בית המדרש

  • כא - לא שכחנו ולא סלחנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

עבירה לצורך הצלה משמד רוחני

בגירוש מהגוש ומצפון השומרון יש חילול ה' גדול יותר מבעבודה זרה. ועל הצורך להגיע לליבו של העם מבט של שנתיים אחרי

undefined

הרב יגאל קמינצקי

כח באב תשס"ז
24 דק' קריאה
במהלך המאבק על גוש-קטיף, בגירוש, במלחמת ההישרדות שלנו בבתי המלון, בימי מלחמת לבנון ועד ימינו אלו, זכינו לגלות תובנות חדשות: יש צמא אדיר לרוח הכתומה, וביכולתו של ציבור הכתום, המאמין, האדיר והקדוש הזה, לחולל את מהפכת הקודש.
עם תחילת המאבק, התברר לנו שלא ניתן להציל את ארץ-ישראל מבלי להגיע לעם ישראל. את המאבק על גוש-קטיף התחלנו כשעם ישראל, לצערנו, מאס בחבל עזה וגם בתוך מחננו, כולל זה ביש"ע, המצב לא היה מזהיר כשההתיישבות בחבל זה נתפסה כהזויה [כיום זה נשמע מוזר, אבל זו הייתה המציאות, ולאורך כל תקופת ההתיישבות בחבל, ועד לתחילתו של המאבק, היינו מחוץ לקונסנזוס]. אכן משאל הליכוד הוכיח שבמפגש בלתי אמצעי ניתן לחולל שינויים נקודתיים [כמובן ששינויים קבועים דורשים קשר לאורך זמן]. גם הפעילות המתמשכת מול הציבור הרחב יצרה מצב שבו לקראת הגירוש כ-50% מהציבור היה נגד הגירוש, ולצערנו הדבר לא נמנע בגלל דיקטטור דורסן, שאיש לא העיז לעמוד בפניו.
חובתנו לנסות לדאוג מראש להנהגה אחרת בעלת תכנים וסדר יום ציבורי אחר, וזה תלוי בראש וראשונה בקשר שלנו עם כלל הציבור. כמטה המאבק של גוש-קטיף, שבין השאר ריכז את מרבית הפעילות של ה"פנים אל פנים", אנחנו יכולים לומר מתוך ידיעה ברורה, שיש היום צימאון אדיר לתורה ה"כתומה". "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'", ואם נשכיל לחבר את כלל הציבור ה"כתום" ולרתמו לחבור עם כלל העם, נזכה בע"ה להעמיד מחדש את בניין החומר והחול ההולך וקורס ללא תורת ארץ-ישראל, ולצקת אל תוכו את קומת הקודש.
במהלך עבודתנו לקירוב עם ישראל לתורה ולארץ, נתקלנו בסוגיה המובאת בזאת לפניכם
הרקע: ביישוב נצרים הייתה קיימת מדרשה ליהדות וציונות. המדרשה העלתה בפני בנות ברחבי הארץ מצגת הנוגעת בסוגיות אמוניות, המעוררות את התלמידים לחשיבה יהודית ובעקבות כך, גם למעשים. בתוך המצגת שולבו קטעי הצגה של בנות, המופיעות בצניעות, באופן סולידי וללא שירה. לפעילות זו של הבנות הייתה הצלחה גדולה ביותר, עובדה שהגבירה את הביקוש להופעת המדרשה גם בבתי ספר חילוניים, שם ניתן היה להופיע בפני ציבור מעורב בלבד. הדילמה הניצבת בפני הבנות היא שמחד, מטעמים הלכתיים מובנים של צניעות אין לקיים דבר זה, מאידך הן רואות ברכה גדולה בעמלן, וחשות שיש בהופעות אלו כדי לקרב ציבור חילוני לחשיבה ולתכנים יהודיים, וללא זה ייתכן שהוא לא ייחשף לתכנים אלו לעולם.
סוגיה זו החריפה עוד יותר בתקופה הסמוכה לגירוש, כשהיה בכוח ההצגה לקרב ציבור חילוני גדול לעניינה של ארץ-ישראל, ובכך לסייע במאבק כנגד הגירוש.

הבירור ההלכתי
ברור שאין מדובר כאן באיסור עצמי, שהרי הצגת נשים כגון בפני נשים מותרת. האיסור הוא בהופעה בפני גברים, דבר שיש בו כדי להכשיל אותם בהסתכלות על נשים לשם הנאה ובהרהורי עבירה.
במקרה שלפנינו האיסור הוא של "מסייע לדבר עבירה" מדרבנן ולא של "לפני עיוור" מדאורייתא.
בכל מקרה, בנידו"ד איננו דנים באיסור דאורייתא של לפני עיוור לא תיתן מכשול, השייך רק במקרה של "תרי עברי נהרא", כלומר שבעל העבירה לא יוכל לעשות אותה ללא עזרתי, שהרי הנערים הנ"ל יכולים להסתכל להנאתם, כרצונם, בנשים אחרות ואינם זקוקים להצגת הבנות לצורך זה. וא"ת שיתכן שלמישהו מהנערים יהיו הרהורי עבירה דווקא מאחת הבנות המציגות, יותר מאחרות שהוא מכיר, ובתוספת איסור זה יתקיים "לפני עוור"? וי"ל דכתב המאירי שם: "…כל מה שנאסר לנו משום 'לפני עור לא תתן מכשול' ...אם היה מאותו דבר בידו ואף על פי שמ"מ גורם לו להרבות באיסור אין בזו נתינת מכשול…". ולכאורה דבריו תמוהים, דסוף סוף אדם המסייע עוזר לו לחטוא יותר, שהרי את תוספת החטא הוא לא היה עושה בלעדי המסייע, א"כ מדוע אין בזה איסור של "לפני עיוור"? וי"ל, שעצם איסור "לפני עיוור" הוא חידוש, שהרי העוזר לא עובר בפועל כל איסור עצמי, כמו כן גם לאחר נתינת היין לנזיר, יש לנזיר בחירה חופשית מוחלטת אם לשתות אם לאו, בדומה למצב שיש לו יין משל עצמו והוא מחליט אם לשתותו ולעבור על איסור אם לאו, א"כ על איזה איסור עובר נותן היין? וי"ל דמצינו בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצט: "...ולאו זה [של לפני עיוור] אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה . ומאלו הפנים אמרו (ב"מ עה: ל' רלו - ז) במלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כי כל אחד מהם עזר חבירו והכין לו להשלים העבירה". משמע שהאיסור של "לפני עיוור" מתקיים רק באדם שבלעדיו העבריין לא היה עובר את העבירה כלל, ע"כ יש לו חלק בעבירה, אבל אדם שגם בלעדי המסייע עובר עבירה, הרי הוא נפתה ועומד בחטאו וגם אם המסייע מאפשר לו להרבות בעבירה, אינו עובר כל איסור. וזה מה שכתב המאירי, שעוברים על איסור של "לפני עיוור", על עצם גרימת החטא ולא על תוספת חטא. וצ"ל שהמאירי מדייק את דבריו מפשט הגמרא שרק בתרי עברי נהרא, יש איסור, ופירושו שמעבר לנהר אין לו את החפצא של האיסור כלל. וזה פשט הפסוק לפני עיוור לא תתן מכשול, האיסור הוא בעצם נתינת המכשול ולא בהוספתו.
לאור זאת, הדיון שלנו הוא בדבר האסור של "מסייע לדבר עבירה" ששייך גם כשהעבריין יוכל לעבור את העבירה בלעדי המסייע, שזה נאסר מדרבנן. (התוספות מסכת שבת ג עמוד א ד"ה בבא דרישא)

