ועמך כולם צדיקים | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

מדורים
מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק

קטגוריה משנית

ספריה
יח - שידוכים

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

7 דק' קריאה

קניין בתורת הרב
כשאנו באים לדבר על מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, עלינו לומר בראשית דברינו כי מו"ר היה הממשיך הגדול של אביו מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. זו גדולתו של מו"ר וזה יחודו. כאשר מו"ר הרב צבי יהודה נפטר, אמר הרב ישראלי זצ"ל: עד עכשיו היה המשך למרן הרב ע"י בנו מו"ר וכעת כאילו הרב עצמו נפטר.

אף-על-פי שמו"ר הרב צבי יהודה היה באופיו אישיות עצמאית מאוד, תורת הרב הייתה תורתו, תורת הרב הייתה תורה דיליה. הוא עשה בה קניין גמור.

את תורת הרב לא ניתן להגדיר בגבולות, כי אדרבא המייחד את תורתו הייתה ההקפה של כל התורה ושל כל הגוונים בתורה. הוא היה איש האשכולות, כהגדרת הרבי מגור, איש שהכול היה בו. הרב הקיף את התורה כולה בנגלה ובנסתר, כל רז לא אניס ליה, הוא הכיר את כל השיטות של חכמת הסוד. כל מה שנמצא בדרכים ובשיטות השונות של הופעות התורה היה גם בו. אך היה בו גם מה שלא נמצא אצל אחרים.

ומה שהיה בולט בתורתו שלא נמצא באחרים באותו הדור, הוא בירור המסכתא של סגולת ישראל. בירור עמוק ורחב של עומק עניינם של ישראל. ומתוך כך התבוננות והבנה על המאורעות והתהליכים המתרחשים בדור התחייה, בדור המתעורר לשוב לארץ-ישראל.

ויסוד זה הוא לא פן נוסף בתוך שאר הפנים של התורה, אלא הוא היסוד לכול התורה. וכך אנו אומרים בברכת התורה: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. נתינת התורה לנו היא מתוך הבחירה האלוקית בנו שקדמה לנתינת התורה. וכך אנו אומרים בתפילת החגים: אשר בחר בנו מכל העמים, וכך פתח הקב"ה את אמירתו במעמד הר סיני: אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית העבדים. כלומר יסוד האמונה הוא בד' אשר בחר בנו והוציאנו ממצרים להיות לו לעם. והבחירה האלוקית היא נצחית ובלתי משתנית, ואינה תלויה במעשינו, ואנו בין כך ובין כך קרואים בנים לד'.

ומה היא מהות הבחירה שבחר בנו, מה תוכן הסגולה הזו. הקב"ה בבחירתו בעם ישראל נטע בנו נשמה אלוקית הדבקה בו יתברך, נשמה עליונה הנמצאת לפני ולפנים בתוכנו. למעלה מן השכל ולמעלה מן הרגש ושאר הכוחות הרוחניים הגלויים, השכל והרגש הם רק כלים שבהם יכולה הנשמה להתגלות. כאשר השכל עוסק בתורה ובאמונה והרגש לוהט בדבקות של יראת ד' ואהבתו, אלו גילויים של הנשמה האלוקית שבתוכנו. ועם ישראל ככלל תמיד מתגלה בו הנשמה האלוקית, לפעמים על-ידי רבים יותר, ולפעמים על-ידי רבים פחות. אבל תמיד יש כאלה שמגלים את היות עם ישראל עם ד'. אצל היחידים לא תמיד מתגלה הנשמה האלוקית, כי כדי שהנשמה תתגלה, צריך להתגבר על מכשולים ומעצורים, ועל כן אנו רואים מצבים שהאדם אינו נוהג על-פי תביעת נשמתו. אך בכל אחד מישראל, גם אצל הרחוקים מקיום תורה ומצוות, יש נשמה אלוקית ואולם אצלם היא נסתרת חבויה ומכוסה בקליפות עבות. אך כל זה מצב זמני בלתי טבעי, ובסוף יגבר הטבע הנשמתי על כל המכשולים, וכל ישראל ישובו לד', והנשמה האלוקית שבכל אחד מישראל תתגלה ותופיע בכל תפארתה. זהו חזון העתיד שאנו מצפים לו ושאנו מתקרבים אליו יותר ויותר.

בכולנו נשמה אחת
הנחת היסוד הזו, שעם ישראל הוא עם סגולה, ובכל יחיד ויחיד מישראל יש נשמה אלוקית, ממנה נובעת הכרת הערך הגדול של המעשים הטובים ושל המצוות, שהרי הם הבעה של הנשמה האלוקית, ועל כן יש להם עוצמה אלוקית. לעומתם המעשים השליליים הם נובעים מהצד הנמוך באדם, מהצד החומרי, ועל כן אין להם משמעות עמוקה, וזה מה שאמרו חכמים גדולה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות. והמפרש בסוף מסכת מכות אומר שגדולה מידה טובה לא רק פי חמש מאות אלא בלי גבול, וכן משמעות המשנה בסוף מסכת מכות. וזאת כי מצווה נובעת ממקור עליון מהנשמה האלוקית.

