בית המדרש

  • כג - הרב אברהם שפירא זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

"גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה"

חובת ההספד, מגמת ההספד ומעלתו, אישיותו המיוחדת, עמלו בתורה, מלחמת שלמות הארץ, פטירת הצדיק, מגמת פטירת הצדיקים, ניחום אבלים,

undefined

הרב שלמה בן חמו

כסלו תשס"ח
16 דק' קריאה
חובת ההספד
אמרו חז"ל: "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו" (שבת קה עמוד ב). ולמדו חז"ל עניין זה מהתרשלותם של ישראל בהספדו של יהושע בן-נון עד שרגש ההר להורגם, וכתב רש"י שם שבאמת הספידוהו אלא שלא הספידוהו כראוי.
וכן אמרו שם "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו" (שבת קה עמוד ב).
ועוד אמרו "הספדן של צדיקים מעכב את הפורענות" (סנהדרין קח עמוד ב) "חכם כבודו בהספדו" (מועד קטן כה עמוד ב).
ההספד הוא כבוד המת (הרמב"ם הל' אבל, פי"ב, הל' יב) אי לכך מצווה גדולה להספיד את המת כראוי, ומצווה שירים את קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בבכי ולהזכיר שבחיו של המת (שו"ע יור"ד סימן שדמ א וברכות ו עמוד ב) והסיקו חז"ל בגמרא (סנהדרין מו עמוד ב ומז עמוד א והרמב"ם הל' אבל יב, יב ; ושו"ע שדמ, וט"ז שם יד ; ושך שם יח) שההספד הוא יקרא דשכבי דהיינו כבוד המת, סיפור מעלותיו ושבחיו.

מגמת ההספד ומעלתו
נתאספנו כאן בימות השלושים להסתלקותו לגנזי מרומים של מו"ר ועט"ר, גדול הדור ומנהיגו, מרן הגאון הצדיק הרב אברהם אלקנה שפירא זצוק"ל, ראש ישיבתנו, להספידו ולקונן על אובדן אישיותו הענקית שנלקחה מאתנו ונשארנו יתומים ללא אב וללא מדריך ומורה דרך. כאחד מתלמידיו של מרן זצוק"ל, שהסתופף בצל תורתו חכמתו ומידותיו התרומיות למעלה מ-35 שנים, קשה לי לעמוד היום בישיבתו הקדושה ולומר דברי הספד על ענק שבענקים, על הכהן הגדול שהיה מרא דארעא דארץ-ישראל וששתינו מימי תורתו בהיותי תלמיד הישיבה. וגם לאחר שמוניתי לעבד לעם קדוש בקריית-גת ת"ו, וכל דבר שעשיתי עשיתי בהתייעצות ובהדרכת מרן זצוק"ל, וכל הדרכותיו ועצותיו היו תמיד טובות ומועילות, והודות לפיקחותו ולחריפות שכלו ומתוך ענוה יתירה, הוביל אותנו למבטחים ולשלווה.
אמרנו שמצווה גדולה להספיד יהודי שנפטר, וכל שכן שמצווה גדולה להספיד גדול ישראל, גאון בתורה ובמידות תרומיות, כי הספדו הוא הספדה של תורה, הספדה של האומה כולה, שהרי כאשר ת"ח גדול מסתלק מן הדור, כל הדור מרגיש בחסרונו ואפילו מי שלא למד אצלו, כי דמותו מקרינה זוהר אלוקי בדור והיא מועילה לדור כולו. לכן הסתלקותה מתוכנו היא הפסד גדול, נטילת התורה (עיין כתובות יז עמוד א). ואמרו רז"ל: "ת"ח שמת, מי מביא לנו חליפו ומי מביא לנו תמורתו" (ב"ר צא, יא; קוה"ר, ח, יז; שהש"ר ו, ז) כי ערכו של תלמיד חכם הוא גדול ועליון מכל הערכים שבעולם, ולכן חסרונו הוא חסרון התורה וחסרון המנהיגות "ואוי לדור שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבד קברניטה" (ברכות כח עמוד א, ובב"ת צא עמוד א), ואישיותו התורנית של מרן זצ"ל רוממה קרן העם וקרן ארצו בכל המישורים.
