תיאור המקרה:

התביעה: התובעת טוענת, שמן הסתם הנתבע לא היה זהיר בזמן חיבור המצלמה לסטנד, וזו הסיבה לנפילת המצלמה. לכן הוא בעצם הזיק בפשיעה. יש לציין, שביד התובעת נמצא סכום כסף של התלמיד בשווי התביעה, והיא בעצם רוצה להחזיק בסכום המדובר.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהחיבור למצלמה שעל הסטנד לא היה תקין, והסטנד היה פגום. הוא ציין, שתלמיד נוסף התלונן על אי תקינות הסטנד. הנפילה לא קרתה באשמתו, אלא באשמת התובעת, שהשאילה לו ציוד פגום.
פסק הדין: בית הדין פטר את הנתבע.
הנימוקים: מתוך שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית הדין שהנתבע אכן היה אנוס, ולא פשע, כפי שהתובעת הציגה את הדברים, שכן התובעת ידעה שהסטנד לא תקין, ואעפ"כ לא התריעה בפני הנתבע על כך.

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

66 - פיטורי מורה בסוף שנת הלימודים

67 - תלמיד ששאל מצלמה ושברה

68 - שימוש במקרר ללא רשות

טען עוד

עם זאת, אם נאמר שהנתבע היה שואל, יש מקום לחייבו, שהרי שואל חייב באונסים. אלא, שיש לדון, האם העובדה שהמצלמה נשברה במהלך הרכבתה על הסטנד, נחשבת כ'מתה מחמת מלאכה', שבו שואל פטור.
הראשונים נחלקו, בגדר הפטור של מתה מחמת מלאכה. לשון הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה א): "השואל כלים או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו ואבד או נגנב אפילו נאנס אונס גדול כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה חייב לשלם הכל... במה דברים אמורים, כשנאנס שלא בשעת מלאכה, אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת הרי פטור, אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה הרי זה חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה".
המגיד משנה מדייק מלשון הרמב"ם, שהפטור של שואל הוא דווקא כאשר האונס אירע בשעת המלאכה. לעומת זאת, מרבית הראשונים הבינו, שגם אם האונס אירע לאחר המלאכה, אלא שהוא קרה מחמת המלאכה, נפטר השואל. והם מביאים שני הסברים לפטור של השואל. שיטת הרמב"ן (בבא מציעא צו: בחידושים) היא: "דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".
דהיינו, שהיות שהמשאיל השאיל בהמה למלאכה שאינה יכולה לעשותה, האחריות מוטלת עליו ולא על השואל. הרשב"א (בחידושים שם) מביא הסבר אחר: "נ"ל דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפ"ה לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מ"ל קטלה פלגא".
לפי הרשב"א המשאיל מוחל על הנזקים הנגרמים לבהמה בשעת המלאכה, שהרי ברור שנזקים כאלו ואחרים אכן יגרמו.
בנדון דידן, הנתבע שאל מצלמה מהמכללה, והיא נשברה במהלך הרכבתה על הסטנד. מסתבר, ששעת הצילום היא שעת המלאכה במצלמה, וההרכבה על הסטנד היא רק 'הכשר מלאכה'. לכן, לדעת הרמב"ם, אין לנתבע פטור של מתה מחמת מלאכה.
אולם, לדעת הרמב"ם, שכל אונס הנובע מפשיעת המשאיל לא קיבל עליו השואל, בנדון דידן הרי ברור שהמכללה היתה צריכה להודיע לנתבע על הבעיה בסטנד, וממילא לשיטת הרמב"ן, הרי זה מתה מחמת מלאכה. גם לדעת הרשב"א, היות שהמכללה ידעה שהמצלמה יכולה ליפול מהסטנד, הרי מחלה על אונס זה.
עוד יש לדון, מדין 'בעליו עמו'. בנדון דידן, התלמיד הרי מעסיק את המכללה, שהרי הוא שילם לה שכר לימוד על מנת שילמדו אותו, ואם כן, יש מקום לומר, שיהיה פטור מדין 'בעליו עמו': שומר, שבזמן שקיבל את החפץ לשמירתו היה הבעלים שכור לו, נפטר מגזירת הכתוב, אף אם בשעת האונס לא היה הבעלים שכור לו (שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו).
לכאורה, התלמיד שילם למכללה, שהיא גוף משפטי עצמאי, שאינו אדם. יש להסתפק, אם דין בעליו עמו שייך גם כאשר הבעלים אינו אדם. כעין זה דנים האחרונים, האם יש איסור הלוואה לחברה בע"מ וכדומה, כיוון שאין שם אדם שהוא הלוה או המלוה.
כל הדיון עד עתה נערך מתוך הנחה, שמעמדו של הנתבע הוא כשל שואל. זאת משום שכאשר התובעת נותנת לתלמידיה ציוד צילום, היא משתמשת בלשון 'שאלה', דהיינו המכללה משאילה לתלמידים ציוד. אולם, ברור לחלוטין, שהמכללה איננה מוכנה להשאיל ציוד צילום יקר לכל עובר ושב, רק תלמידי המכללה נהנים מההטבה לשאול ממנה ציוד צילום. לכן, אין מדובר כאן במשאיל העושה טובה לשואל, וכל ההנאה היא של השואל, אלא הרי זו שכירות - התלמיד משלם שכר לימוד תמורת מגוון שירותים, ובכללם השאלת ציוד צילום.
גם אין לומר, שהשימוש של המכללה בלשון 'שאלה' מטרתו לתת לתלמיד מעמד של שואל, בבחינת מתנה שוכר להיות כשואל. שכן, כיום מקובל להשתמש בלשון שכירות, רק כאשר מקבל המשכיר תמורת השכירות תשלום מידי, ולא בכגון בתי ספר ומכללות.