מהנחת היסוד שיש בכל אדם מישראל סגולה אלוקית נשמה אלוקית והיא עיקרו, נובעת ההכרה שכולנו עם אחד והמשותף העליון רב ועיקרי והשוני בהנהגות הוא חיצוני וטפל וכולנו ערבים זה לזה. בכולנו נשמה אלוקית כללית אחת של כל ישראל. ועל כן אין מקום לפירודים בעם ישראל, כי המשותף נצחי וקבוע וכל תופעה של ריחוק מתורה ומצוות חולפת ועוברת.

ומתוך כך מצווים אנו לאהוב כל אחד מישראל, גם מי שרחוק מתורה לאהוב את נשמתו האלוקית החבויה בתוכו (אמנם אין אהבה זו מטשטשת את הביקורת על הקלקולים החיצוניים. אדרבא, מתוך הכרת גודל הנשמה הפנימית הקלקולים מתבלטים וחומרתם גדולה. אך כאמור עיקרו של האדם מישראל נשמתו האלוקית).

נמצא שהכרת עניינם של ישראל מביאה להערכה שונה של המציאות. למשקל אחר של הזכויות והחובות. במבט זה עם ישראל עם צדיק ועמך כולם צדיקים, ובגלל שהם צדיקים מדקדקים בהם כחוט השערה, יותר מאשר מדקדקים בכל העמים. העונשים החמורים של הגלות אינם מצביעים על היות עם ישראל גרוע מכל העמים, אלא אדרבא כי עם ישראל נעלה מאד מכל העמים, ועל כן הוא נדרש לשלמות גדולה, וכל פגם בישראל הוא בולט וחמור. וכל זה נובע מגדלותם.

ידיעה זו שעם ישראל הוא העם אשר בחר בו ד' יתברך לספר תהילתו, נודעה לכל העמים ביציאת מצרים, ומאז שמו יתברך קשור בשם ישראל, וכבוד ד' קשור בכבוד ישראל, כדברי מסילת ישרים, סוף פרק י"ט. ועל כן כאשר אמר ד' לאחר חטא המרגלים: עד אנה ינאצוני וכו' ואכנו בדבר וארישנו ואעשה אותך לגוי גדול וגו', אמר משה: ואמרו הגויים אשר שמעו שמך לאמור מבלתי יכולת ד' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר. וכן אמר הנביא יחזקאל פרק ל"ו, כאשר ישראל גלו בחטאיהם מתחלל שם ד': באמור להם עם ד' אלה ומארצו יצאו, וביארו המפרשים שכך אומרים הגויים, שלא היה כביכול כוח לרבש"ע אלוקי ישראל לשמור על עם ישראל מפני האויבים. ועל כן אומר הנביא, שהקב"ה יגאל את ישראל לא בגלל זכותם של ישראל אלא בשביל שלא יתחלל שמו בגויים: לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קודשי, וקדשתי את שמי הגדול.. ולקחתי אתכם מן הגויים... והבאתי אתכם אל אדמתכם.

נמצא שכל מה שקורה בישראל קשור בשמו יתברך, לטוב ולמוטב. מכאן המבט על תנועת התחייה הלאומית, שלכאורה כל מגמתה לעסוק בבניית האומה מצד הלאומי, הצלת האומה מצרותיה בגלות ולא עיסוק בתוכן הרוחני של האומה. אך מאחר שכל מה שקורה לעם ישראל קשור בשמו יתברך, הרי כל תקומה של ישראל יש בזה כבוד שמים מצד עצמו, וכל קיבוץ הגלויות והחזרת הארץ לידי עם ישראל, יש בזה מצד עצמו קידוש ד', כדברי הנביא, ועל כורחך ההתעוררות הזו היא מהלך אלוקי למען שמו יתברך.
וההכרה כי זה עניינם של ישראל, להיות מספרים תהילתו, וזו המהות הנשמתית של כל הכלל וכל פרט מישראל, הרי ההכרה הזו אומרת שוודאי שעם ישראל עתיד לשוב למקורו, לאלוקיו. אי לכך מהלך זה בוודאי טומן בתוכו תוכן של קודש, כי זה הדבר היותר עמוק בלב ישראל.

תחיית האמונה
במבט זה גם נראה כי אכן תנועת התחייה מצמיחה תהליך של שיבה לאמונה ולתורה, וכל הנפילות והחולשות הן זמניות, והן חלק מתהליך של התעלות רוחנית, ואין אדם עומד על דברי תורה אל אם כן נכשל בהם. כך סדר ההתקדמות דרך מכשולים ומעצורים.

בראייה שטחית חסרת העומק של עניינם האמיתי של ישראל, אפשר להתרשם כי תנועת התשובה שהחלה עם קום המדינה, היא כביכול מנוגדת לציונות ולתנועת התחייה, ואלו שני תהליכים מנוגדים זה לזה. אך בראייה עמוקה זהו מהלך אלוקי אחד. התחייה הלאומית היא זו שהביאה לתחייה הרוחנית ההולכת וגוברת. כאן בארץ-ישראל אחר קום המדינה נעצר המשבר הרוחני שפקד את ישראל בדורות האחרונים, וכאן החלה ההתעוררות לחזרה בתשובה, ואחר כיבוש הר הבית וירושלים העתיקה ומרחבי ארץ-ישראל, התפרצה וגדלה תנועת התשובה לד' לממדים שהולכים וגדלים עוד ועוד. וכל זה פועל יוצא מתקומת מדינת ישראל ונצחונותיה בעזרת ד' יתברך.