תכלית ההספד הוא זיכרון המת וייחוסו, סיפור שבחיו ומעשיו הטובים, מידותיו התרומיות והנהגותיו המופלאות, ולכן המספיד צריך להכיר אישיות הנפטר וסגולותיה כדי לשבחו בהן. וכתב הזוה"ק שההספד הוא תועלת למת, שעל-ידי הרמת קול ההספד הנשמה נאחזת בהבל הקול ועולה למקור מחצבתה ולכן הבוכה ומוריד דמעות על גאון וצדיק, על קברניט האומה, הרי הדמעות שהוזיל על אבדן מרגלית יקרה זו, על חסרון חכמתו ועל סילוק אישיותו הדגולה הן סימני יראת שמים, הוכחה לכאב הפנימי, והן יקרות וחשובות בעיני הבורא עד שהוא סופרן ומניחן בבית גנזיו ששמה מונחות זכויות עמו (עיין ברבנו בחיי סוף פרשת ויחי וברכות לג עמוד א) , ולכן צדיק שאבד - לדורו אבד (מגילה טו עמוד ב), כי הוא זיו הדור ותפארתו, ובסילוקו פנה זיו האומה והדרה. וכל שכן מרן הכהן הגדול שהיה ענק רוח, כליל השלמות בחכמה וביופי, מגדולי מרביצי התורה במשך עשרות שנים, והקברניט שהוביל את ספינת האומה והתורה הלאומית לחוף מבטחים - חובת כל תלמידיו וכל היהדות על כל רבדיה לבכות ולקונן על אבדנה של אישיות ענקית זו, וההתאבלות עליו אינה פרטית משפחתית אלא כלל לאומית , אבלם של כללות ישראל, כי לכלל ישראל אבד זקן ת"ח של הדור, והיה משיירי כנסת הגדולה שהתווה דרך לציבור גדול והלך בראש המחנה לשמור על אחדות האומה ואחדות ארץ-ישראל. ובוודאי עליו נאמר "צדיק אבד לדור אבד" (מגילה טו עמוד ב) ואין חליפין ותמורה לצדיק זה, וכאמרם ז"ל במדרש (במדב"ר ת) "מה תמרה אם נעקרה אין לה חליפין, כך הצדיקים אין להם חליפין בשעה שנפטרים מן העולם". חז"ל לימדונו שאין מושג מוות לנשמה היהודית, ובפרט לת"ח "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח), כי מילאו את תוכן חייהם בתורה ובמצוות, בקדושה ובטהרה, והם החיו את חייהם ולכן לא שולטת בהם טומאה (אור החיים לבמדבר כג 6), והצדיקים הם "חוזק ישראל וחיותם" (אור החיים לויקרא ב 6) והם דומים לפני הקב"ה "כמרגליות המונחות בארגז וכשהוא חפץ באחת מהן מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיטו" (אור החיים במדבר כ 1).

אישיותו המיוחדת
מרן הרב זצוק"ל היה אישיות מיוחדת במינה, רבת גוונים, ובזכות אריכות ימים שזכה לה, הוא היה חוליה המקשרת בין הדור הקודם לדור החדש והעביר מתורת חכמי הדור הקודם לתלמידיו, והרבה לספר ולהפליג בשבחיהם ובמידותיהם המופלגות והיה בקי מאוד בסיפורי צדיקים וחסידים, ואישיותו חובקת עולם היתה.
הוא היה מעיין מתגבר, בור שאינו מאבד טיפה, ואישיותו השמחה והעליזה הקרינה עלינו מהודה ומשמחת החיים שלה. כראש ישיבה וכמנהיג העם ידע הרב לקבל כל אחד עם בעיותיו בשמחה ובטוב לבב ולהגיש לו מזור למכאוביו, ובפרט חיבב מאוד תלמידיו, ונושאי בעול הציבור, ומתנחלי הארץ, ולכן החשיב כל תלמיד כבן. כראש הישיבה ידע הרב לשלב בין יחס אישי ואבהי לכל תלמיד ותלמיד לבין הקפדה על סדרי לימוד קבועים, על-מנת לגדל ת"ח פוסקי הלכות, ודיינים מורה צדק לאומה הקמה לתחייה לאומית, ובלימודו חידש בסיס למדני של תורת ארץ-ישראל של גאולת ישראל ותחייתה.
פיקח גדול ועצום היה במילי דעלמא ובמילי דשמיא, והוא השתמש בפקחותו, בתבונתו וברוחב דעתו הישרה לעזור לתלמידיו, לעזור לזולת ולהציל עשוק מיד עושקו ולהביא ברכה לכל אחד מישראל הזקוק לעזרה ולסעד גשמי ורוחני, ובפרט פעל להציל את ארץ-ישראל ממסירתה לנכרים.
