בית המדרש

  • ספריה
  • כב - געגועים למקדש
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • קרבנות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרה"ג אברהם אלקנה
בן הענא רייזל שפירא זצוק"ל.

undefined
7 דק' קריאה
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים י"ב, ה).

יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" - דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא (ספרי שם).

העיסוק בקדשים ובטהרות במהלך הדורות
דרישת המקדש ולימוד הלכותיו עברו תמורות רבות 1 .
אחר חורבן הבית השני זיכרון המקדש היה טבוע בלבבות והציפייה לבניינו היתה בעוצמה רבה מאוד. הדבר בא לידי ביטוי גם בלימוד התורה שבעל-פה - המשנה שנערכה עשרות שנים אחרי החורבן כוללת גם את סדרי קדשים וטהרות. 2
אולם במהלך הדורות העיסוק בתחומים אלו הלך ופחת. התלמוד כפי שהוא לפנינו חסר - אין בבלי על טהרות (למעט מסכת נידה) והירושלמי חסר גם את סדר קדשים 3 .
מתקופת הגאונים כמעט לא נותרה ספרות בתחומים אלו.
ודאי שגדולי ישראל בכל הדורות היו בקיאים בכל התורה כולה, אך מסתבר שהספרים שהותירו אחריהם משקפים את ההתעניינות הציבורית ואת הנעשה בבתי המדרש.
רוב הראשונים לא כתבו פירושים על סדר קודשים.
בהקדמה לחיבורו בית הבחירה על הש"ס, כותב המאירי 4 שהלימוד הורגל רק בשלושה סדרים - מועד, נשים ונזיקין - ושאר הסדרים נעזבו עזיבה מוחלטת.
אמנם, יש מהראשונים שכתבו על כל חלקי הש"ס. רבינו גרשום , רש"י , התוספות , ותוספות רי"ד פירשו את כל הש"ס, וכן את סדר קודשים; הראב"ד והר"ש ורבנו הלל ב"ר אליקים פירשו את ה"תורת כוהנים", והר"ש אף הוסיף פירוש למשניות בכל המסכתות שאין עליהן גמרא, ולפיכך גם אין עליהן פירוש רש"י.
אבל שאר הראשונים, בעיקר ראשוני ספרד, כמעט שלא כתבו על קודשים (בכל אופן, לא נשאר לנו מדבריהם). כנראה שבישיבותיהם של הרמב"ן , ה רשב"א, הריטב ושאר הראשונים לא למדו קודשים. אפשר שבזה הם הלכו בעקבות הרי"ף , שכתב באופן שיטתי על כל הסוגיות שנהגו הלכה למעשה בתקופתם. מסיבה זו, אין לנו גם את פסקי הרא"ש לסדר קדשים.
אחד ומיוחד הוא הרמב"ם , שכתב את חיבורו הגדול "היד החזקה" על כל התורה שבעל-פה: מצוות התלויות בארץ, הלכות מלכים, קודשים וטהרות. הרמב"ם ביקר את מיעוט העיסוק בקודשים; בהקדמתו לסדר קודשים הוא מבאר את הסיבה לכתיבת הקדמה זו למרות שאין בה חידושים:
"מפני שדבר זה, כלומר הקרבנות, כבר אבד בעוונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם, ואין ענייניו נזכרים תכופות לפני האדם שיזכרם אף על פי שכבר עיין בהם - כיוון שאין שם מעשה הגורם חזרתו, ואין בני אדם שואלים על שום דבר מהם כלל, עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון והרי רוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמרו בו מקראות מרובים".
גם בתקופת האחרונים בולט אצל רובם מיעוט הספרים בקודשים וטהרות לעומת נושאים אחרים בהלכה.
דרישת ציון בדורות האחרונים
אחד הבולטים בין דורשי ציון בדורות האחרונים הוא הרב צבי הירש קלישר זצ"ל (תקנ"ה-תרל"ה). הרב קלישר פנה לגדולי דורו (רבי עקיבא איגר, החתם סופר ועוד) בשאלה אם אפשר לחדש היום את עבודת הקרבנות. הוא גם ניסה לקבל את אישור הסולטן התורכי להקרבת קרבנות בהר הבית. לאחר שנתקל בסירוב הפנה את עיקר מרצו לחיזוק ההתיישבות בארץ-ישראל.
ספרו "דרישת ציון" יצא לאחרונה על-ידי יהודה עציון שכתב בפתח מהדורתו (עמ' 14):
"הרב קלישר ראה כתיומת אחת את השיבה אל הארץ ואת חידוש עבודת הקודש בהר הבית, במזבח חדש אשר נכין בציון.
דומה שבתחילה הוא סבר (כמשתמע מאיגרתו אל אנשל רוטשילד) כי עבודת הקודש באה תחילה, והיא שתמשוך את המשך הגאולה, ואחר כך סבר שמסד הבנין הוא ההתקבצות אל הארץ ועבודת אדמתה - אך בין כך ובין כך, אין זו בלא זו. נאמן לגישתו ששום עכוב איננו מוחלט, ושדי לנו בקצה אחד של 'תקוות חוט השני' על מנת לאחוז בו ולמשוך ולטפס, הוא בנה את התשתית ההלכתית והתודעתית לחידוש העבודה, אם וכאשר יינתן במהרה - כך ייחל וקיווה - רשיון המלכויות.
את ההגיון השגור, שמכיוון שאין עדיין רשיון כזה הרי אין בנתיים על מה לדון - הפך הרב קלישר על פיו: יש ויש על מה לדון, וחובה עלינו לדון כדי לפתוח את פתח הדעת ולהכין את לבבנו. כי רק אם ניערך מראש ככל שידנו מגעת - בתכנון , בהגות, בלימוד ובבירור ההכרעות שתידרשנה - רק אז נדע באמת את אשר נעשה לכשיתאפשר הדבר, רק אז גם נהיה ראויים לשינוי המסיבות שיהפוך את הדבר לאפשרי..."