הסתכלות באישה אסורה רק לשם הנאה
כפי שראינו בנידו"ד, עיקר הבעיה היא שהבנות מסייעות לנערים להסתכל בנשים, ויש לשאול מתי ובאיזה אופן חל האיסור של הסתכלות בנשים?
הסתכלות לצורך הנאה אסור. וכך פוסק הרמב"ם איסורי ביאה פרק כ"א: "...או להביט ביפיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות..." וכן נפסק בשו"ע אבן העזר סימן כא סעיף א: "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה... מכין אותו מכת מרדות". מן העובדה שמכין אותו מכת מרדות משמע שגם לרמב"ם וגם לשו"ע האיסור הוא רק מדרבנן .
הסתכלות או נגיעה שלא להנאה מותר. וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף ה: אסור להשתמש באשה כלל... שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שימוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו... הגה: ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה רק באשתו נדה (רשב"א אלף קמ"ח). וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים (מרדכי פ' אע"פ בשם הר"ש בר ברוך). וי"א דכל שאינו עושה דרך חיבה , רק כוונתו לשם שמים , מותר . לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדושין). וכן כותב שם הגר"א ס"ק י"ט ד"ה ויש מקילין וכו': דכל הקריבות אינן אסורין אלא מדרבנן ואין אסור אלא המביא לידי הרגל עבירה כמו ישן הוא בבגדו וכו'. וכן כותב בחלקת מחוקק אבן העזר סימן כא ס"ק ו ד"ה רק כוונתו לש"ש מותר: "בב"ח כתב בשם מהרש"ל כגון לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה, ות"ח ראוי להחמיר עכ"ל וסיים בב"ח ובמלכותינו נהגו הגדולים שבדור להקל בכלה והיכא דנהוג נהוג והיכ' דלא נהוג איסורא איכא": ויש לציין שגם לשו"ע במעשה שאין בו צד של חיבה שבין איש לאשתו, ואינו מתכוון ליהנות, מותר.
משמע שמעיקר הדין מותר לרקוד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה [ויש להעיר שלא סייגו זאת שיעשה ע"י מטפחת], ומשמע שאין חוששים שמא יסתכל בה וייהנה מיופייה, והטעם הוא, או שכשעושה לשם שמים ינצל מכך, או שמתוך שבעבידתייהו טריד אין בראייה זו כלום. ובחלקת מחוקק שם ס"ק ה: מותר לרחוץ מכותי' שפחות וכן נוהגים – ובב"ח העיד שמצא במרדכי ישן כתוב אם יכול ליזהר מהרהור והנמנע מתברך עכ"ל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה: ומוסיף הבית שמואל ס"ק ט' דאם אין מכוסה בכל בשרה ושערה אסור. משמע שבלבושה כהלכה גם במסתכל בה בסתמא תוך כדי שמוש אין חוששים להרהור.
המקור לדין זה הוא בקידושין פא עמוד ב: רב אחא בר אבא שקליה לבת ברתיה (הנשואה) אותבוה בכנפיה. מהטעם שעושה לשם שמים. רש"י – ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה וכן תוספות שם ע"ב ד"ה הכל לשם שמים – ועל זו אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים. עכ"ל. יתכן להסביר שזה כעין בעבידתייהו טריד, שכשהוא עושה לשם שמים הוא טרוד במצוה וע"כ אין חשש להרהור. וכן מצינו בכתובות יז עמוד א: רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד, דדמיין עלייכו ככשורא, וייתכן להסביר אצלו, או שהיה במדרגה כזו שהדבר לא נחשב אצלו, או שמתוך שהיה טרוד במצווה לא היה שם לב לדברים אחרים.
והריטב"א בחידושיו למסכת קידושין פב עמוד א מסכם: "וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש", וכן כותב האגרות משה חלק אה"ע ב סימן יד "בדבר נסיעה... באוטובוסים בזמן... שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים... הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"א מאי"ב, ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה, ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שהרי כתב הש"ך ראיה ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם".