היה קל העיון, וכשעיין בסוגיה בראשונים, אין מי שיעמוד נגדו כי היה "אש לוהטת", מעיין מתגבר, אהב הסברא הישרה, והיה בקי בכל מקצועות התורה, בקדשים ובטהרות, בנזיקין ובנשים, בזרעים במועד, באמונה ובמחשבה, בעל עין חודרת להוויות העולם. התורה היתה נר לרגליו ולכלל נתיבותיו הפרטיות והציבוריות, וכל הליכותיו היו ספוגות הלכה ומוסר. מומחה גדול היה בספרי השו"ת בסיפורי הצדיקים והגאונים, והיה תענוג גדול לשבת לידו ולשמוע סיפורים על אורחות חייהם של צדיקי עליון מדורות קודמים. בעת הלימוד היה מתגבר כארי עד שהיה נלאה ומזיע, והסביר לנו כי תכלית העיון לשבר את הקליפות, את כוחות הטומאה שהן הקושיות. וכך כתב מהרח"ו בספר "שער הכוונות" (פרשת ואתחנן) על רבו הגדול מרן האריז"ל זצוק"ל, ולכן מרן הרב זצ"ל היה מתייגע מאוד ולהתיש בכוחו בעיון גדול כדי לשבר את הקליפות ולכן זכה לכתרה של תורה ולהיות דיין גדול ופוסק גדול לאומה בעת מצוקותיה. העמל הרב שעמל בלימוד התורה בימי נעוריו הקנה לו שם טוב וכתר תורה, עד שגדולי הדור הקודם הכירו בו כעילוי גדול וכמי שעתיד להנחיל תורה לאלפי תלמידים המרביצים תורה היום בכל חלקי הארץ ובעולם כולו, וכולם הכתירוהו כגאון, כגדול הדור.
אלישע, תלמידו של אליהו, בראותו את רבו עולה השמיימה, היה צועק: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מל"ב ב, יב). כך אנו, תלמידיו ושומעי לקחו, מבכים את עלייתו לגנזי מרומים של הגאון האדיר, הצדיק הצנוע והעניו שכל הליכותיו בקודש היו לאורה של תורה, ורק תורת אמת הנחתה אותו בכל פסקיו. בעמדתו התקיפה בענייני שלמות העם והארץ הלך באורו של רבן של כל ישראל מרן הראי"ה קוק שקבע בפסקנות "האמת אינה ביישנית" ואינה פחדנית ונסוגה מפני מלעיגים.
רבנו היה שריד, ענק מדור הנפילים שנותר לנו שריד מדור דעה, ואנו הקטנים זכינו להתחמם לאורו. מתוך חיבתו קירב אותנו והאציל עלינו מרוחו הקדושה, מחכמתו הזכה ומשמחת חיים הנסוכה על פניו תמיד.
בחג של ענני כבוד שבאו בזכות אהרון הכהן, ירד ענן כבד על כנסת ישראל כאשר נלקח מאתנו הכהן הגדול של הדור שהקרין אור גדול, חיבה גדולה לעם שהתברך על ידו כל יום והותיר אותנו יתומים, ללא הנהגה היודעת להנהיג את הציבור בנחת, בשמחה. הוא היה בחינת ארון הקודש, ההולך לפני המחנה, ולכן פטירתו היא אבידת מנהיג דגול אשר מפיו אנו חיים ומימיו אנו שותים מיום לימודנו בישיבה הקדושה "מרכז הרב". הסתלקותו היא אבידה גדולה לנו ולעם כולו, ועל זה דווה לבנו ומשוש חיינו, וחלל גדול נוצר באומה בעלייתו השמיימה, ועלינו למלא חלל זה.

עמלו בתורה
מו"ר היה נטוע במטע התורה. מקטנותו עמל ויגע רבות בלימוד תורה, ובעמלו זכה לגדולות להיות דיין, ראש ישיבה, רב ראשי ופוסק גדול, מנהיג דגול של ציבור רחב, וכל זה בא לו מצד עמלו בתורה המרוממת את האדם להיות שליט על הבריאה ואפילו על המלאכים, כי האדם הוא גדול מהם מצד הבחירה החופשית ומצד שכלול עצמיותו והתעלותו בעיסוק התורה התמידי ללא הפסק ולאות (עיין תיקוני זוהר תיקון ע, קלו, ב).
רבנו הגדול היה מלא שמחה ועליזות, ותענוג היה לשהות במחיצתו, ליהנות מחיוכו ומכוחו העצום, לשלב וליצור סינתזה בין ניגודים שונים, כי אישיותו הענקית ידעה לפשר בין תחומים שונים, מצד אחד ענווה ושכל זך ומצד שני תקיפותו בעניינים העומדים ברומו של עולם בנושא עם ישראל וארץ-ישראל, ובמעלת ושיגובה של תורה ולומדיה.
מרן הרב זצ"ל עסק בתורה לשמה, עילוי וגאון, וקיים במשך כל חייו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ומגיל צעיר גילה חריפות ובקיאות בכל מכמני התורה ועמד על תכליתה של תורה כדי לפענח כוונות התורה החבויות באותיותיה ותיבותיה, וכידוע שעל-פי היגיעה תגדל הקליטה וההשגה (עיין נפש החיים שער ד פ"א, ב). לכן מכוח אהבתו העזה ללימוד תורה זכה לגדלותה של תורה, כי אמרו רז"ל "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (אבות פ"א , מ"א), וגם זכה לכבוד ולתפארת להיות "מרא דארעא דישראל" וללמד חוקי ה' ומשפטיו לעם סגולה.
