחרו באופן טבעי בשל חכמתם וניסיונם. בהדרגה, הם התפתחו לגוף מוסדי בעל סמכות משפטית ומנהיגותית מוגדרת, שהפך עם הזמן למוסד הסנהדרין. זהו תהליך אבולוציוני של מעבר מהנהגה שבטית-משפחתית למערכות השלטון והמשפט הממוסדות של ימי המלוכה.
השאלה מדוע הזקנים נעדרים מפרשת שופטים נותרת פתוחה. אפשר שהתורה ראתה בזקנים מוסד טבעי ומובן מאליו, שאינו זקוק לציווי מיוחד להקמתו, בניגוד למלך או לשופטים שהם מוסדות חדשים יחסית. אפשרות אחרת היא שהזקנים נתפסו כגוף ביניים זמני, שנועד להשתלב בהדרגה במערכת השיפוטית הפורמלית, כפי שאכן התרחש בתקופות מאוחרות יותר.

בהר

ענג שבת