הסתכלות והרהור להנאה אסורה מדרבנן
ישנה מחלוקת האם איסור הסתכלות באישה לשם הנאה היא מדאורייתא או מדרבנן.
מתוספות יומא דף לט עמוד ב ד"ה כלה שבירושלים משמע שקול מראה וריח של דבר שאסור ליהנות ממנו, כגון ריח הקטורת, אסורים מדרבנן כשמתכוון אליהם. ובספר חרדים כתב שהאיסור הוא מהתורה, וכן כותב רבינו יונה איגרת התשובה יט, כ: אסור להסתכל באשת איש מן התורה... ובפנויה מדברי קבלה. הרמב"ם והשו"ע פסקו שהמסתכל באשה כדי ליהנות ממנה מכין אותו מכת מרדות, שזה מדרבנן.
גם ביחס להרהורי עבירה ישנה מחלוקת האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן. [ויש הבדל בין הסתכלות לשם הנאה והרהורי עבירה כפי שיתבאר בהמשך]. הגמ' בכתובות מו עמוד א לומדת מהפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ואומר שם רש"י: ונשמרת מכל דבר רע – כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה. משמע שלרש"י האיסור הוא מהתורה. וכן סובר תוספות מסכת עבודה זרה כ עמוד ב שלא יהרהר אדם ביום – האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) וכן סובר רבינו יונה שם: "...ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה וחמור הרהור פנויה ממגעה, שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע ופירשו רז"ל (ע"ז כ:) שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".
רבינו יונה כאן, מחשיב הרהור בפנויה כאיסור דאורייתא ואילו לעיל באיגרת התשובה כתב שאסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה. ויש להקשות דממנ"פ אם הוא מסתכל בפנויה שלא לשם הנאה כלומר שאין בהם הרהורי עבירה, מדוע נאסר כלל ואם הוא מסתכל מתוך הנאה והרהור מדוע נאסר רק מדברי קבלה ולא מהתורה? כמו כן יש לשאול כיצד ניתן לומר שחמור הרהור פנויה ממגעה, שעל הרהור עובר בלאו, שלא יהרהר ביום ויבוא לידי קרי בלילה, והרי בנגיעה גם יש הרהור הנאסר מן התורה ואם אין הרהור, אין בזה איסור כלל וכפי שראינו לעיל.
וצ"ל שלרבנו יונה הרהורי עבירה המביאים לידי טומאת קרי, חמורים יותר ממגע באישה, שיש בו הרהורי עבירה ללא קרי. לפי זה נראה שרק הרהור שיביא בפועל לידי טומאת קרי בלילה ייחשב לחמור יותר וייאסר מן התורה, והאיסור הוא על ההרהור לפי שכשסתם אדם רואה קרי באונס, כלומר שלא קדם לו הרהור, הוא לא עבר כל איסור כלל, ע"כ כשהוא רואה לאחר הרהורי העבירה, האיסור הוא עצם הרהור העבירה שגרם לחטא דאורייתא של ראיית קרי. וזו גם הלשון שלא יהרהר ביום ויבוא [לא שמא יבוא] לידי טומאת קרי בלילה, אבל סתם הרהור, לפחות ביחס לפנויה, שאינו גורם בפועל לטומאת קרי, ייאסר רק מדרבנן.
לכאורה גם התוס' סותרים את עצמם שהרי ביומא משמע שכשמתכוון ליהנות מראיית דבר איסור [וודאי שאין הנאה ללא הרהור], עובר מדרבנן, ואילו בע"ז הוא פוסק שהרהור עבירה אסור מדאורייתא. וגם כאן צריך לומר שהרהור בלבד נאסר מדרבנן ואילו הרהור שגרם בפועל לראיית קרי נאסר מדאורייתא.
ומובא בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כה אות ה) שלפי הנראה הרמב"ם והש"ע חולקים על התוס' (ע"ז כ) וס"ל דקרא דונשמרת מכל דבר רע, אסמכתא בעלמא הוא, ואין זה אלא מדרבנן. וכיו"ב כתב הגרי"פ פירלא בבאורו לס' המצות של רס"ג ח"ב (דף ו' ע"ד). וכן מצינו בספר תורת אמת אה"ע (סי' כא), שכל מוני המצות ס"ל שהרהור ע"י הבטה ביופייה אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ודלא כהתוס'. הבית שמואל על השו"ע שם כותב שלכו"ע הרהור נאסר מהתורה גם בפנויה.
כשנוגע בערווה מבלי לבוא עליה מצאנו מחלוקת: הרמב"ם בספר המצות (ל"ת שנג), ובהלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א סובר שאיסורו מהתורה ואעפ"כ ראיה לשם הנאה, נאסרת רק מדרבנן כדלעיל. הרמב"ן בספר המצות שם, והרשב"א בתשו', והרשב"ץ בס' זוהר הרקיע, סוברים שהמחבק והמנשק והבא על ערווה דרך איברים אינו אלא מדרבנן. ופשיטא שלרמב"ן ודעימיה אם איסור חיבוק ונישוק וביאה דרך איברים הוא מדרבנן, הסתכלות והרהור אסורים רק מדרבנן. לאור זאת בניד"ד גם למ"ד שהסיכוי שדווקא הצגת הבנות הנעשית באופן היותר צנוע ומחופש, היא זו שתגרום לראיית קרי אצל נוער שהוא כולו שטוף בפריצות ובזימה, נראית מאד רחוקה מהמציאות. מה עוד שלהלכה גם הרהורי עבירה נאסרים מדרבנן.
העולה עד כה שמדובר בתרי איסורי דרבנן: סיוע לעבירה והסתכלות לשם הנאה. ופסק הפרמ"ג או"ח קסג, באשל אברהם, סק"ב, שאיסור מסייע לא שייך אלא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן, דהו"ל גזרה לגזרה.

