בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

גליון 423

חיי שרה ופטירתה, זיקנת אברהם וחיי יצחק וישמעאל

ויהיו חיי שרה - כולם שוים לטובה, לספוד לשרה ולבכותה, אמור מעט ועשה הרבה, ואברהם זקן בא בימים, רבקה - נדיבות, זריזות, וחכמה, ישמעאל עשה תשובה.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

י"ט חשוון תשס"ח
10 דק' קריאה
פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כג, א)
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

אומר רבנו בחיי בשם המדרש: "ויהיו" - בגימטריה ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו, והם היו עיקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עיקר החיים שלה כמספר ויהי"ו, כי כשהיה יצחק בגיל 37 נפטרה שרה אמנו ע"ה.
ויהיו חיי שרה - כולם שוים לטובה
כתוב (בראשית כג, א)
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". אומר רש"י: "כולן שוין לטובה".
ויש להבין, וכי כל שנות חייה של שרה היו לטובה? והרי חייה היו רדופים סבל ותלאות, היא נלקחת לפרעה ולאבימלך, נעה ונדה ממקום למקום עם אברהם אבינו ע"ה, היתה עקרה שנים רבות וילדה את יצחק רק אחרי תשעים שנה, היא סבלה מהגר ואחר כך מישמעאל ועוד, וכל זה שוין לטובה ?!
הפשט הוא, כשהסוף טוב אז הכל טוב, ונשכחת התקופה הקשה.
וכן כתוב בזוהר הקודש, אם אדם כל חייו היה עשיר ובריא, ובסוף חייו היה עני וחולה הרי שהוא שוכח את כל עושרו ובריאותו וכן להפך, כי העיקר הוא הסוף.
זאת ועוד, התורה מעידה על שרה אמנו שלמרות שעברה ייסורים וקשיים, לא הרגישה בזה קושי כלל, והיתה אומרת: כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה - "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ומשום כך כפלה התורה וכתבה 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה', היינו "כולן שוין לטובה" בעיניה.
והתורה באה ללמדנו שצדקותה של שרה היתה כה גדולה שכל מה שעבר עליה לא ערער במאומה את אמונתה ודבקותה בהקב"ה, ולכן כל שנותיה היו שווים לטובה.

לספוד לשרה ולבכותה
כתוב (בראשית כג, ב)
"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

והנה האות כ' של המלה "ולבכתה" קטנה יותר משאר האותיות, ללמדנו שבכיו של אברהם אבינו על פטירתה שונה מבכיו של כל אדם שבוכה על מתו. הנוהג שבעולם הוא שכשנפטר אדם קרוב, מיד פורץ הבכי, ורק לאחר מכן ההספד - אבל אברהם אבינו קודם בא להספיד את שרה, ורק אחר כך הגיע לידי בכי. מדרך זו אנו למדים שאברהם לא הגיע לידי בכי רק על פטירתה של שרה כל עוד לא הספיד אותה, והטעם הוא, משום שאברהם אבינו הכיר את מעלתה וערכה של שרה אמנו ואת גודל צדקותה, וידע היטב שאין לו מה לבכות עליה, כי היא בודאי מוזמנת לגן עדן, אך כיון שחשש שכל האנשים יאמרו: הכיצד אינו בוכה על מות אשתו, על כן הוכרח קודם להספידה כדי שמתוך ההספד יתעורר אצלו הרגש ואז התחיל לבכות ועל כן כתוב "לספד לשרה ולבכתה".