מרן היה גאון אדיר בכל מקצועות התורה, חריפותו ובקיאותו היו לשם דבר. הוא היה גם בעל חוש הומור ורחש כבוד לתלמידיו ולכל אדם ואדם, איש הלכה בכל רמ"ח איבריו, וראש ישיבה גדול שהקשיב בנחת לכל תלמיד ותלמיד ששטח בפניו בעיותיו וקושיותיו. במיוחד כיבד הרב תלמידי הישיבה שמשרתים בקודש, עודד אותם, ייעץ להם עצות מועילות בהנהגת קהילתם וקיבל אותם בסבר פנים יפות. תמיד אמר לי שאנו זקוקים לחיזוק, כי עול הציבור הוא כבד, ותמיד ברכותיו עזרו לי והיו לי למשענת רחבה וסמוכה עם צאן מרעיתי ומקורביי.
כאחד מתלמידי תלמידיו זכיתי ליחס מועדף, להארת פנים, ותמיד קיבלני בסבר פנים יפות, בשמחה ובחדווה, ותמיד התעניין בשלומי, בבריאותי ובמיוחד בענייני הציבור בעיר קריית-גת.
רבנו הוא מסטרא דחסד, מזרע אהרון המברך, המרומם והמשמח את העם ואת הפרט למימוש יעדם הקדוש, להצמידו לבוראו ולתורת חייו.
רבנו הגדול לחם נגד כל סילוף של תורה הכתובה והמסורה לנו מדור לדור, כי חכמינו ז"ל הם "מעתיקי השמועה" (עיין הקדמת הרמב"ם למשנה תורה) והם "עיקר תורה שבעל פה" (הל' ממרים פ"א, הל' א). כלומר חכמי התורה הם בעצמם תורה שבע"פ וגופם הוא התורה עצמה (עיין "מורשה" לרבנו זצ"ל דף טו-כ) ולכן כיבודם הוא "כבוד תורה" ותפארתה, וחסרונם הוא חסרון התורה, ואבלותם הוא אבלות כלל ישראל ומבטלים תורה כדי להשתתף בהלוויה של ת"ח (שו"ע יור"ד סימן שסא- א). והיא חובה (ש"ך שם ס"ק- א) ואינה פחותה מתלמוד תורה, כי כבוד תורה קודם למצוות תלמוד תורה.
בהסתלקות רבנו מסתלק האור הגדול והשפעתו הרחבה על כלל ישראל, כי אור תורת הצדיק מתפשט על כל הדור ולכן אבידתו היא אבידה נוראה לדור כי אין לו תחליף. הספדנו הוא הספדה של תורה שנלקחה מאתנו, וביותר הספד על האי שופרא דבלי בארעא, על כהן מופלא שנטמן ולכן אנו מבכים וזועקים "מי ייתן לנו חליפתו, מי ייתן לנו תמורתו", ועליו נאמר בירושלמי (יומא) "קשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כשבירת הלוחות".

מלחמת שלמות הארץ
רבנו לחם מלחמתה של ארץ-ישראל, עמד כצור חלמיש על משמרתה של הארץ ותורתה, על האיסור החמור של עקירת יישובים בארץ-ישראל וגירוש יהודים מנחלתם. הוא הוציא פסקים שונים הדנים באיסור הפקרת שטחי ארץ-ישראל ומסירתם לרוצחים, ובתקופת ההתנתקות עמד בתקיפות נגד מעשה חילול ה' הגדול שנעשה בעולם, ושום שכנוע לא עזר לשכנע את הרב לרכך עמדתו בטענה שעמדתו הבלתי מתפשרת עלולה לפגוע בתדמיתו הציבורית, כי הכהן הוא מלא קדושה ואינו נכנע לשקר ולחנופה. והוא לעג לכל הסברות וטען שהאמת אינה ביישנית, אינה פחדנית, והצדק עם מי שאומר אמת ומפיץ תודעתה ברבים. לכן גם לפני הסתלקותו חתם על כרוז הקורא לבית ישראל למחות בכל תוקף על כוונת הממשלה להקים "מדינה פלשתית" על שטחי ארץ-ישראל הקדושה (עיין בספרו "מורשה" קובץ שיחות ומאמרים).
מרן זצ"ל ירש תקיפות זו בענייני שלמות העם והארץ ממרן הראי"ה קוק זצ"ל ומבנו יחידו מרן הרצי"ה קוק זצ"ל, שייסדו וטיפחו את ישיבת "מרכז הרב" וחינכו תלמידיהם לאהבת תורת ארץ-ישראל, לאהבת שלמות העם ושלמות הארץ כי היא "ארץ חיים" מקום השכינה הטהרה והקדושה, ואין אפשרות להחליפה ולהמירה בארץ אחרת כי "בחר ה' בציון איוה למושב לו" (תהילים קלב 13).