מתי ההסתכלות בנשים היא לצורך?
למדנו שהסתכלות או נגיעה בנשים שלא לשם הנאה, מותרת. וכך מצאנו ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כ: "ולא יסתכל בבהמה ובחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה, ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת מפני שהן עסוקין במלאכתן לא יבואו לידי הרהור". ויש להקשות שאומנם הוא בעבידתייהו טריד כל עוד שהוא עוסק בעבודה, אבל מנלן שלפנ"כ או אח"כ לא יבוא לידי הרהורי עבירה כתוצאה מכך ואז צריך לאסור הכל? ומטעם דבעבידתייהו טריד התרנו לרופא לטפל באישה גם כשאין סכנה ומנלן שהוא לא נהנה עד שהוא בודק בפועל, ואולי הדבר יביא גם להרהורי עבירה אח"כ?
וייתכן שרופא המתכוון לדבר מצווה, כגון ריפוי, גם אם בסופו של דבר תעלה בידו עבירה מותר, כמו שלמדנו בשו"ע או"ח שכח סעיף טו: "אמדוהו (פי' התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה". וכן יש לומר דאם נאסור עליו מטעם זה בטיפול באשה במקום שאין סכנה, מתוך הזנחה של בעיות אלו, המצב יוכל להתדרדר למציאות שיש בה פיקוח נפש וע"כ התירו, אבל מה נאמר על מרביעי בהמה שיכולים לבוא לידי הרהור והרי ניתן לוותר על מלאכתם וזו רק שאלה של ממון. בע"כ צ"ל שכשדעתו מראש על היתר בדבר שהוא לצורך [כמו כאן במרביעי בהמות שזה לצורך פרנסתם ופרנסת אחרים], אין חוששים שמא מתוך כך יבוא לידי איסור, ואם יבוא להרהור עבירה יעשה כמו שכותב הרמב"ם הלכות אסורי ביאה פ"כ"א הי"ט: "...אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן..."
ויש לשאול האם בנידו"ד כשהנערים צופים בהצגה של בנות המתחפשות לדמויות מסוימות ושיש בה גם תכן ערכי, האם דעתם על הנאת ההסתכלות באישה, או שהם עסוקים בתוכן או בדמויות המשחקות לפניהם?
לצורך זה נברר קודם האם בעת הצורך מותר לאישה ללמד גברים.
בשופטים ד' ד' נאמר על דבורה: "והיא שפטה את ישראל בעת ההיא" יש הלומדים שהייתה שופטת כפשוטו [תרגום יהונתן רלב"ג], ויש מי שהבין שהייתה מוכיחה בשער את עם ישראל שיחזרו בתשובה [הרלב"ג שם] ומלמדתם תורה ודינים חוק ומשפט [רשי שופטים ה' טז, ובעל תוס' יו"ט נידה ו,ד].
ראינו מכאן שדבורה לימדה אנשים וא"ת שאולי זה היה מאחורי הפרגוד? וי"ל שלמ"ד ששפטה אותם ממש, ודאי אין לומר כן, שהרי השופט צריך לראות את המתדיינים ואת העדים וממילא הם רואים את השופט [ומסתבר שגם למ"ד שסבבה שישובו אל ה' (כלשון הרלב"ג שם) והוכיחה אותם, מסתבר שזה היה פנים אל פנים].
וצריך לומר שוודאי עדיף שאנשים ילמדו אצל אנשים, ומה שהתירו לדבורה ללמד אנשים זה רק במקרה הצורך, כגון שאין בנמצא אנשים שילמדו או כשיש דברים שרק היא יודעת או יכולה לעשות אותם טוב יותר מהאנשים. ייתכן גם לומר שכאשר עסוקים בתורה אין הראש נפנה לדברים אחרים [וכמו שמותר ללמוד בתורה נושאים העוסקים בענייני צניעות, שאז דעתו על התורה ולא על דברים אחרים], או שסגולה היא שדברי התורה יסלקו מאתנו הרהורי עבירה, וכפי שראינו לפנ"כ ברמב"ם "אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן".
בנד"ד קיימת אפשרות ולו רחוקה, שהדעת תהיה נתונה לתכני ההצגה ולא ליפי הנשים.

כשהסיוע לא גורם בודאי לאסור, מותר
מצאנו באגרות משה או"ח ב, סימן ס"ו ד"ה הנה בדבר: "... אבל כשהוא גם להיתר ליכא איסור דאם לא כן היה לנו לאסור למכור קדירות לבשל לעוברי עבירה שהרי יבשלו בהן גם בשבת". וכן כותב השרידי אש חלק ב' ט' סעיפים ו'-ט. בנד"ד קיימת אפשרות של ראייה של היתר כשדעת המתבונן תהיה על התכנים הערכיים שבהצגה או על הצדדים החזותיים שבה ומותר. וגם אם אפשרות זו קלושה מאחר שהיא קיימת מותר וכפי שכותב האג"מ שכשמוכרים קערות למי שאינו שומר מצוות אע"פ שקרוב לוודאי שהוא יבשל בהם גם בשבת וכן מאכלי אסור, מאחר שקיימת אפשרות אחרת זה מותר.