לסיכום: הכרת עניינם של ישראל, הכרת סגולת ישראל, מעמיקה את ההסתכלות על המציאות. המשקל של המעשים הטובים והמצוות גדול ונצחי, ושל החולשות קטן וחולף. מצב עם ישראל נראה באור שונה. החיוב מנצח, עם ישראל מתקדם כל הזמן. וכך כל יחיד ויחיד בישראל הטוב שבו רב, והחסרונות טפלים. אנו נמצאים בתוך תהליך של עלייה גדולה בדרכי הגאולה, למרות כל הקלקולים וכל השחיתויות, למרות כל הנפילות שבדרך אנו ממשיכים לצעוד בעוז לקראת גאולתנו השלמה.

אין כאן התעלמות מכל הצריך תיקון, אין כאן מבט הזוי מנותק מהמציאות, אין זו תמימות אלא זה המבט העמוק האמיתי של המציאות. ודווקא מתוך מבט זה, החסרונות, שהם המיעוט, בולטים יותר ותיקונם נתבע יותר.

את המבט הזה לימד אותנו מו"ר הרב צבי יהודה חזור ושנן עוד ועוד. יש בו הגדר של דברי תורה שנאמר בהם: התעייף עיניך בו ואיננו. רגע של הסח דעת מההשקפה הגבוהה הזו, ואבדת את התורה האלוקית שמעל האדם, ורק המחזיק בה בכל כוח, זוכה להשגתה.

השוואה רעה
אכן יסוד זה של סגולת ישראל נמצא בעת הזאת במערכה קשה מול ההשקפה הדמוקרטית, הטוענת לשוויון מלא בין אדם לאדם ובין עם לעם ובין גזע לגזע ובין דת לדת. הדמוקרטיה תובעת שוויון זכויות לכל ומתנגדת לכל הפליה. היא מאפשרת חופש אישי מלא של דעות והשקפות. ולכאורה היא באה בשם המוסר והצדק לאמור, מי שמך להתנשא על אחרים, מי שמך להכתיב לאחרים את דעתך ואמונתך. טענות אלו לכאורה מרשימות. אכן כשם שבלתי מוסרי להפלות בין שווים, וכל הפליה היא רעה ומושחתת, כן אין להשוות בין שונים וכל השוואה בין שונים היא רעה. וכל טשטוש המדרגות מהרס סדרי בראשית. הן זו הייתה טענתו של קורח: כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד'. קורח בא לעקור את ההכרה בסגולת הכהונה בישראל. ועדת קורח נענשה בעונש שלא היה כמותו מעולם, הארץ פצתה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, למען ידעו, כי יש סגולה בישראל יש כוהנים יש לוויים ויש ישראלים. יש עם ישראל ויש שאר העמים. עם ישראל הוא ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עם ישראל הוא עם סגולה, העם אשר בחר בו ד' יתברך.

כטענת קורח בישראל כך הטענה של המינות - הנצרות שטענה כל העמים שווים. אין לעם ישראל מעלה על שאר העמים. ואולם אנו מודים בכל יום לרבש"ע אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

הרב לימד אותנו, שכאשר פוגשים דעה המתנגדת לנו אין להלחם בה מלחמה חזיתית, אלא להתנשא מעליה, להקיף את הנקודות הטובות הגנוזות בה התואמות את דרכינו, וממילא היא תתבטל. כן יש לנהוג בהשקפה הדמוקרטית. בשאיפת חופש הדעות יש גם צד מעלה. החופש האישי משחרר את היחיד מלחץ חיצוני ומאפשר לו לבנות את אמונתו בתוכו, וכך יכולה האמונה בד' להתגלות מעומק חדש עצמי פנימי, דבר שלא היה אפשרי עד היום. אכן בחופש יש גם סיכון של התפרקות מערכים, של משיכה אחר תאוות נמוכות. א"כ אין להלחם בעצם שאיפת החופש שיש בה יסוד בריא, אלא יש להלחם בהשלכות השליליות העלולות להיגרם על ידה. כמו כן שאיפת השוויון בין שווים צודקת ומוסרית ומתקנת עוולות שהיו קיימות בעבר, היא פוסלת הפליות בין שווים ולא מאפשרת ניצול של מעמדות חלשים על-ידי חזקים. אך אין מקום ששאיפת השוויון תתפשט גם להשוואה בין שונים, כי בזה היא הורסת סדרי בראשית. ועל כן אין לטשטש את ההבדל בין ישראל לעמים. ההבדל הזה הוא מהותי כהבדל בין אור לחושך. וכדברי הרב הוא יותר גדול מההבדל בין שאר העמים לבין בעלי החיים, ששם ההבדל כמותי וכאן ההבדל איכותי.

__________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424

יח - שידוכים

מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק