בית המדרש

  • ספריה
  • קומי אורי
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • הרב אברהם שפירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
12 דק' קריאה
לא רק סיוע טכני
במסכת דרך ארץ פ"ז ה"י - "אמר רבי עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מת מצווה, ונטפלתי בו כארבעת מילין, עד שהבאתיו למקום קברות, וקברתיו, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת, מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי, אמרתי להם, רבותיי, למה, אם בשעה שנתכוונתי לזכות, נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות, על אחת כמה וכמה, מאותה שעה לא זזתי מלשמש תלמידי חכמים. הוא היה אומר די לא שימש תלמידי חכמים קטלא חייב". תוספת למעשה זה מצינו במסכת שמחות פ"ד הלכה י"ט - "וכשהיו אומרים דבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זו היתה תחילת זכותי".

המתבונן בדברי ההלכה מבחין מייד בהדגשה החוזרת ונשנית, כי המפגש בין רבי עקיבא לרבותיו היה בגדר של "שימוש תלמידי חכמים", בשונה מלימוד תורה רגיל, בבחינת "גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה" (ברכות ז' ע"ב). רבי עקיבא איננו מתאר את תחילת תלמודו, כי אם את "תחילת תשמישו לפני חכמים", ומסקנת המעשה מסתכמת בקביעת רבי עקיבא - "מאותה שעה לא זזתי מלשמש תלמידי חכמים". קביעתו הנחרצת של רבי עקיבא, הנגזרת מאותו אירוע, באה להורות כי לא די בלימוד ושינון ידיעות התורה, מן ההכרח לשמש תלמידי חכמים. כדברי רבי מאיר - "אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ" (ברכות מ"ז ע"ב ועיי' סוטה כ"ב ע"ב). הלכך הסמיכו להלכה זו את דברי רבי עקיבא הנוקבים, כי מי שלא שימש תלמידי חכמים חייב מיתה (נפק"מ הלכתית בין ת"ת לבין שימוש תלמידי חכמים מצאנו בדעת הר"י מקורביל בתוס' ד"ה מבטלין וכו' בכתובות י"ז ע"א הסובר שמבטלין תלמוד תורה לקבורת מת משא"כ בשימוש ת"ח עיי"ש ואכמ"ל).

אולם, ההתייחסות למפגש שבין רבי עקיבא לרבותיו כאל "שימוש תלמידי חכמים", טעון בירור. כתגובה להרצאת הדברים על-ידי רבי עקיבא, לימדוהו רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה פשוטה בתכלית, הקובעת כי מת מצווה קנה מקומו. מדוע מסירת הלכה זו אינה בגדר תלמוד תורה, ככל מסירה אחרת שבין רב ותלמיד, וכיצד נכללת היא בגדר המיוחד של שימוש תלמידי חכמים?

כאשר רבי שמעון בר-יוחאי מבקש להוכיח שגדול שימושה של תורה יותר מלימודה, הוא מביא ראיה מתיאור מעשיו של אלישע - "'פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו' למד לא נאמר אלא יצק" (ברכות ז' ע"ב). שימוש תלמידי חכמים הגדול מלימוד תורה, נתפס אם כך כפעולה מעשית, סיוע טכני לתלמיד חכם, כפי המובן הפשוט של המילה "שימוש".

אמנם, מצינו בפירוש רש"י (ועוד ראשונים) בכמה מקומות בש"ס, ש"שימוש תלמידי חכמים" פירושו הבנת טעמי המשניות כדרך הגמרא שלנו. יעויי' רש"י בשבת (י"ג ע"ב) ד"ה ושימש תלמידי חכמים - "להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד". וכן בסוטה (כ"ב ע"ב) בד"ה ולא שימש ת"ח - "ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה". וראה עוד במחזור ויטרי לרבינו שמחה מויטרי תלמידו של רש"י (סי' תכ"ט) - "ולא שימש תלמידי חכמים - לסבור סברא" (וע"ע מג"א סי' קנ"ד סק"י).

פירוש המונח שימוש תלמידי חכמים כהבנת סברות המשנה וטעמיהן, עולה היטב עם דברי הגמ' בסוטה (מ"ז ע"ב) - "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל". כיוון שלא שימשו תלמידי הלל ושמאי את רבותיהם כל צורכן, לא עמדו על סברת המשנה וטעמיה עד כי נפלה מחלוקת ביניהם בדימוי מילתא למילתא ונעשית תורה כשתי תורות. וראה בדברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה בביאור מימרא זו - "ונחלש היקשם ביחס להלל ושמאי רבותיהם וכו', נפלה המחלוקת ביניהם בעת העיון בדברים רבים היות שהקש כל איש מהם לפי ערך שכלו ומה שאצלו מן העקרים".