סיוע שאינו מחזק ידי בעל העבירה, מותר
כדי להבין את סברת האג"מ, יש לשאול מדוע ישנו איסור של מסייע לדבר עבירה, הרי בכל מקרה מדובר שגם ללא המסייע, בעל העבירה היה עושה אותה? [שאל"כ זה כבר גדר של "לפני עיוור", והחידוש במסייע שגם כשאין "לפני עיוור" זה אסור]. רש"י אומר "ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אלא פורשין מהם כדי שלא ירגיל בכך". גם בגמ' הלשון של "לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה", הכוונה שכשאני עוזר לו אני נותן לו חיזוק וכוח נפשי להמשיך בעבירה אבל במסייע, שאין בזה לחזק ידי עוברי עבירה, מותר. לפי"ז כשקיימת אופציה, ולו רחוקה, של היתר, אין חיזוק בכך לעבריין שהרי לא ברור לו שהתכוונתי לאיסור ואין מעשי מעלים או מורידים מבחינתו [ובדוגמא שהביא האג"מ ודאי כשמוכרים קדירה לעבריין, אין הוא חושב שמכרתי לו כדי לחזקו לבשל בה בשבת אלא הוא מבין שבסתם מכרתי לו].
וכן מצינו, שנפסק להלכה שבגוי ובמומר אין איסור של מסייע לדבר עבירה מאותו טעם שאין בכך כל חיזוק למעשיהם כי הם ממילא מוחזקים ועומדים בכך ורק במי שיש יראת שמים מסוימת ויש סיכוי שע"י התוכחה אני אמנע אותו מן העבירה או לחלופין, שאם אני אתמוך בו הדבר יחזק אותו, אז יש איסור של מסייע לדבר עבירה. וכך כותב שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא ס"א בהג"ה...י"א הא דאסור למכור להם [לנכרים], דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.
והש"ך במקום ס"ק ו י"א כו' – דבעובד כוכבי' או מומר שרי ... שאינו חייב להפרישו.
ומקשה שם הדגול מרבבה ד"ה משא"כ... ישראל שחטא ישראל הוא, וא"כ מה בינו לישראל אחר להפרישו מעבירה? אבל נלע"ד כוונת הש"ך... דישראל הרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר גמור, אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך... ומומר מסתמא מזיד הוא, ועוד דכל עובר עבירה יקרא מומר לאותו דבר.
לפי זה שייך לומר שבמציאות הפרוצה של ימינו, כולל בתיכונים החילוניים, אין בהצגת הבנות בפני בנים אלו כל חיזוק לעבירה, שהרי הם פרוצים ועומדים בנושאי עריות.
ועוד למדנו בשו"ע או"ח קסט סעיף ב "לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה (הר"י ס"פ אלו דברים)". וכותב המשנ"ב שם ס"ק יא ד"ה בתורת צדקה: "דלא מפקעינן מצות צדקה בשביל חשש שמא לא יברך ואע"ג דגבי שמש בסעיף הקודם חיישינן, התם הנתינה לאו בתורת צדקה הוא שנותן לו בעבור ששמשו אך אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן לו אף בתורת צדקה ודוקא אם מתוך רשעתו אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה [פמ"ג]". ובניד"ד מכיוון שמדובר באונס של "תינוקות שנשבו", שלא הכירו בתורת ישראל מעולם [בית יוסף יורה דעה סימן קנט אות ג ד"ה ולענין הכותים דלא יהבינן דין "תינוק שנשבה" אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם], ובאיסור שלא ודאי יתבצע, ובגמילות חסד של למוד תורה ואמונה [וכבר למדנו שגמ"ח גדולה מן הצדקה], גם אם הם נעשים בעקיפין ע"י הצגה, יש מקום להתיר.
סיוע לעבירה קלה במקום עבירה חמורה יותר, מותר.
הגרש"ז אויירבך במנחת שלמה כותב: "...במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה, אבל עדיין תומך במוסדות תורה וכדומה, ובגלל איסור של לפני עוור נמנעים מלכבדו שמא לא יברך, דבר שעלול להרחיקו ביותר מהתורה ולשונאה, מותר לכבדו, שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול נמצא שיש כאן הצלה ממכשול גדול יותר.
ניתן ללמוד מדבריו שלפחות באיסור דרבנן [אכילה ללא ברכה], גם באין לו אפשרות אחרת לאכול והאיסור הוא של "לפני עיוור" בדרבנן, הדבר מותר כשאני מצילו עי"כ מחטא יותר גדול.
לפי זה בנד"ד שהצגת נשים צנועה העוסקת בתכנים רוחניים קרוב לודאי שהיא מונעת מהם לעסוק בעבירות חמורות יותר של עריות שהם שטופים בהם תדיר והרבה מעבר לזה, שבכך הן מצילות אותם ולו במעט מבורות מדהימה ומדעות קדומות ומשנאה של תורה שיש להם, ובמציאות הנוכחית, בנות אלו הן היחידות המגיעות אליהם עם תכנים תורניים שעשויים להזיזם מדעתם ולו במעט, וגם אם הדבר יבוא לידי ביטוי עוד זמן רב, "שלח לחמך על פני המים בי ברוב ימים תמצאנו".
וא"ת שמה שהתיר הגרש"ז זה רק בדיעבד כשכבר באו האורחים, אם כן גם בנידו"ד ניתן לומר שאין הדבר יזום אלא שהבנות נקלעו למציאות שנוער של שמד מבקש מהן ללמוד יהדות ואז השאלה הניצבת לפתחן היא, האם הן רשאיות ליבטל ממצווה רבה זו ובעצם, מציאות עגומה וכואבת זו של ציבור עצום הנמצא במצב של שמד וניתוק מוחלט מן היהדות, עומדת לפתחו של כל ירא ה'. ואמנם לא כל אחד יכול לעזור ולא כל דרך מועילה, אבל כאן כשהפנייה באה מהם ויש דרך המסוגלת במידה זו או אחרת לעזור, חוזרת שאלת הבנות למקומה וממילא גם ההוכחה מהגרש"ז תקפה.

עד היכן אחריותנו לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט?
לכאורה אנו מוצאים כללים סותרים: מחד הכלל של כל ישראל ערבין זה בזה דיש לו משמעות הלכתית ורוחנית מרחיקת לכת דלמדנו במסכת ר"ה כ"ט עמוד א, שמטעם זה ישראל יכול להוציא ישראל אחר ידי חובת ברכת המצוות כמו קידוש (רש"י שם) וכן מצינו בשיר השירים רבה "כל ישראל ערבין דכתיב (ויקרא כ"ו) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, משמע שם שאם רק היהודים בשושן היו עובדים עבודה זרה באמת, כל עם ישראל היה ח"ו מתחייב כליה מדין ערבות.
ובחידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כט עמוד א כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, ובהלכות ברכות לריטב"א פרק ה אות א שכל ישראל ערבין זה לזה וכשחברו חייב הרי הוא כאילו הוא עצמו חייב , רמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה טז משמע שיהודי אחד יכול לחייב את עם ישראל כולו. ולכאורה זה סותר את דברי התורה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומת, אם אב ובנו שהשפעתם גדולה זה על זה והיה מקום לומר שאחד ייענש בשל השני, אין אומרים כן, ק"ו על כלל היהודים, וכן למדנו שאומרים לאדם לעבור על חטא קל שעבר, כדי שלא יעבור על חטא חמור ואם אכן כנים דברינו, שכשחברי חייב נחשב הדבר כאילו אני עצמי חייב, היה צריך כלל זה להיות תקף תמיד גם ביחס לחברי, אבל למדנו שבד"כ אין אומרים חטא כדי שיזכה חברך? כמו כן למדנו "הלעיטהו לרשע וימות"? ויש לתרץ דלמדנו במסכת שבועות דף לט עמוד א ...והכתיב: ויקרא כ"ו, וכשלו איש באחיו – איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה! התם שיש בידם למחות ולא מיחו. וכן מצינו במסכת שבת דף נד עמוד ב כל מי שאפשר למחות בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו. וכן מצינו במסכת שבת נה עמוד ב שכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שהיה לו למחות בנשיו, ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא. משמע שכל מקום שאני יכול להשפיע ולמנוע את החטא , אני חייב בזה מדין כל ישראל ערבין זה בזה ואם לא עשיתי, זה נחשב כאילו אני עברתי את העבירה, אך במקום שדברי לא ישמעו, אני פטור.
עפי"ז יש להשיב על תמיהה גדולה דמצינו במשנה במסכת ראש השנה כט עמוד ב: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. ואומרת שם הגמ': אמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
ויש לשאול: כיצד מבטלים מצווה עשה מהתורה, כמו כן אנו מוכנים לוותר על תקיעת שופר שיש לה ערך עצום כ"כ כבלבול השטן, הזכרת עקידת יצחק שיש בזה למוד זכות גדול על עם ישראל והכל בשביל יהודים בודדים שיש חשש שיחללו שבת?
ועל דרך הדרש משיבים, שכשעם ישראל חושש לחטא, גם של איזה יהודי במקום נידח, ובשל כך מוותר על תקיעת שופר ולימוד זכות עצומה על עצמו, אין לך לימוד זכות גדול מזה.
אכן על דרך הדרש תשובה יפה היא, אולם על דרך הפשט הדברים עדיין קשים, דלמדנו שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך לצורך רבים ואילו פה בדיוק להיפך, הרבים חוטאים כדי להציל יהודי בודד מעבירה?
וייתכן ליישב עפ"י מה שלמדנו, שמכיוון שמדובר ביהודי שיעבור עבירה מהתורה בשוגג, ובידינו למנוע ממנו מלעשות זאת, [גם אם ע"י תקנת חכמים], כלנו הופכים להיות ערבין לו והבעיה שלו הופכת להיות בעיה של כל אחד מאתנו וע"כ עפ"י דין מותר לנו לעבור על חטא קל יחסית, של אי קיום "מצות עשה" של תקיעת שופר ב"שב ואל תעשה", כדי להימנע מחטא חמור יותר של עבירה בידים ב"קום עשה" של טלטול ד' אמות ברשות הרבים בשבת האסורה מהתורה.
בניד"ד, מדובר במציאות של שמד רוחני של מרביתו של העם. אומנם אין מדובר בשמד קלאסי שבו הגוי מכריח לעבור על דת, אבל אעפ"כ המציאות בה אנו חיים, של תקשורת ותרבות מערבית והשפעות זרות ובורות ומניעת חינוך יהודי, הם שכופים שמד רוחני שמחייב כל מי שיכול לנסות למונעו, ובמקום שאני יכול להשפיע ולו במעט כבנד"ד, אני מחויב לנסות ולהציל ולעבור על איסור קל כדי למנוע מחברי אסור חמור, ואע"פ שמסתמא תוצאות תוכלנה להראות רק בעתיד הרחוק, שינוי העמדה ביחס לתורה הוא כשלעצמו דבר עצום והוא בעצם המפתח לכל עבודת ה' העתידית שלו, [יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות, גמ' ברכות], יתירה מכך, מכיוון שיש מצווה לקרב יהודים לאבינו שבשמים, אין כל דרך לקיים זאת אלא בהסברה, בדיבורים ובהשפעה איטית.
סיכום ביניים
מכיוון שמדובר באיסור דרבנן בלבד של מסייע לדבר עבירה, ומכיוון שהעבירה שהן עלולות לסייע לה – הסתכלות לשם הנאה – למרבית השיטות וכן מובא להלכה שהיא עבירה דרבנן, ומכיוון שמדובר בנוער שפרוץ בעריות, יש להתיר לבנות להציג לפניהם מהסיבות דלעיל:
אין בתרי דרבנן איסור של מסייע דאין גוזרים גזרה לגזרה [פרמ"ג].
אין דין של מסייע כשקיימת אופציה, גם רחוקה מאד, שהסיוע יוביל לדבר מותר. [אג"מ]
אין דין מסייע לאנשים השטופים בעבירה לפי שאין במעשי וביכולתי להשפיע עליהם כלל. זה כולל גוי, מומר [ש"ך, דגמ"ר] ותינוק שנשבה.
כשאני מסייע לעבירה קלה המונעת עבירה חמורה יותר אין בדבר זה מסייע לדבר עבירה [הגרש"ז אויירבך].
כשאני מקיים ע"י המעשה שלי גמ"ח, לאדם הקרוב לאונס, במקום שיש סיכוי, ולו קלוש, שהעבירה לא תיעשה, מותר. [משנ"ב]
אלא שיש להקשות שסוף סוף מדובר באביזרייהו דעריות שגם בהם נאמר "יהרג ולא יעבור", ולפי"ז ייתכן שיש מקום להחמיר יותר ולאסור את הופעת הבנות בפני גברים. אכן יש מחלוקת האם יש איסור דאביזרייהו בדרבנן. [לריב"ש ברנ"ה, ולגר"א אהע"ז קנ"ה סוף ס"ק כ"ב יש איסור ואילו לש"ך באהע"ז קנז ס"ק י', ונוב"י תנינא אהע"ז סי' ק"ן משמע שאין איסור] ולכאורה כיוון שמדובר באיסור שבמהותו כ"כ החמירו בו, גם כשיש כאן מחלוקת באיסור דרבנן, יש להחמיר, אולם שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף א בהג"ה כותב: "וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אע"פ שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג". כלומר שהלאו של "לפני עיוור" אינו בכלל אביזרייהו דעריות [והנמו"י בסנהדרין עמ' י"ח ד"ה היכי יהבי להו מסביר שהטעם הוא שהאסור של "לפני עיוור", אינו ייחודי לעריות אלא הוא לאו כללי]. וכן כותב ספר החינוך מצוה רצו ד"ה וזה שאמרנו: ...אבל איסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן להו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול, ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה ליהרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיוחד בעבודה זרה ממש דבכולהו מצוות נמי איתיה.
עד כמה חז"ל הרחיקו לכת כדי להציל יהודי מעבירה ובוודאי משמד ומאיבוד התורה לגמרי, ח"ו.