את מעמדו של סדר קודשים בעולם הלמדני שינה הרב ישראל מאיר מראדין - מרן ה"חפץ חיים".
הוא למד ולימד את הלכות המקדש וקודשיו כדי להתכונן לבניינו וכתב כמה ספרי יסוד בקודשים: ליקוטי הלכות - כעין הלכות הרי"ף על כל המסכתות שבימינו אינן נוהגות הלכה למעשה, והרי"ף לא כתב עליהן את חיבורו הגדול; תורת כוהנים עם הגהות הגר"א ופירוש קצר שלו; ועוד הוציא לאור את קובץ פירושי האחרונים אסיפת זקנים על סדר קודשים.
ה"חפץ חיים" קרא ועורר את כל הלומדים לעסוק בסדר קודשים, מתוך תחושה היסטורית שבניין הבית קרב; 5
"אין ספק הוא, כי יהיה בזה התעוררות הגאולה, אם חלק רב מישראל, ובפרט בארץ הקודש, יעסקו בסדר הזה בעיון הלכותיה. וכדכתיב 'אני לדודי ודודי לי'. כי כאשר אנו מכינים את עצמנו מצידנו, גם הוא יחיש מצידו לגאלנו ולהראותינו כהן בעבודתו"
(מכתבו לרי"ח זוננפלד, הובא ב מעלין בקודש א' עמ' 21).
"ובזה שנתחזק עצמינו לשמור כל חוקי התורה ואף באלה שאין בידינו - נשתוקק גם כן מתי יבוא לידינו לקיים, ונקיים אותם על כל פנים בלימוד הלכותיהן - ישיב ה' שבותינו ויקבץ נדחנו... ואחר כך יביא אותנו לארץ אבותינו... ואז נזכה לקיים כל מצוותיו בפועל ממש... ובפרט בענין החוקים של עבודת בית א-להינו אם נהיה אנחנו מוכנים מצדנו בכל הלכותיהן גם הדעת נותנת כי תגרום זאת קרוב הגאולה" (תורה אור פ"י).
ה"חפץ חיים" הקים בשנת תרס"ה כולל בראדין ללמוד סדר קודשים. הכולל התקיים עשרות שנים ולמדו רבים מגדולי הדור ההוא.

גישתו של ה"חפץ חיים" הושפעה מראייתו ההיסטורית. הוא לא היה קשור לתנועה הציונית, ולא השתתף בפולמוסים בעניין הקרבת קרבנות בלא מקדש, או בניית המקדש טרם ביאת המשיח. אך בעקבות תחילת ההתיישבות בארץ-ישראל הוא ציפה בדריכות לבואו הפתאומי של המשיח, שיקבץ את נידחי ישראל, יבנה את המקדש ויורה לחדש את עבודת הקרבנות. לכן טען שאת ההלכות הבסיסיות אנו חייבים ללמוד כבר היום:
"ואל יאמר האדם, דכאשר תצמח ישועת הקב"ה, ואז הלא יבוא משיח ואליהו ועתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות, וכמו שמובא פעמים רבות לענין ספקות בשם תיקו, ואמרו המפרשים שתיקו הוא ראשי תיבות "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". על זה נשיב לו: אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי הספיקות יתבררו לנו על ידי אליהו, אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובבאוריהן של תורה שבעל פה המסורה לנו, כמבואר בתורת כהנים ובגמרא הלא אנו צריכין בעצמנו לדעת כפי שביכולתנו, כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהיה יכול לדעת בעצמו, ורק הספיקות אשר אי אפשר לברר יתגלו לנו על ידי אליהו. ועל הפשטות המבוארות הלא יאמר, כי היה לכם ללמוד לשנות בעצמכם קודם שבאתי לבשר לכם הגאולה, וכמו שנאמר (מלאכי ג', כב-כג): 'זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים', ואחר כך כתיב 'הנה אני שולח לכם את אליה הנביא'." (תורה אור, פרק י"ב)
גם הרב קוק הדגיש את הקשר בין לימוד קדשים לציפייה לישועה, ומכוח זה - לגאולה עצמה:
"הציפייה הפנימית לראות כהנים בעבודתם ולווים בדוכנם וישראל במעמדם, זהו היסוד הנושא של כל התחיה כולה, לכל סעיפיה הקרובים והרחוקים". 6
פריחת לימודי הקודש והמקדש נקטעה במלחמת העולם השנייה, עם חורבן ישיבות אירופה; לאחר המלחמה הדגש בשיקום עולם התורה התמקד שוב במסכתות ה"למדניות" ובהלכה למעשה.

בשוב ה' ציון
במשך כל שנות הגלות הר-הבית היה בשליטת זרים, שלא נתנו לנו דריסת רגל בו.
בקום המדינה בשנת תש"ח לא זכינו לשחרר את הר-הבית.
תשע-עשרה שנה אח"כ זכינו בחסדי ה' לשחרור ירושלים כולה.
לראשונה חזר הר-הבית לריבונות שלנו, אך השליטה בו נמסרה על-ידי ממשלת ישראל לוואקף האסלאמי.
יש המטילים את האחריות לכך על אדם פלוני או גורם אלמוני. ואני הקטן שואל אם תשע-עשרה השנים הללו היו מנוצלות להכנות לבניין בית המקדש, אם בכל ישיבה הייתה מחלקת קודשים ומחלקת טהרות, לו היינו מכינים תוכנית עבודה מסודרת לבניין המקדש ולחידוש העבודה, אם כל השאלות הנדרשות היו מעסיקות את בתי המדרש ומשם מועלות לגדולי התורה, אם תודעת המקדש הייתה מוצפת בכלי התקשורת ובבתי הספר -האם היה מעלה מאן דהוא על דעתו למנוע מהעם את הדבר שהוא כה מצפה לו?! האם הקב"ה לא היה אומר אכן ראויים אתם לבנות את ביתי?!