הראשונים כללו בחדא מחתא את כל העניינים הנזכרים הנוגעים לשימוש ת"ח, והשוו השוואה גמורה בין המימרות השונות של חז"ל שהובאו לעיל (ראה למשל במחזור ויטרי שם ובדברי הר"י מקורביל בתוד"ה מבטלין וכו' בכתובות י"ז ע"א). השוואה זו לכשעצמה, והבנת הקשר שבין שימוש מעשי כמעשהו של אלישע להבנת טעמי המשניות וסברותיהם, מצריך בירור ועיון.

אולם מעבר לכך, לאור דברי הגמרא והראשונים, מתעצמת ביתר שאת התמיהה על ציון הדו-שיח ההלכתי שבין רבי עקיבא לרבותיו, כשימוש תלמידי חכמים. לימוד ההלכה הפשוטה על-ידי רבי יהושע ורבי אליעזר, אין בו כל שימוש מעשי בדמות סיוע לתלמיד חכם ואין הוא נוגע כלל לטעמי המשנה וסברותיה הנקרא תלמוד. מדובר באזכור של ידיעה יסודית בדיני קבורת מת, שהייתה ככל הנראה חסרה לרבי עקיבא, ותו לא. מדוע אם כן מוגדרים דברי תנאים אלה בכלל שימוש תלמידי חכמים, עד כדי תחילת תשמישו לפני חכמים ותחילת זכותו של רבי עקיבא?

סטירת לחי בפניו של רבי עקיבא
עיון בדברי ההלכה במסכת דרך ארץ מגלה, כי שני מרכיבים עיקריים מייחדים את המפגש היוצא דופן שבין רבי עקיבא לרבותיו. נדמה, כי במרכיבים אלה טמונה תמצית הקשר שבין רב לתלמיד ומסירת התורה הנמשכת מסיני, על-ידי שימוש תלמידי חכמים בדווקא.

המרכיב הראשון הוא מרכיב הזעזוע והגערה ברמה האישית, אותו הביעו רבי אליעזר ורבי יהושע. כאשר בא רבי עקיבא והרצה את הדברים בפני רבותיו, על כך שטלטל מת ממקומו על-מנת לקברו, יכלו רבותיו להגיב תגובה עניינית יבשה הנוגעת לגדרי ההלכה, המורה שמת מצווה קנה מקומו. גם אם אכן המטלטל מת מצווה עבר עבירה חמורה, אין זה מן הנמנע שרבי אליעזר ורבי יהושע ילמדוהו הלכה כפשוטה, נטולת כל ייחוס והשלכה כלפי אדם או מקרה מסוימים - "המטלטל מת מצווה ממקומו כאילו שפך דם נקי". מסתבר, שאת ההלכה הנלמדת היה זוכר רבי עקיבא בפעם הבאה שבה היה נתקל במת מצווה, ונמנע מלעבור עבירה. אולם, לא כן הייתה תגובת רבותיו של רבי עקיבא. למשמע הרצאת הדברים של רבי עקיבא נזדעזעו רבי אליעזר ורבי יהושע עד עמקי נפשם. תגובתם היתה ישירה ואישית, כסטירת לחי מצלצלת בפניו של רבי עקיבא התלמיד - "על כל פסיעה ופסיעה שפסעת (!) מעלה עליך (!) הכתוב כאילו שפכת דם נקי". ר"א ור"י אינם מסתפקים בהעברת ידע הלכתי. במקום זאת, הם מבטאים את הזעזוע העמוק שנזדעזעו ממעשהו של רבי עקיבא תלמידם, בגערה קשה, צורבת ומכאיבה באופן אישי.

זהו המרכיב הראשון, המבדיל בין לימוד תורה לבין שימוש תלמידי חכמים, על כל היבטיו. רבי עקיבא לא קיבל מרבותיו בדו-שיח הנזכר עוד ידיעה בהלכות קבורה. רבי עקיבא זכה לראות במו עיניו מהי תורה חיה, ומה הם חיי תורה. מהי דרך ההלכה ומהי חס ושלום דרך שפיכות הדמים. רבי אליעזר ורבי יהושע נזדעזעו וסמרו שערות ראשם למשמע סיפור המעשה, עד כדי גערה, משום שתורת אלוקים חיים חיה בקרבם ותורה אינה יכולה לסבול שפיכות דמים. הנזיפה הקשה והאישית ברבי עקיבא העלתה את הלכותיה של תורה מידיעות וגדרים לכדי חיים של תורה ממש, לכדי הכרה שרבי אליעזר ורבי יהושע אינם אסופת הלכות תורניות, כי אם ספרי תורה חיים שתורת אמת מתפרצת מקרבם!

טיפות מטל החיים
זכורני, כיצד פעם בא רב לשאול את מורי ורבי הכ"מ זצ"ל בדבר כתיבת שמות בכתובה. מדובר היה בחתן גר צדק שאביו יהודי ואמו גויה, והרב שאל אם אפשר לכתוב בכתובה את שמו של האב היהודי מנימוקים שונים. מו"ר זצ"ל הזדעזע כולו והחל לדפוק על השולחן ולצעוק "איך אפשר להעלות על הדעת שיש יחס בין יהודי לגוי??" (כיוון שהחתן נולד לאם גויה הרי הוא כמובן גוי ואין כל יחס בינו לבין אביו, אף שהתגייר). צעקותיו הנוראיות של מו"ר זצ"ל התגברו והתגברו, עם כל ניסיון של הרב הנ"ל להעלות נימוקים לכתיבת שם האב. מו"ר זצ"ל נהיה אדום כולו, עיניו בערו והוא המשיך לזעוק - "יחס בין יהודי לגוי??". באותם רגעים כל גופי רעד, והרגשתי זעזוע פיסי ממש.

לא הלכה פשוטה בהלכות גרות או יוחסין, לימד מורי ורבי זצ"ל את אותו רב. זכינו לראות באותו מעמד מהו ספר תורה חי שאיננו סובל כל סטייה מן האמת. וודאי שלא סטייה וסילוף בנוגע להבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים, עיקר מעיקרי התורה הקדושה ונשמת אפה. ההבדל שבין יהודי לגוי והעובדה שנתגייר אין לו חייס (יבמות ס"ב ע"א), יצא באותן דקות מחרידות מכלל ידיעה והפך לעניין של חיים. חיים של תורה!

זהו שימוש תלמידי חכמים הבא לידי ביטוי ב"יציקת מים על ידי אליהו". אין השימוש מסתכם בפעולה טכנית גרידא, הבאה להקל על רבו ולסייעו. ב"יציקת המים" יכול התלמיד לראות את פני רבו מאירים באור התורה, יכול הוא לחוש כיצד התורה הקדושה חיה ונושמת, משפיעה ומזרחת, ופעמים גם תובעת את עלבונה. בכך זוכה התלמיד יוצק המים למוץ טיפות מטל החיים, לחיות ולו במעט את חיי התורה עם רבו הגדול.

שימוש תלמידי חכמים בראיית רבו כספר תורה חי איננה גורמת רק להזדככות רוחנית של התלמיד, היא גם משפיעה על הבנת עומק טעמי ההלכות וסברותיהן, הנקרא בלשוננו תלמוד. "יציקת מים על ידי אליהו" היא הדרך לקנות את אור התורה ואת שכל התורה הגנוזים בהלכותיה של תורה, עד כדי עמידה על סודה של תורה כלשון רש"י במסכת שבת (פ"ח ע"ב ד"ה למיימינים בה וראה במש"נ בזה לקמן).

הגמ' בעירובין (י"ג ע"ב) מביאה את דברי רבי - "האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך" (ועיי' עוד בכריתות ו' ע"א - "וכי יתביתו קמיה רבכון חזו לפומיה דרבכון"). רבי שהחשיב את ראיית פניו של רבו כמרכיב הכרחי במסירת התורה, התייחס דווקא לחלק החידוד שבתורה, היינו לעומק עיונה של תורה ולא רק להשפעה הרוחנית הנובעת מן הקשר אל הרב.

העיון בתורה המכוון לאמיתתה, והיכולת לעמוד על סברות וסתומות המשנה, איננו תלוי ביכולת השכלית בלבד, כי אם בראש ובראשונה בקשר שבין התלמיד לרבו, ספר התורה החי. קשר זה משפיע ישירות על היכולת לזכות ולעמוד על עומק סברות התורה, משום שבשונה מחכמת התשבורת והתכונה, בהם הכל בנוי אך ורק על מופתים והוכחות שכליים, בתורה הקדושה בנויים המהלכים השכליים וההוכחות על יסוד המושכל הראשון ונטיית הלב הראשונית (ראה דברי הרמב"ן בהקדמה למלחמות ה'). אלה האחרונים, נגזרים ישירות מאור התורה המזריח בקרב הלומד, דבר הנקנה בין השאר על-ידי חיבור פיסי אל התורה החיה, ביציקת מים על ידי רבו [יש להרחיב רבות על-אודות הקשר שבין מציאותו הפיסית של הרב והחיבור אליו, לקניית שכל התורה אך אין כאן מקומו. עיי' עוד בדרשות הר"ן בדרוש שמיני, וראה דבריו הנפלאים של מו"ר זצ"ל בהקדמתו לספר זכר יצחק].

זהו המרכיב הראשון המאפיין את תחילת תשמישו של רבי עקיבא לפני חכמים, כמי שזכה לראות את פני רבותיו המאירים, את הזדעזעותם וגערתם, כמי שזכה לראות את התורה עצמה ניצבת וחיה למולו.

יצירה של תלמיד חדש
המרכיב השני בדו-שיח שבין רבי עקיבא לרבותיו, המייחדו אף הוא להיות בגדר שימוש תלמידי חכמים, הוא מרכיב היצירה.

לאחר שהעמידו ר"א ור"י את ר"ע על טעותו אמר רבי עקיבא - "רבותי, למה אם בשעה שנתכוונתי לזכות, נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות, על אחת כמה וכמה". רבי עקיבא היה משוכנע שהוא מקיים מצווה גדולה בכך שהוא נוטל את המת ממקומו. אפשר לתאר את כוונות המצווה ותחושת ההתעלות של רבי עקיבא בכל צעד ופסיעה בה פסע, כאשר הוא נושא במאמצים מרובים את גופת המת, לקברו בקבר ישראל. לא צעידה קצרה צעד רבי עקיבא באותה שעה, ארבעה מילין הלך רבי עקיבא, וכל כולו מתכוון לשם שמים ואחוז בשרעפי קודש. והנה בבואו לפני רבותיו, נתברר לו שכל פסיעה חייבה אותו כאילו שפך דם נקי. לא רק שמצווה לא קיים, וכל כוונותיו ומחשבותיו לשווא היו, אלא שעבר עבירה חמורה בכל צעד. לפתע התברר לרבי עקיבא שכל תפיסתו ומחשבתו בטעות יסודם. מה שחשב בשכלו ובדרך עבודת חייו לטוב, עתה מסתבר כרע.

דבריהם של רבי אליעזר ורבי יהושע, לא היו עוד לימוד של הלכות התורה, כי אם שינוי מוחלט בתפיסת חייו ועולמו ובדפוס מחשבתו של רבי עקיבא התלמיד. עד כה היה ברור לרבי עקיבא כדבר פשוט וטבעי שמצווה ליטול את המת ולקוברו בקבר ישראל. אולם מרגע שאמרו רבותיו את דברם, תפיסתו הראשונה ונטיית מחשבתו של רבי עקיבא נתהפכו. זוהי יצירה חדשה של תלמיד. יצירה של רבי עקיבא חדש.

התורה כיוצרת אדם חדש, בעל תפיסה שכלית ונפשית שונה לחלוטין ממה שהיה עד כה, היא המרכיב הנוסף ההכרחי להגדרת לימוד כ"שימוש תלמידי חכמים" בדווקא. "ואת הנפש אשר עשו בחרן - א"ר אלכסנדרי אלמלא נתכנסו כל הבריות לעשות יתוש אחד אין יכולין לעשות, ומהו הנפש אשר עשו, שהיה מלמדן יראת שמים ומורה להן את התורה" (תנחומא פרשת לך לך). שימוש תלמידי חכמים הוא תורה של עשיית נפש, יצירה חדשה של התלמיד, שינוי תפיסה ומחשבה, ולא רק העמסת ידע. בבניית צורת מחשבתו של התלמיד, קונה אותו רבו להיות תלמידו, ממשיך התורה מסיני.