הגמ' שבת דף ד עמוד א אומרת שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. מהתוס' שם ובעירובין משמע, שמותר לי לעבור איסור קל יחסית (גם דרבנן וגם דאורייתא) כדי להציל אדם הקרוב לאונס מחטא חמור יותר.
שמד רוחני נחשב כפקוח-נפש
מובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף יד "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה" (וע"ל סי' שכ"ח סעיף י').
וכותב המשנ"ב במקום ס"ק נו ד"ה שהוציאו בתו: "...וה"ה אחר רשאי לחלל שבת כדי להצילה מהאיסור הגדול וכ"ז מיירי שהוציאוה אינו יהודי מביתו באונס וע"כ התירו לו לשום לדרך פעמיו להצילה דקי"ל אם אינו פושע, חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה: ושם ס"ק נז ד"ה חוץ לשלש פרסאות – היינו אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים וה"ה אם יצטרך לחלל שבת עי"ז באיזה מל"ט מלאכות ג"כ שפיר דמי דכאשר תמר את הדת לגמרי תחלל שבת ותעבוד עבודת גלולים כל ימיה ואם הוא יחלל שבת פ"א נקרא איסורא זוטא נגד זה.
וצ"ל שהתירו לעשות זאת אע"פ שספק רב אם הוא יצליח לעמוד כנגד אנסים ולסטים המוציאים את בתו לשמד, כמו שהתירו בפיקוח-נפש לעבור על דאורייתא גם בספק רחוק מאד ובספק ספיקא. וכך מצינו בשולחן ערוך אבן העזר סימן ד סעיף לד: [אסופי שנמצא בעיר] "...מפקחין עליו את הגל בשבת... הגה: וי"א דאפילו ברוב עובדי כוכבים, מפקחים עליו הגל בשבת". יוצא לפי זה שאע"פ שמדובר בחשש רחוק מאד דהרמ"א לא סייג זאת ברובא דמינכר דווקא אלא העמיד זאת בכל מציאות של רוב, אפילו באחד מול מאה, מחללים שבת על ספק הנמצא לפנינו . לכאורה משמע שזה רק מטעם "קבוע", אבל הגר"א במקום מוסיף שאפילו במצב של "פריש" מפקחים את הגל בחשש רחוק, ומסתבר שטעמו הוא מכיוון שמדובר בספק פקו"נ הנמצא לפנינו .
"בהתנתקות" (גירוש, עקירה, חורבן ועוד) יש חילול השם יותר גדול מאשר בעבודה-זרה
כידוע, חילול השם הוא החטא החמור ביותר בתורה. כך כותב הרמב"ם בהל' שבועות (יב, ב): "...חילול השם המקודש, שהוא הגדול מכל העוונות ". ומצינו בירושלמי נדרים ג, ט: חילול השם קשה מכולן, דכתיב "ואתם בית ישראל כה אמר ה' א-להי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו. וכן במדרש רבה ויקרא פרשה כב פסקה ו: מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על חילול השם ומנין שוויתר הקב"ה על עבודת כוכבים שנאמר (יחזקאל כ) ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלוקים איש גלוליו לכו עבודו וכתיב (שם) את שם קדשי לא תחללו. ויש להקשות, שהרי ג' עבירות של עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכת דמים הם החמורות ביותר וע"כ נאמר בהם יהרג ולא יעבור, [רמב"ם הל' יסודי התורה ה, א] וכידוע, עבודה זרה היא החמורה שבהן, לפי שגילוי עריות ושפיכות דמים, עם כל חומרתם, הן עבירה נקודתית; מה שאין כן בעבודה זרה, שהיא כפירה בכול. אם כן, מה פירוש שוויתר הקב"ה והתיר לעבוד עבודה זרה שיש בה חילול השם חמור כדי לא להגיע לחילול השם?
ואין לומר שמדובר בסוג כזה של עבודה זרה שאין בו חילול השם, כמו עבודה זרה בצנעה, דהלכה היא שחובה למסור את הנפש על שלוש העבירות הללו גם בצנעה. [רמב"ם שם], ובע"כ צ"ל שיש סוג אחר של חילול השם שהוא גדול מכולם, כולל עבודה זרה. מהו אותו חילול השם?
מובא ביחזקאל (לה, יט):
ויבוא אל הגויים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמור להם, עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שם... לא למענכם אני עושה, בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם. וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם, וידעו הגויים כי אני ה'... בהיקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות... והבאתי אתכם אל אדמתכם.
אין בתנ"ך כולו מקבץ כזה של הביטויים "חילול השם" ו"קידוש השם". חילול השם הוא בשל העובדה שהגויים אומרים שהקב"ה אינו יכול למלא את רצונו להביא את עם ישראל לארץ-ישראל, כאשר זו היתה המטרה בהוציאו אותם ממצרים. זהו גם ההקשר של הפסוק הנ"ל ביחזקאל (כ, לט):
ואתם בית ישראל, כה אמר ה' א-להים. איש גילוליו לכו עבודו... ואת שם קדשי לא תחללו... בריח ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים . וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם. ונקדשתי בכם לעיני הגויים , וידעתם כי אני ה' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל , אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם.
על הפסוק "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" כותב רש"י (יומא פו, א ד"ה באמור):
את זה קרא הכתוב חילול השם... שנאמר "ויחללו את שם קדשי" ובמה חללוהו? באמור עליהם הנוכרים שגלו ביניהן, ראו עם ה' אלה, ולא יכול להצילם שלא יגלו ; נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט.
ובאבן עזרא (הארוך, שמות לב, יב) על הנאמר בחטא העגל:
ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים – וטעם ברעה הוציאם כאשר רמזו קדמונינו ז"ל, כי במזל רע יצאו ממצרים. והנה יאמרו אין יכולת לשם לנצח כוח המזל להציל הדבקים בו, ובראותו כי אין יכולת לו הרגם וזה יהיה חילול ה'. אנו רואים שחילול השם היותר נורא הוא כשהגויים אומרים שאין הקב"ה יכול לממש את רצונו והתחייבויותיו לעם ישראל, וכן מצינו בחטא המרגלים: ...ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור, מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר...
קידוש השם היותר גדול הוא כדברי יחזקאל (כ, מא-מב): "...ונקדשתי בכם לעיני הגויים. וידעתם כי אני ה' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם". כלומר, להביא את כל עם ישראל לכל ארץ-ישראל כמובטח לאבות, כמובא בספר שמות (ו, ח):
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'.
כנגד חילול השם של "ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו", יש קידוש השם של " וידעו הגויים כי אני ה' בניתי הנהרסות " – קיבוץ עם ישראל ויישובו בכל הארץ.
לאור זאת, הריסת מפעל ההתיישבות ומסירת אדמתנו לנוכרים הוא חילול השם היותר נורא. שכן עתה אומרים הגויים שגם לאחר שהקב"ה הצליח להביאנו לארץ-ישראל וליישבנו שם, אין הוא ח"ו מסוגל להשאירנו בה. זה חמור יותר מן המובא ביחזקאל. שם חילול השם של ישיבה בגלות הוא ב"שב ואל תעשה". מה שאין כן כאן, כאשר יהודים ושלטון ישראל מחללים שם שמים ומסלקים את עם ישראל מארצו ב"קום ועשה". [לכאורה אם הגירוש היה חמור מע"ז היינו צריכים למסור את הנפש לפחות כמו בע"ז, ואמת, שאם זה היה כנגד גויים, ודאי שהיינו מצווים על כך, אלא שכאן מדובר שצריך לעמוד מול יהודים, ומסירות נפש יכולה להוביל ח"ו מלחמת אחים שתגרום לחלול ה' עוד יותר נורא, לא של ניתוק עם ישראל מחלק אחד של ארץ ישראל , אלא ח"ו מכולה].