בכייו והספדו של הט"ז על פטירת אשתו
מסופר על בעל ה'בית חדש' (הב"ח) שהיו לו שתי בנות, ואחת מהן נישאה לגאון האדיר בעל ה'טורי זהב', אך נפטרה בדמי ימיה. בעלה הדגול, בעל הט"ז, קם והספיד אותה הספד סוחף ומרגש מתוך בכי מר, וכל הקהל שמעו את הספדו ונסחפו אף הם אחרי בכיותיו בשומעם על השרפה הגדולה אשר שרף ה'. לאחר ימי האבל הגיעה משלחת לבעל ה'בית חדש' והציעו לו להשיא את בתו השניה לגאון בעל ה'טורי זהב', ולא הסכים. לפליאתם של השומעים הוא נימק את סירובו בכך שהט"ז לא אהב את אשתו הראשונה, וראיה לכך, שאילו היה אוהב אותה באמת, לא היה מספידה כל כך הרבה. ואמנם, סימן הדבר שהוא לא העריך אותה מספיק.
היה מנהג בירושלים, אם אשה מתה והשאיר בנים ויש לה אחות, לא קוברים אותה עד שאחותה תתחתן עם בעלה, כדי שהיא תגדל את הילדים של הנפטרת. אבל כיום המנהג הזה נשכח.

אמור מעט ועשה הרבה
צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. אברהם אבינו אמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", ואחר כך כתוב "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה", ולא רק פת לחם. אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מנין? מעפרון.
בתחילה אמר עפרון לאברהם אבינו: קח את המערה במתנה - "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה " (בראשית כג, יא), אבל אחר כך דרש ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, ולא בשקלים רגילים אלא בשקלים גדולים הנקראים 'קנטרין' (ראה רש"י שם על פסוק טז).

ביני ובינך מה היא
בתחילה אמר עפרון לאברהם אבינו (בראשית כג, טו)
"אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר".
אומר בעל 'אור החיים הקדוש': שהדגיש עפרון לאברהם באומרו "ביני ובינך", שיעביר לו את התשלום
'מתחת לשולחן' בשקט (אולי רצה פטור ממיסים). ומי יודע מה יעשה אחרי הקבורה.
ואומר הגאון מוילנא, שהדגיש עפרון לאברהם באומרו "ביני ובינך", שבעצם הוא רוצה אפילו יותר מזה, אבל הוא "מתפשר" על ארבע מאות שקל כסף, והרמז לכך הוא, שהאות האמצעית של עפרון היא האות ר', וכן האות האמצעית בשם של אברהם היא האות ר', יחד זה ארבע מאות, וזהו "ביני ובינך".

באזני בני חת
ובכך עדיין לא שקט ולא נח עפרון אלא חשד אולי המטבעות האלו מזויפות, לכן ביקש אברהם מכל בני חת לבוא, וזרק את המטבעות בחוזקה על הקרקע שכולם ישמעו את הצליל של המטבעות, וזהו שכתוב "באוזני בני חת". כלומר, הוא שילם לעיני כולם ובאוזני כולם, קבל עם ועדה, לפי שחשש שעפרון יכחיש אחרי מעשה ויטען שלא קיבל את הכסף, על כן ביקש שיהיו נוכחים כל בני חת (ועיין לאוה"ח הקדוש).

ריח הבשר וצליל המטבע
מעשה באדם אחד שהיה רעב ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר, ריחו הצלוי של הבשר עלה באפו והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה הלך בפחי נפש כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל הוא התנחם שלפחות יש לו מעט כסף לקנות ככר לחם. הוא קנה ככר לחם וחזר לשבת ליד המסעדה, והיה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי (וכמו שאמרו בני ישראל שאכלו בשר צלי במצרים, והרי לא אכלו בפועל, אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש היו המצרים צולים בשר על ידם כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם, וזהו שאמרו "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע"). יצא בעל המסעדה ודרש תשלום עבור הריח של הבשר כיון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני שופט. מששמע השופט את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא שילינג (מטבע בריטי) כדי לשלם לבעל הבשר. שמח בעל המסעדה על פסק השופט, אך שמחתו היתה מוקדמת. ציוה השופט על אותו אדם לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ כדי לשמוע אם המטבע מזויף או לא, ומשעשה כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, והוא פנה לבעל המסעדה ואמר לו שהוא יכול ללכת כי הוא כבר קיבל את התשלום שהוא דרש. צעק בעל המסעדה שהכסף לא ברשותו ולא קיבל כלום! אמר לו השופט, כמו שטענת שהוא אכל את "ריח" הצלי, כך קיבלת תשלום ב"צליל" של המטבע.