זהו עניינו של רבו המובהק על כל השלכותיו ההלכתיות. רב מובהק אינו מי שלימד את תלמידו ידע והלכות, כי אם מי שבנה את דרך מחשבתו ובכך יצר יצירה חדשה של תלמיד. ראה בב"מ (ל"ג ע"א) בהגדרת רבו מובהק - "תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו". ופירש שם רש"י בד"ה שלמדו חכמה - "סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והא נקרא גמרא". לא לחינם פירש רש"י מהו לימוד חכמה מרבו המובהק, כפי שפירש בכל הש"ס את המושג שימוש תלמידי חכמים. רבו המובהק הוא מי שהקנה לו, על-ידי שימוש תלמידי חכמים, את היכולת להבין אל נכון את עומק כוונת התורה וטעמיה ובכך ליישב את סתומות המשנה, ולא מי שלימדו ידיעות רבות והלכות.

ועיי' עוד בב"מ (שם) - "אמר עולא ת"ח חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה" ופירש"י שם קריעה שאינה מתאחה, כדין תלמיד על רבו. ועיי"ש בתוס' שכתבו "מקרעין וכו' - אע"פ שאינו יודע יותר, לפי שלומדים זה מזה' ". תלמידי חכמים בבבל קרעו אחד על השני כדין רבו מובהק שלימדו רוב חכמה, רק משום שחידדו זה את זה בהלכה ועל-ידי כך הקנו אחד לשני את דרך הלימוד הנכונה. זאת, אף-על-פי שמבחינת ידיעות, היו תלמידי החכמים שבבבל שווים זה לזה. הנה כי כן, הגדרת רבו המובהק החייב עליו קריעה איננו רבו שלימדו ידיעות רבות, כי אם רבו שהקנה לו את דרך המחשבה והלימוד הנכונים ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו.

וראה בכפתור ופרח (פרק מ"ד חכמת התורה לעומת שאר חכמות) - "נמצא שאין ספק שהחכם הנזכר בתורה ובתלמודא הוא הבקי בתורה ובהלכותיה בדרכיה ונתיבותיה ". בשונה מהבקיאות בהלכות התורה, דרכיה ונתיבותיה של תורה אינם נוגעים לידיעות ולזיכרון, כי אם לתפיסה ולמושכל הראשון הישר. זהו המובן להמשך דברי הכפתור ופרח שם - "ומה שאמרו ז"ל כל שרוב חכמתו ממנו הוא בידיעת התורה ועיקריה וסודותיה ". כלשון רש"י במסכת שבת (פ"ח ע"ב) על דברי רבא שם - "למיימינים בה סמא דחיי וכו'" ופירש שם רש"י (ד"ה למיימינים וכו') - "עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה וכו'". המונח "סודה של תורה" אין פירושו סודות ורזים ופנימיות התורה, שהרי דברי רבא "למיימינים בה סמא דחיי וכו'", נוגעים לכל התורה כולה, וודאי שגם לנגלה שבה. ובאר מו"ר זצ"ל שסודה של תורה פירושו שכל התורה, המושכל הראשון הישר המכוון לאמיתה של תורה. אם על שכל התורה עמל הלומד, ועסוק וטרוד הוא לכוון לאמיתתה של תורה, ממילא התורה נעשית סם חיים עבורו. רב שהקנה לתלמידו את שכל התורה עיקריה וסודותיה, יצר בכך את תלמידו וקנאו, והרי הוא רבו המובהק.

כאשר אומרת הגמ' בתמורה (ט"ז ע"א) שעתניאל בן קנז החזיר את ההלכות שנשתכחו כתוצאה מאבלו של משה רבינו ע"י פלפולו, אין הכוונה שעתניאל בן קנז ברא תורה משכלו יש מאין, מנותקת ח"ו מסיני. ההיפך הוא הנכון, עתניאל בן קנז ששימש את רבותיו יכול היה להשיב את ההלכות על-ידי שכלה של תורה. עצם כוח הפלפול והיכולת לכוון בשכל לאמיתה של תורה, היא היא חלק מן המסורה מסיני. גם אם בפועל נשכחות ההלכות, הרי שעשיית הנפש, יצירת כוח המחשבה הישר והנכון, בידה להשיב את כל אותן ההלכות הנשכחות.

שני מרכיבים אם כן, הפכו את דברי ר"א ור"י מלימוד תורה לשימוש תלמידי חכמים על כל היבטיו. האחד הוא חוויית הפגישה בספרי תורה חיים, והשני יצירה חדשה של תלמיד על-ידי שינוי תפיסתו ודרך מחשבתו של רבי עקיבא. בדרך זו הפך רבי עקיבא התנא הגדול לאחד ממעתיקי השמועה, מוסר התורה מסיני. כך ורק כך, נמשכת מסירת התורה בטהרתה מדור לדור מרב לתלמיד, עד ימינו אנו.