מעבר לחילול השם הנורא, ב"התנתקות" עוברים על איסורים רבים נוספים, כמו: ביטול מצוות יישוב ארץ-ישראל, "לא תחנם", שנאת אחים, הפקרת הביטחון של היהודים כפי שמתגלה היום ב"עוטף עזה", עידוד הטרור, החלשת הצבא, הכנסת מורך בעם וכו' וכו'. ע"כ חובה לעבור איסור קל – גם בהצלה רחוקה ועקיפה – כדי למנוע חטא החמור יותר מחטא ע"ז.

סיכום הדברים: למרות הקושי הנפשי להתיר לבנות להציג לפני בנים בפרהסיה, במציאות שלנו ובסיטואציה הנוכחית, דבר זה הכרחי, מכיוון שראינו שחכמים בסתם חייבו לאדם לעבור חטא קל כדי למנוע מאדם הקרוב לאונס, איסור חמור, ק"ו כשמדובר בהצלת אנוס משמד, גם כשסיכויי ההצלה רחוקים, ק"ו בן בנו של ק"ו כשמדובר בשמד של ציבור של "תינוקות שנשבו" שכבר שלושה דורות אם לא יותר, הם מנותקים מכל לשד ולחלוחית של תורה, ובוודאי כשמדובר בניסיון לעזור במניעת הפקרת ארץ-ישראל וביטחון תושביה וכו'.
האם צניעות בת שמציגה לפני גברים לא נפגמת?
אין ספק שהדבר קשה ולא מתאים לכל אחת, אבל ודאי מי שעושה זאת לשם שמים ומתוך רצון להחזיר לב ישראל לאביהם שבשמים צדקה יחשב לה ולא רק שלא תהא נפסדת מכך אלא רק תרוויח, בדומה לאדם שעובר איסור כדי להציל את חברו, [כמובן עפ"י הגדרים ההלכתיים], למרות שכל חטא פוגם בנפשו של אדם, אם הוא עושה אותה לשם שמים, חזקה שלא ייחלש עי"ז אלא רק יתחזק. וכבר למדונו חז"ל במסכת נזיר דף כג עמוד ב: "אמר ר"נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ...כמצוה שלא לשמה דכתיב 'תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך' מאן נשים שבאהל שרה רבקה רחל ולאה אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו'." על מעשה זה שמגמתו היתה להציל את כלל ישראל, אע"פ שנעשה בעבירה, מצווה יחשב לה ולא עוד אלא מנשים באהל תבורך, כלומר שבמעשה זה של עבירה לשמה היא הייתה גדולה יותר מהאמהות [כך משמע מרש"י במקום] ובזה ברכתה גדולה מברכתן.
וכך בפתוחי חותם [הקדמת החת"ס לשו"ע יו"ד] "ה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" מסביר שמכיוון שאברהם העדיף כבוד שמים שבמקום ליחד יחודים עסק בקרוב לבבות ועל כן לא ידע מהחרבת סדום,, שכרו מה' שגילה לו הכל. וממשיך שם שמי שמוסר נפשו על הקב"ה לא רק שזוכה במסירות נפש, אלא שהקב"ה דואג להשלים לו את כל מה שהפסיד כתוצאה מכך והרבה יותר מזה.

למסקנה: במציאות המיוחדת של הדור, ובסיטואציה המיוחדת שאליה נקלעו בנות המדרשה, יש להתיר להן להופיע בפני נערים חילוניים בלבד , כמובן באופן צנוע וללא שירה, ומכיוון שהן פועלות לשם שמים, חזקה שלא ייגרע מהן דבר ולהפך, ירבה שכרם מאת ה'. יחד עם זאת חובה עלינו להשתדל לכתחילה, למצוא דרכים נאותות יותר להשפיע על הציבור הרחב וכמובן לנסות להגיע למצב שההצגות תתבצענה ע"י בנים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il