ואברהם זקן בא בימים
כתוב "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א). מה הכוונה "בא בימים"?
כל יום ויום היה חשוב אצלו. ויום שלא קיים בו מצוות הכנסת אורחים, לא נחשב יום, ויום שלא למד תורה, אינו יום. ולכן נאמר "בא בימים" שכל ימיו היו מלאים בתורה ומצוות והיה עושה חשבון מה עשה בכל יום ויום.
מורנו ורבנו ועט"ר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף' היה מספר על אדם אחד שהיה גר בני ברק והיה לוקח נוסעים ברכבו מבני ברק לתל-אביב. ובחזרה, היה מחכה שוב בטרמפיאדה כדי לקחת נוסעים מתל אביב לבני ברק.
יום אחד, גם בהליכתו וגם בחזרתו, לא היו אנשים, והוא שב לביתו עצוב ומדוכא. אמרה לו אשתו: מדוע הנך עצוב? והוא סיפר לה את שעבר עליו באותו היום, והיא התחילה לנחמו בדברים.
אמר לה: הרי חז"ל אמרו, אל תנחם את חברך בשעת כעסו ואני עכשיו כועס על שהקב"ה לא זיכה אותי לקיים חסד. אמרה לו אשתו: אבל הרי כל יום אתה עושה חסדים. אמר לה בעלה: אבל היום לא עשיתי חסד! והנה תוך כדי דיבור נכנס השכן וביקש מהאשה רשות להתקשר בטלפון. שאלה אותו האשה: מה הענין? אמר לה: אשתי כורעת ללדת, והתקשרתי להזמין אמבולנס ולא היה להם רכב פנוי כי ל"ע היה פיגוע, ואני רוצה להתקשר להזמין מונית. פתאום הבעל החל צועק: אני לא מרשה לך להתקשר בטלפון שלנו!! תמה השכן על כך. אמר לו בעל הבית: תמתין עד שאני אתלבש. מיד הוא יצא מהחדר ואמר לשכן: בוא אני אקח אתכם לבית החולים שתלד אשתך בשעה טובה, כי אני כל היום לא עשיתי שום חסד וב"ה הקב"ה זימן לי חסד ואני רוצה לעשותו בשמחה.
גם אברהם אבינו היה עושה בכל יום חשבון אם עשה חסד או לא. ואם אדם הוא בבחינת 'מארי דחושבניא', שבערב הוא עושה חשבון מה עשה בכל היום כולו, הרי שזו מעלה גדולה מאוד.

נזם ושני צמידים - רמז למחצית השקל ושני לוחות הברית
כשאליער פוגש את רבקה, כתוב
"וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב)

פעם עשיתי חשבון שכל צמיד היה שוקל משקל של קילוגרם שלם, כלומר, רבקה היתה צריכה לסחוב שני קילוגרמים זהב על ידיה, והנזם היה במשקל עשרה גרם.
אומר רש"י: " בקע - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן". ברמזים הללו לימד אליעזר את רבקה, שעתידין בניה לקבל את עשרת הדברות, חמש דברות מצד אחד, וחמש מצד שני.
בלוחות הברית היה חלק אחד שבו מצוות שבין אדם למקום, וחלק שני ובו מצוות שבין אדם לחברו, אבל שני הלוחות היו צמודים אחד לשני, ללמדנו שלא יאמר אדם אני מקיים רק צד אחד, אלא יקיים את כל המצוות כולם. וכשעושה את המצוות שבין אדם לחברו, יעשה מפני שכך צוה הקב"ה ולא מתוך רחמנות או שכל טוב.

רבקה - נדיבות, זריזות, וחכמה
אברהם אבינו שולח את אליעזר למצוא אשה ליצחק. אליעזר רצה לדעת האם האשה שתזדמן לו תהיה ראויה להכנס לביתו של אברהם אבינו - בית של מסירות נפש לחסד, ולכן הציב סימן שאם תעשה עמו חסד ותשקה אותו ואת הגמלים, סימן שהיא המיועדת להיות מהאמהות הקדושות וממקימי עם ישראל. וכך אמר אליעזר (שם, כד, יב-יד)
"וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

והנה כשעמדה רבקה ליד הבאר נעשה לה נס ועלו המים לקראתה ככתוב (שם כד, יז) "וירץ העבד לקראתה",
אומר רש"י: "לפי שראה שעלו המים לקראתה", ותמה אליעזר על הדבר שלקראתו לא עלו המים אלא לקראתה.
ולפי זה יש לשאול מדוע צריך אליעזר לבדוק אותה, וכי מה שעלו המים לקראתה לא מספיק להעיד על צדקותה? אלא, אליעזר יודע שיש צדקות ויש חסד, ויכולה אשה להיות צדקת גדולה ועצומה ויעלו המים לקראתה, אבל היא קמצנית ואינה בעלת חסד, וכיון שמדובר באשה שמיועדת להכנס לבית שדורש מסירות נפש לחסד, רצה הוכחה שהיא מסוגלת לכך, על כן אמר לה "הגמאיני נא מעט מים מכדך".
והנה כתוב "ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו" (בראשית כד, יח- יט) , כלומר היא הפסיקה להשקותו בטרם שתה כל צרכו. אמר אליעזר בלבו ודאי שהיא קמצנית, שאם לא כן מדוע הפסיקה אותי באמצע השתייה. היא הבינה זאת ולכן מייד אמרה לו "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", כלומר, את הגמלים היא היתה מוכנה להשקות עד שיגמרו את שתייתם ואותם לא תפסיק, וזאת למרות שהגמלים שותים כמויות גדולות מאוד של מים. ואז היא אמרה לו, אל תתפלא על הדבר, שכן אותך הפסקתי להשקות משום שריחמתי עליך, שהרי באת מן הדרך עייף וצמא ואם תשתה הרבה עלול הדבר להזיק לך, אבל לגמלים לא חששתי שהם רגילים בכך. או אז היה אליעזר שמח בדבר, שכן הוא ראה בה לא רק נדיבות וזריזות, אלא גם חכמה גדולה, ובודאי שהיא הראויה להיות אשה לבן אדוניו (עיין בדברי אוה"ח הקדוש שם).

למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית
כשבא אליעזר לבית רבקה, כתוב "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין" (בראשית כד, כט).

אומר רש"י:
"וירץ - למה רץ ועל מה רץ? ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון".
ועוד אומר לו לבן "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (בראשית כד, לא). אומר רש"י: "פניתי הבית - מעבודת אלילים".


אומר לבן לאליעזר: אחותי נתנה לך מים, ונתת לה בשכרה "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. "אנכי - פניתי הבית, לי תתן פי כמה וכמה כי עבודתי קשה מעבודתה. ועתה בוא וראה מהי שפלותו של לבן שהיה מוכן למכור ולפנות את האלוה שלו בשביל כסף.

לא אוכל עד אם דברתי דברי
כשבא אליעזר לבית בתואל, אומר לו לבן שיאכל, אבל אליעזר אומר "לא אוכל עד אם דברתי דברי" (בראשית כד, לג) - אני צריך לדעת אם האוכל כשר למהדרין, ואם הפרשת מעשרות, ואם הבשר 'חלק' והוכשר כדין, וכן אני צריך לדעת ממה עשוי כל דבר כדי שאברך עליו את הברכה הראויה ואומר 'לשם יחוד' וכו', ובין לבין בא המלאך וסובב את הצלחות ובתואל מת כיון שאכל מהתבשיל שבו היה סם המוות.

נקרא לנערה ונשאלה את פיה
כתוב
"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בראשית כד, נז - נח).

אומר בעל ה'בן איש חי' זיע"א, מתוך תשובתה של רבקה אנו רואים את גודל חכמתה ופקחותה. הנה לאחר שאליעזר ראה שרבקה אכן מיועדת ליצחק הוא הלך לבתואל ולבן, והם אמרו לו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה", וידעה רבקה שהם לא ירצו לשלחה, ויערימו עליה. והיה בדעתם שאם תאמר כן, יאמרו לאליעזר "שמעת כן"? בסימן שאלה, היינו יאמרו את ההפך, ואם תאמר לא, יאמרו "הנה אמרה לא", ולכן היא התחכמה אתם ואמרה "אלך", וכך לא יכלו לענות לה דבר.

ויביאה יצחק האהלה שרה אימו
כשאמרו ליצחק שרבקה מיועדת להיות לו לאשה שאל מי הוריה, וכשענה לו אליעזר שבתואל הוא אביה ולבן הוא אחיה, אמר יצחק שאין זה מתאים להכנס לכזו "משפחה" של רמאים. לעומתו, אברהם אבינו ידע שהיא המיועדת לבנו, כי בשעה שחזר מניסיון העקדה גילו לו שאשתו של יצחק עתה נולדה (עיין רש"י פרק כ"ב פסוק כ'), וידע שזו היא רבקה, ולכן שכנע את יצחק להסכים לקחתה.
אומר חכם מנשה שלו זצ"ל משם בעל הבא"ח זיע"א: מה עשה יצחק כדי שלא להפר את דברי אביו אבל גם להימנע מהזיווג הזה, הלך לרבקה והערים עליה קשיים כך שהיא מעצמה תתייאש ולא תרצה להתחתן אתו. הוא אמר לה שאין הוא חושב לשכור דירה למגוריהם, אלא עליהם לגור באוהל - "ויביאה האוהלה שרה אמו", והיא הסכימה. אמר לה שזה לא סתם אוהל אלא האוהל של אמא שלו, וכי הוא קשור אליה מאוד גם אחרי מותה, וגם לכך הסכימה. הוא אמר לה שגם המיטות והמזרונים לא יהיו חדשים אלא המשומשים של אמו, וגם לזה הסכימה. עוד אמר לה שהיא צריכה לדעת שאמא שלו היתה צדקת וחסידה גדולה, וגם מזה לא נבהלה והסכימה. כשראה כך, הביא אותה לאוהל של אמו ונתן לה מעט קמח וביקש ממנה לאפות בזה לחם לכל המשפחה ולאורחים הרבים שפקדו את אוהלם במשך כל היממה, והנה התברכה העיסה - או אז הבין יצחק שהיא באמת מיועדת להיות לו לאשה. ועוד ראה יצחק שנתברך הנר ודלק מערב שבת לערב שבת, וכן שהענן קשור מעל האוהל, כמו שהיה בזמן אימו - "שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה - פסקו, וכשבאת רבקה חזרו" (עיין רש"י פרק כ"ד פסוק ס"ז).
בבקר בא אליעזר עבד אברהם ואומר ליצחק: תן את רבקה ואחזיר אותה להוריה, כי אתה אתמול לא רצית אותה. ואולם עתה יצחק מכיר במעלותיה והוא סירב. הם הלכו לדין תורה אצל אברהם אבינו שידע שהיא בת זוגו, ואמר אברהם לאליעזר כיון שהיית שליח נאמן תזכה להכנס חי לגן עדן.

ישמעאל עשה תשובה
כתוב "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (בראשית כה, ט). אומר רש"י : "יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם".

מובא בהלכה, שאם ישראל וגוי הולכים בדרך, והדבר מצוי כיום שיש הרבה פועלים שאינם יהודים - אסור לישראל ללכת לפני הגוי אלא רק אחריו, שמא יהרוג אותו.
וכאן במערה, ירד יצחק לפני ישמעאל כדי לקבור את אברהם אבינו - הכיצד יצחק עשה כן ? אלא מלמד שעשה ישמעאל תשובה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il