זעקת ארץ-ישראל עלתה לפני שוכן מרומים, ומרן הרב זצ"ל ידע סוד זה ולכן זעק והתריע לבל יפגעו בקדושת הארץ ושלמותה כי היא סוד החיים, חוזק חיותו של העם, וחז"ל לימדונו שכל זמן שאומה אחרת מחזיקה בארץ-ישראל או בחלקיה, היא בוכה וזועקת לפני בוראה, איך אני שבויה בידי הטומאה, איך בני גורשו מנחלתם. לכן הרב זצ"ל אחז בעמדתו הבלתי פשרנית וביטא זעקתו בפניו כדי לחבר כנסת ישראל לנחלתה, ולמרות שקמו נגדו שועלים קטנים בפסקו על-אודות סירוב פקודה לגרש יהודים מנחלתם, בכל זאת לא נרתע ולא נחרד מהשקר, מהרפיון ומהייאוש שאחזו גם הקצינים שבמחנה, כי הוא ידע ברוח קדשו שאין להתקפל בפני המקטרגים והמלעיזים ואין לתת יד לספקנים ולנבוכים, אלא להפגין חיבת הארץ וחיבת העם המזווגת יחד. אהבת העם והארץ היתה תקועה בלבו ובנשמתו הטהורה, ושתי המתנות האלוקיות הללו היו יקרות לו מאוד. הוא עמד בראש המאבק על שלמות ארצנו הקדושה וחש תמיד כאב גדול ונורא על המחשבה הפסולה של הפקרת שטחי ארץ-ישראל, ולכן כתב והזכיר רבות לתלמידיו ולאומה את חובתו ואהבתו לארץ-ישראל. באחד ממאמריו הזכיר את דבריו של הגר"ח מוולוז'ין, כי ניסיונו של אברהם ב"לך לך" הוא צו המפעם בלבו של כל יהודי להשתוקק לארץ-ישראל והיא המצווה הראשונה שנצטווה בה "אב האומה", ותשוקה זו היא קודמת למצוות יישוב ארץ-ישראל, ולכן אהבת ארץ-ישראל נבלעה וספוגה בדמו של כל יהודי מכוח האמירה לאברהם "לך לך אל הארץ אשר אראך".
שנה וחצי לפני ביצוע הגירוש בגוש קטיף הוציא מרן זצ"ל גילוי דעת במשותף עם עמיתו יבדל"א מרן הגר"מ אליהו שליט"א ובו נכתב: ארץ ישראל אדמת קודש היא נחלת ה' שניתנה לעם ישראל בפקודת ריבון העולמים בברית ושבועה לאחיזת עולם... וזכותו וחובתו של עם ישראל לא"י הינה זכות נצח של העם לכל הארץ... ועל פי ההלכה אין סמכות לשום אדם, כולל שרי הממשלה והעומד בראשה, ולכל איש מדינה אחר לפעול לקידום תוכנית הרסנית זו".
גם ימים ספורים לפני פטירתו, בערב צום יום הכיפורים, בעודו שוכב על מיטת חוליו, חתם עם עמיתו יבדל"א מרן הגר"מ אליהו שליט"א על מכתב קריאה לכל עם ישראל למחות נגד דיבורים נוספים על מסירת שטחי ארץ-ישראל וזה לשונה "לכל עם ישראל , בערב יוהכ"פ תשס"ח אנו קוראים לכל בית ישראל למחות בכל תוקף על הדיבורים והכוונות של ראש הממשלה ואנשי ציבור בדבר 'מדינה פלשתית' ונסיגה משטחי הקודש של א"י. א"י שייכת לעם ישראל וניתנה לנו לנחלה ע"י בורא עולם, ואין זכות לראש הממשלה ולכל אדם למסור חלקים ואף לא גרגיר מא"י הקדושה..."
לפני הגירוש קרא לחיילים שלא להישמע לפקודות המורות לפנות יהודים מנחלתם כדי למוסרם לנכרים, ודבר זה מראה לנו כמה אהב את ארץ-ישראל ולחם מלחמתה, וכפי שאמרנו גם בכוחותיו האחרונים המשיך להילחם ולעמוד על המשמר למען כבודה של ארץ-ישראל.
מתוך ענקיותו בתורה ואהבתו לעם ולארץ, הוא אהב את מדינת ישראל שהיא מימוש החזון הנבואי וכחלק מתהליך הגאולה. על אף הביקורת שהיתה לו לפעמים, אהב את המדינה עם כל חולשותיה כי היא "מדינתנו", אבל לחם נגד החולשות המדיניות ודיבורי הסרק של עקירת יהודים מנחלתם. הבגידה בארץ-ישראל הדירה שינה מעיניו והוא לא הצליח להירדם ולהירגע בשמעו על תוכניות ממשלתיות המתנכרות לשלמות ארצנו האהובה.

פטירת הצדיק
מרן הרב זצ"ל עלה לגנזי מרומים ביום טוב ראשון של סוכות, יומו של האושפיזין אברהם אבינו, ביום ט"ו בתשרי התשס"ח, בבית חולים "שערי צדק". ביום שנטלנו את ארבעת המינים ונענענו בהם לדחות ולסלק רוחות רעות (עיין סוכה) נלקח מאתנו גדול הדור, ופטירתו היא לכפר על הדור לדחות את הגזירות הרעות שהיו צפויות לעם ולארץ.
חז"ל גילו לנו שפטירת צדיק אינה אובדן הצדיק אלא התעלותו למדרגות עליונות בחינת
"עומד ומשמש", כמו שנאמר לגבי משה "ויהי שם עם ה'", ודרשו רז"ל מה שם עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (סוטה יג עמוד א). וכן אמרו בזוה"ק: משה לא מת אלא התכנס מעוה"ז, ומאיר לעולם מעולם הנצח, ולכן פטירת צדיק היא המשך החיים הנצחיים, ונשמתו הטהורה התעלתה לגנזי מרומים, להתענג על הטוב האלוקי כאמרם ז"ל "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח עמוד ב), ולכן פטירת צדיק איננה כליון וחידלון, שהרי זככו את חומריותם ואינם חוזרים להיות עפר, ולא יתליעו ולא ירגישו צער מיתה כשאר בני אדם (עיין מרן אור החיים לויקרא כו 20 ושמות טז 20) וסילוק הצדיקים נחשב כהפרדת הרכבה, כהתפרדות זמנית של הנשמה מלבושה הגשמי, ואין המיתה מתייחסת לצדיקים ורק "גוויעה" נאמרה בהם (ב"ב טז עמוד ב).
ימיו של רבנו ושל שאר הצדיקים מוארים תמיד באור של התחדשות, של שכלול של הליכה מחיל אל חיל, בחינת "יום ליום יביע אומר" (תהילים יט 3), וכל יום מהווה "מציאות רוחנית" חדשה המצטרפת לכלל הימים היוצרים נחלה נצחית כעין "יומא טבא" וכולם עולים ומסנגרים לפני שוכן מרומים על "יוצרם" (תניא פרק מא וקדושת הלוי פרשת ראה). גם בתרדמתם הזמנית אינם בטלים מן העבודה הרוחנית והייחוד, אלא מוסיפים עילוי קילוס והודיה לבוראם, כפי שעשו בחייהם החומריים, כי "כוח החיים" האדיר הגנוז בנשמתם ממשיך להתעדן ולהשיג השגות עליונות שלא יכלו להשיג בהיותם מלובשים בלבוש גופני עכור ולזה כיוונו חז"ל באמרם "ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב (ברכות סד עמוד א) וכן "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז עמוד א) כי נשמתם מתענגת על זיו בוראה.
ואולם הסתלקות רבנו היא אבידה נוראה, כי חסרה לנו אישיותו המזהירה והמקרינה, חסרה לנו תורתו, חכמתו ופקחותו, חסרה לנו מנהיגותו הישרה, עצותיו הנפלאות ועמידתו האיתנה מול מבתרי ארץ-ישראל והפקרתה. לכן פטירתו עשתה עלינו רושם עז והדאיבה את לבנו ומחשבתנו, ואמרו רז"ל על הפסוק "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" (שיר השירים ו 11 ): "למה נמשלו ישראל לאגוז? כי כל הפירות שנופלים בארץ אין להם קול, והאגוז כשנופל קול הולך ונשמע, כך הצדיקים כשמתים קולם הולך ונשמע בכל העולם" (פסיקתא רבתי א), ומשום כך קול הסתלקותו של רבנו נשמע בכל קצוות תבל וכולם בכו, זעקו, קרעו בגדיהם והתאבלו על הסתלקותו בחג השמחה.

מגמת פטירת הצדיקים
הצדיקים הם חוזק ישראל וחיותם, ונשמתם חצובה ממקור עליון, והשכינה רובצת עליהם (אור החיים לבמדבר כג 10) ובחיותם נקראים מלאכים וקדושים, ובאמצעותם מתרבה בישראל הכלים, הטוב, השפע, הברכה והחיים (אוה"ק לוירא ה 21) וא"ז לפי זה טוב ויפה שיחיו ולא יטעמו טעם מיתה? ולשאלה זו ישנן ג' תשובות:
מיתת הצדיק היא מצד חטא אדה"ר שבעקבותיו נגזרה מיתה על כל המין האנושי "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב 17). והצדיקים מתים בעטיו של נחש, ועליהם מספידים "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ" (דברים כא 22). דהיינו עם הצדיק מת, תתלה סיבת מיתתו על חטא עץ הדעת (עיין תומר דבורה פ"ה, ד"ה ששים). כי לולא גזירת המוות הבא בעקבות החטא הנשמה הטהורה היא נצחית , וגם הרכבתה היא נצחית (עיין אורות הקודש ח"ב, דף שפא).
פטירת הצדיק היא אמצעי וגורם חשוב לתשובה, להתעוררות ולהתבוננות נשמתית בחינת "והחי יתן אל ליבו" (קהלת) והיא מעוררת כל אדם לתשובה ולמחשבה שהעולם אינו אלא "פרוזדור" לעוה"ב ולכן פטירת הצדיק מצד עצמה היא הפסד לדור כי קשה למצוא תמורתו "צדיק אבד לדורו אבד" (מגילה טו עמוד א, ותנחומא פרשת לך לך).
פטירת הצדיק משמש כעין "קרבן לאומי" על כלל ישראל, כי הצדיק הוא "ערב קבלן" לכלל נשמות ישראל והסתלקותו מהווה השתקת מידת הדין המקטרגת ומשטינה על כללות העם. וכיוון שנשמת הצדיק קשורה בנשמת הדור, ובפרט מרן שהיה "מרא דארעא דישראל", ראש ישיבה ופוסק הלכות דגול ומפורסם אוהב גדול של העם והארץ, הרי פטירתו היא כפרה על הכלל (עיין שבת לג עמוד ב) והוא הכשר להמשך קיומה של האומה כי הצדיק הוא "עידית " וקיי"ל בחו"מ "שגובין מן העידית תחילה" ונשמתם ערבה על כלל ישראל והיא משלמת עבור כולם כדי לכפר ולהאיר את העולם.
מורנו ורבנו לא מת, הוא התעלה לגנזי מרומים לסנגר על האומה, על הארץ, על משפחתו, ולכן אין מושג מיתה לצדיקי עליון כי ימיהם נצחיים ואינם נופלים תחת השכחה והאבדון אלא הולכים מחיל אל חיל, ושם הוא מתפלל לשלומה של ארץ-ישראל כי כעת יש עליה קטרוג. וכמו שמרן בלבושו הגופני לחם מלחמתה, כך נשמתו הטהורה תמשיך להתחנן לבורא ולסנגר עליה תחת כנפי השכינה שלא תיחלק.
ואולם עלינו לדעת, אנו החיים בעוה"ז, שהמנוחה והנחלה עדיין רחוקה מאיתנו, ונכונו לנו עוד אתגרים קשים, הכרעות לא פשוטות והתמודדויות קשות ואין לנו דמותו ואישיותו שתכריע בנידון ותנהיג אותנו, אבל מתוך הכאב והשבר, מוטלת עלינו החובה להתלכד להתאחד סביב תורתו, סביב צוואתו, וללכת בעקבותיו לפעול לאיחוד השורות, כי כוחנו באחדותנו ובזה נצליח להחיות בתוכן את דמותו של מרן זצ"ל כדי לעמוד בנחישות ובקומה זקופה מול המשימות והאתגרים החינוכיים, האמוניים וההתיישבותיים, המדיניים והצבאיים שנכונו לנו בתחייתנו הלאומית ובבניין ארצנו.

ניחום אבלים
מצוות ניחום אבלים היא חסד עם החיים ועם המתים והיא קודמת לביקור חולים, כי ביקור חולים הוא חסד רק עם החיים ואילו ניחום אבלים הוא חסד עם החיים ועם המתים (עיין הרמב"ם הל' אבל פרק יד, הל' ז).
ולכאורה תמוה מה גמילות החסדים עם הנפטר, שהרי הסתלק מהעולם? ועל זה כתב בעל ספר חסידים (פסיקא רכד) שההספד הוא תועלת לנפטר, שכאשר משבחים אותו הוא ניצול מבית-דין של מעלה כי למעלה דנים אותו לזכות, כפי שהבריות מטות דינו לזכות. לכן השבח וההערצה שמרעיפים על המת בטקס הקבורה והשבעה הם חסד של אמת לנשמת הנפטר, ולכן חוסר הספד הוא הפסד, כי אותיות הספד הן כמו אותיות הפסד. כשאומרים הספד ושבחים לנפטר גורמים זכות ועילוי לנשמתו, וזוהי ההטבה שעושים עמו בתוך ה"שבעה" וה"שלושים". וכמו שאומרת הגמרא (סנהדרין מז עמוד א) "הספדא יקרא דשכבי" וכן פסק הרמב"ם (אבל פי"ב הל' א) "ההספד כבוד המת הוא" וכן הוא בשולחן ערוך (יור"ד סימן שדמ-א) אלא שגם החי יוצא נשכר מן ההספד. וכמו שאומר שלמה המלך "והחי יתן אל לבו" (קוהלת יב), כלומר הספד על אדם גדול נועד כדי להחדיר בעם את ההכרה בגודל האבידה ויתאמצו ללמוד ממידותיו התרומיות וגם למלא את החלל, ולכן גדולי ישראל הקפידו על הספד ורבנו הקדוש ציווה בעת פטירתו את חכמי ישראל "אל תספידוני בעיירות אלא בכרכים" (כתובות קג עמוד א), ולא היתה כוונתו ח"ו משום "כבוד ותהילה אישית" שהרי אין לנו גדול בענווה כרבי וכאמרם "משמת רבי בטלה ענוה" (סוטה מט עמוד א), אלא כתב המהרש"א שם "משום כבוד תורה", להחדיר מעלת התורה בעיני העם (עיי"ש). וכן מצינו שרב ציווה לרב שמואל בר שילת "אחים בהספדאי דהתם קאימנא" (שבת קנג עמוד א, ועיי"ש ברש"י) אלא מגמת ההספד לאו דווקא לטובת הנפטר אלא להפגין ולהחדיר לעם גדולת התורה ולומדיה בעיני העם, לעורר אותם לפשפש במעשיהם כדי לחזור בתשובה ולהכיר אפסיות האדם ונצחיות הנשמה, וזוהי התוצאה של ההספד לגבי החי "והחי יתן אל לבו" (עיין הרמב"ם הל' אבל פ"יג , הל' יב).