חיבור חי לסיני
הרבה יש לכתוב וללמוד על מו"ר זצ"ל (רק ימים מספר לפני פטירתו חזר והדגיש בפני את חשיבות הלימוד ממעשיהם של גדולי ישראל), לכך לא יספיק מאמר ואף לא ספר. אולם כמי שזכה להיות אחד מאלפי תלמידיו, ראיתי צורך וחובה לעמוד ולו במעט על גודל מסירת התורה של מו"ר זצ"ל בהיותו מעתיק השמועה בדורנו, החיבור החי שלנו לסיני.

בימים בהם המושג של רב ותלמיד הולך ומטשטש, זכו תלמידיו של רבינו זצ"ל להבין את עומק המשמעות של שימוש תלמידי חכמים על כל מרכיביו. גם בדורנו יכלו תלמידי רבינו זצ"ל לחוש כפי שחש רבי עקיבא בשעתו, ולומר אף הם בקול צלול כקולו - "די לא שימש תלמידי חכמים קטלא חייב". החיבור אל מו"ר זצ"ל לא הסתכם במסירת ידע של תורה והלכות, היה בו מפגש חי עם תורת השם היוצרת, כאותו מפגש יוצא דופן של רבי עקיבא עם רבותיו בתחילת תשמישו לפני חכמים.

כל תלמיד שלמד ושימש את מורי ורבי, הריני כפרת משכבו זצ"ל, לא יכול היה שלא לחוש מייד בעוצמה האדירה של ספר התורה החי שתורת השם פועמת בקרבו. מי שזכה לראות את מו"ר זצ"ל בהליכות חייו בקודש, בעמלו בתורה בטהרה, בדרכי עבודת השם הנשגבה שלו, בהנהגתו את הציבור, במחשבותיו, בגמילות החסד שלו ובמידותיו, זכה לראות תורה חיה מהי. אור של תורת אמת משמחת ומאירה את העולם זרחה מפניו של מו"ר זצ"ל, אשרי תלמידיו שזכו לראותם ונתחדדו טפי - "והיו עיניך רואות את מוריך". מתוך פניו הטהורות של רבינו זצ"ל ניבטו גם פני ענקי הדורות הקודמים שאותם הוא שימש. דרכו התחברו תלמידיו גם אל גדולי העולם שקירבוהו בחיבה יתירה וראו בו את מעתיק השמועה לדורות הבאים, ומהם למעלה בקודש, אל כל מוסרי התורה הקדושה דור אחר דור עד משרע"ה.

ספר התורה החי הזה, לא נותר גנוז בקרן זווית, האיר הוא את אורו הגדול לרבים, עשה נפשות כאברהם אבינו ויצר במו ידיו תלמידי חכמים. שכל התורה הישר של רבינו זצ"ל, שהפעים בגאוניותו ובאמיתותו, היה משאיר רושם עז אצל כל תלמיד שבא עמו במגע. זכינו להרגיש בחוש כיצד משנה מו"ר זצ"ל את דרך מחשבתנו ובונה אותה מן המסד. כיצד מיישר הוא כל עיקש ופתלתול שאינם מכוונים לאמיתת התורה, בלי להשאיר מקום לדבר שאינו במקומו, או להגדרה שאינה מובנת כל צורכה. תגובותיו של מו"ר למשמע סברות שאינן ישרות דיין אצל תלמידיו, היו תוך כדי דיבור, בשטף ובעוצמה של תורה בונה ומכוונת. רבינו זצ"ל לא רק לימד תורה בישיבה, הוא "עשה" את נפשם של תלמידיו, יצר מו"ר זצ"ל יצירות חדשות של תלמידים, שקיבלו ממנו דרך בלימוד, להם הראה את דרכי התורה ונתיבותיה. בכך דאג מו"ר זצ"ל למסירת התורה לדורות הבאים. את תלמידי הישיבה לדורותיה שזכו לקבל ממנו תורה ולשמשו הפך רבינו זצ"ל בעשר אצבעותיו להיות לתלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, כל אחד לפי דרגא דיליה, עד שבנאם להיות בעצמם עוד חוליה בשרשרת מוסרי התורה לדורות עולם.

אשרי עין ראתה אלה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il