והיום...
אין אתנו יודע מה ילד יום ומתי ישוב הדוד וידפוק הדוד על דלתנו
"קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה " (שה"ש ה', ב')
מה אנו יכולים לעשות היום כדי שהדוד לא יחמוק שוב?
"דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" (שם פס' ו')
הבה נכלול בסבב המסכתות הנלמדות בישיבות מסכתות העוסקות במקדש וקודשיו.
בחורי הישיבות יקדישו חצי שעה בשבוע ללמוד רמב"ם ספר עבודה על הסדר, מסכת מדות עם מפרשים וכד'.
בחורי ישיבה או אברכים שלמדו כמה שנים "נשים" ו"נזיקין" ואין פניהם לרבנות או לדיינות יופנו להמשך לימודיהם בסדרי קדשים וטהרות בישיבותיהם או בכוללים שהוקמו ושיוקמו ליעוד זה.
כוח החידוש והמחקר הטמון בבחירי הצאן יכוון לשדה בתולה זו - להכין תשתית הלכתית לחידוש העבודה.
טובי כוחות ההדרכה יופנו לחיזוק תודעת המקדש בקרב צעירים ומבוגרים דתיים חרדים וחילונים.
אחינו הכהנים והלווים החפצים באמת ובתמים לשרת בקודש - הבה נלך בעקבות מרן ה'חפץ חיים' להכין עצמנו לחידוש העבודה.
וכולנו המתפללים יום יום "והשב את העבודה לדביר ביתך" נעסוק בהלכות קרבנות החגים ונלמד לדעת מהי הטהרה הדרושה לעלייה לרגל.

ובעזרת ה' נזכה שתתקבלנה תפילותינו: "והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם". אמן.



^ 1. סקירה מורחבת של התהליך ניתן למצוא ב"מעלין בקודש" י"ב עמודים 15-41.
^ 2. החתם סופר כותב שסמוך לחורבן הבית השני הייתה ציפייה גדולה לבניינו, אולם במהלך הדורות 'כמו נתייאשו מן הגאולה'. הוא נעזר בסברה זו כדי להסביר מדוע אין מקיימים מצוות מעשר בהמה בזמן הזה על-ידי הפרשת המעשר והטלת מום בו. הוא כותב, שהטלת מום בבהמה שעומדת להקרבה היא איסור דאורייתא, ובזמן תקנת חז"ל שלא להפריש מעשר בהמה בזמן הזה ציפו לבניין בית המקדש במהרה, ולכן איסור הטלת מום בבהמת קרבן היה דאורייתא. אמנם היום שכמו נתייאשו מהתקווה שהבית ייבנה בקרוב בהמה שתופרש כמעשר לא נחשבת כעומדת להקרבה והאיסור להטיל בה מום הוא רק מדרבנן, אך התקנה אינה ניתנת לשינוי (שו"ת חת"ם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שיח ד"ה ונחזי מה).
^ 3. בעל הפני משה (מראה פנים בכורים פ"א ה ע"ב ד"ה אמר ר' חנינא) אומר שלא היה ירושלמי על קדשים
ואילו בעל הקרבן העדה (הקדמה לסדר מועד) אומר שכן היה ירושלמי על קדשים.
עי' במאמרו של שמואל יורמן ב'מעלין בקודש' י"ב עמ' 43 שמוכיח שבמהלך תקופת האמוראים חלה עלייה בעסוק בקודשים.
^ 4. עמ' לב במהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשכ"ה, ד"ה והסבה באלו.
^ 5. הרצי"ה קוק זצ"ל כתב (במאמר שנכתב בשנת תש"ד לעיתון הצופה, והודפס בלנתיבות ישראל ח"ב, והובא גם במעלין בקודש א', עמודים 16-17), שאחרי שמן השמים הסכימו אתו להיות מסדר טהרת הלשון בישראל, ופוסק ההלכות באורח חיים, עלה החפץ חיים עוד בקודש, וציפה לגאולה השלמה על ידי לימוד הלכות הקרבנות, כתיבת ספרים בהלכות הקודש והמקדש וקריאה לאחרים ללמוד קודשים: "חלק התורה הזה, שעסק לימודו ובירורו היה עד הנה ענין רק ליחידים מתופסי התורה, נעשה מכאן נחלת רבים בציבוריות הלמדנית, וזרמי משא ומתן של הלכה במרחבי החידוש ומעמקי הסברא הופנו אל הקודש והמקדש וענייניהם".
^ 6. מתוך חוברת שהוציא לרגל הקמתה של ישיבת תורת כהנים ללימוד סדר קדשים. הישיבה הוקמה בשנת תרפ"א בירושלים בנשיאות הראי"ה קוק , הדברים הובאו באוצרות הראי"ה חלק ד', עמ' 175, ובהליכות הראי"ה חלק ד', עמ' 120.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il