נמצאנו למדים שלהספד יש שתי כוונות:
תועלת לנפטר, וכתבו בספרי המוסר שאין הנפטר מגיע למחיצתו עד שיספידוהו כראוי, ולכן ההספד מציל הנספד מגיהנום (עיין גליון מהרש"א על שו"ע סימן שד"מ).
תועלת למנחמים. לכן טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית משתה (קוהלת ז עמוד ב) וכן "והחי יתן אל ליבו" (קוהלת יב) כלומר החי יתבונן במהות החיים וידע שהמוות הוא מעגל סובב בעולם, ובני-אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלים (עירובין נד עמוד א) ועוד שייתן אל לבו לשמוע דברי מוסר לעסוק בתורה כדי להיות שמור מן החטא (עיי"ש במצודת דוד).
תמצית האבלות היא שימת לב לערכיותה ולחשיבותה של הנשמה היהודית, שהיא מרגלית יקרה, כעין ספר תורה מהלך וכאמרם ז"ל "העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כי זה דומה לספר תורה שנשרף" (שבת קה עמוד ב, שו"ע סימן שמ-ה) ופירש רש"י על אתר "משום שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות", והקריעה היא ביטוי לצער הגדול, ולכן באו חז"ל וקבעו קריעת בגדים על מת כדי לעורר צער עמוק יותר ולהחדיר באדם את ההכרה בקדושת החיים וחשיבותם, וראוי לקרוב להצטער גם על "מיתה טבעית" של קרובו, וגם על-ידי הקריעה תיעקר מידת האכזריות מלב היהודי. וכדברי רבנו הרמב"ם (הל' אבל פ"יג הל' יב) "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".
יוצא שההימנעות מכל חיובי האבל היא אכזריות.
בימים קדמונים היו קורעים קריעה על חכם שמת, (שם ס"ק-ז) ועל רבו שרוב חכמתו ממנו קורע מעיקר הדין ( שם ס"ק-ח), אלא שעתה פשט המנהג שלא לקרוע כלל אלא על קרוביו שחייב להתאבל עליהם ומהטעמים שכתבו גדולי האחרונים, כי אם באנו לקרוע אין לדבר סוף (עיין מקור חיים חלק ה' דף ג 36 הערה 52), ולענ"ד שמי שקרוב לרבו המובהק וחש צער גדול על אובדן רבו יכול לקרוע, ואין זו יוהרה.
האבלות על המת אינה רק מטעם "הכרת טובה" על ההטבה שהעניק לקרוביו, לסובביו ולמכריו, שהרי החיוב חל גם אם לא מקבלים שום תועלת ממנו, אלא החיוב הוא מצד שיהודי הוא בנו של הקב"ה "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד 1) "וחביבים ישראל שנקראים בנים למקום וחיבה יתרה נודעת להם שנקראו לו בנים" (אבות ג, י"ד) ולכן מציאות יהודי בחיים היא לקדש שם שמים ולפאר שמו יתברך והסתלקותו היא חסרון הקדושה פגם בקדושת הכלל כי המיתה היא תוצאה מחטא ע"ז (ע"ז ח 1) ותיקון "זוהמת הנחש" תיקן על-ידי אמירת "נעשה ונשמע" (שבת קמו 1), ולכן פטירת יהודי היא חסרון גדול, אבידה גדולה כעין ספר תורה שנשרף ולכן אומרים עליו "קדיש" למלא את החלל שנוצר מפטירתו, וכל שכן הסתלקות ענק בתורה, ביראה ובאומה שנחשבת לחרבן, לפגם גדול בקומת כנסת ישראל כפטירת מו"ר. נשארנו יתומים ללא מורה דרך, ללא רב, ללא רופא, נפלה עט"ר, אוי נא לנו כי חטאנו, שבורים ורצוצים אנו, גדול כים שברנו, אוי מי ירפא לנו. ותפילתנו שנמשיך בדרכיו בהליכותיו, ונפשו בטוב תלין. ובעד משפחתו, תלמידיו ונוחלי הארץ יעתיר רחמים ויחיה בטל ויעמוד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il