"צריך מסירות נפש על זה" | הרה"ג חיים שטיינר | בית המדרש

ספריה
מאמרים נוספים

קטגוריה משנית

מדורים
מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

4071

5 דק' קריאה

רבנו הגדיר את המושג "מסירות נפש" בהקשרים שונים.
וזו לשונו לגבי מסירות נפש בחיים (בספרו לנתיבות ישראל ב', מאמר "וזאת ליהודה"):

"מסירות נפש לדברים עליונים וקדושים, הלא היא מידת השייכות הפנימית והמהותית המוחלטת אליהם, שהיא מתגלית לפי רוממות ערכו של האדם, שהיא מהווה את תוכן חייו"...

כל מסכת חייו של רבנו רצופה מסירות נפש בנושאים שונים.

התנתקות מהארץ ומהמשפחה
מגיל צעיר מאוד למד עם אביו ועם עוד מלמדים גמרא ופוסקים, הוא התבטא פעם שבמשך השנים זכה ללמוד פעמיים את כל הש"ס עם אביו.
מרגלא בפיו – יהודי – הוא יהודי של גמרא.
כשעלה לארץ בגיל בר-מצווה למד כמה שנים בישיבת "תורת חיים", ועל אף גילו הצעיר הוא הוכנס לשיעור הגבוה בישיבה.
הקשר שבין האב לבנו היה מופלא מאוד. כמאתיים מכתבים מצויים באגרות הראי"ה, בהם עונה האב לבנו על שאלותיו ומדריך אותו בכל שטחי הלימוד. באחד המכתבים כותב רבנו לאביו:

"להוד הדר אדוני אבי מורי ומאורי, מרים ראשי ופאר חיי רוחי ונשמתי, גאון עוזנו... נשיא קדשנו ואיש האלקים במכון קוממיותנו, צדיק יסוד עולם ומשוש דור ודור שליט"א" (איגרת צמח צבי).

אבל בשלב מסוים, כשנוכח לדעת שהוא משקיע יותר מדי זמן בעסקנות סביב הרבנות של אביו, הוא מחליט לגלות למקום תורה כדי שלא תהיינה לו שום הפרעות. הוא עובר מיפו לירושלים, לישיבת "פורת יוסף", אבל לאחר שגם שם הוטרד בכל מיני בקשות, הוא נוסע לאירופה ומלמד במרץ קבוצת צעירים כמה מסכתות בעיון וכן ספרי אמונה. לגביו היתה זו מסירות נפש ממש, להתנתק מאביו ואמו ומארץ-ישראל לחו"ל, אבל הוא הגדיר תקופה זו כ"תקופה גדולה וחשובה מאד להתפתחות הלימוד", ואכן ברבות השנים היה רבנו לאחד מגדולי הדור בהלכה ובאמונה וגם במעשה.

עבודת יחיד בהוצאה לאורות
מרן הרב כתב את דברי התורה בפנקסים גדולים, הכוללים דברי תורה בהלכה ובאמונה. הדברים לא היו מסודרים לפי ספרים, והיה צורך לחלק הכל לפי נושאים ולסדר לפי סדר הגיוני פרקים פרקים כדי שתהיה המשנה סדורה. כבר בגיל שבע-עשרה כתב הרב על בנו:
"בני שיחיה, הוא כמעט האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי"... (אגרות הראי"ה א', קב). ואכן, רבנו זכה להוציא לאור בעבודת יחיד עצומה של שנים רבות (ללא מחשב!) את כל ספרי הרב פרט לאורות הקודש, אותם הוציא לאור הרב דוד כהן (הנזיר).
רבנו אסף את כל השו"תים ממרחבי העולם, למד את התשובות באופן עמוק, העיר הערות רבות וחילק הכל לפי ארבע חלקי השו"ע. זאת תוך כדי התכתבות עם גדולי הדור בנושאים שונים. ובשטח האמונה – אורות, אורות התורה ואורות התשובה, עולת ראי"ה, מוסר אביך, אגרות הראי"ה וכו'. רבנו ויתר על הוצאת ספרים של עצמו וכך כתב מאמרים שונים שרוכזו על-ידו בספר "לנתיבות ישראל". לאחר פטירתו יצאו חלק מאגרותיו בספר "צמח צבי", ומתוך כתב ידו הספר "אור לנתיבתי" והספר "להלכות ציבור". דברי ההלכה של רבנו יופיעו בע"ה בלנ"ד בספר גדול מיוחד. מסירות הנפש הזאת לוותר על ספרי עצמו הקנתה לעולם את הסדרה של כתבי מרן הרב, שאותם כינה רבנו "התורה הגואלת".
הרב ורבנו הובילו את המהפך הגדול של דורנו כשקבעו שהגלות נגמרה ואנחנו במהלך של עלייה מתמדת, בלתי הפיכה, לקראת ביאת משיח צדקנו ובניין בית מקדשנו. הספרים הללו מהווים גם הם ספרות יסודית של תפיסה זו.

אהבת תלמידים
מאז הקמת ישיבת מרכז הרב בשנת תרפ"ג, עמד רבנו לצידו של הרב בפיתוח הישיבה ובחינוך הבחורים. הוא לימד בעיקר תנ"ך ולימודי אמונה, אבל לימים פתח שעור מיוחד בהלכה שיועד לכהנים, ולימד גם תשובות בהלכה של אביו.
בתחילת תרפ"ו קיבל סמיכה מהרב חרל"פ, שכתב בין השאר: "עוד בילדותו ניכרים היו בו הפלאות כשרונותיו... ועתה עלה ונתעלה ויהי לאדם גדול... מלא דור בחריפות ובבקיאות בהלכה ובאגדה בכל מקצועות התורה..."
התמסרותו לתלמידים היתה ללא גבול. כולנו הרגשנו אליו יחס של בנים להוריהם, לעיתים היה יושב עם תלמיד או עם מי שבא אליו להתייעץ עד לפנות בוקר. הוא היה פותר את הבעיה על-ידי העלאת האדם מעל לבעיה האישית, מתוך בחינת הנושא על רקע של כלל ישראל. בעיקר עמד על התמדה בלימוד הגמרא והפוסקים כשהוא מעודד באהבה רבה כל תלמיד ותלמיד.
בספר אור לנתיבתי (פרק ו) הוא כותב:

"חפץ ההטבה לאחרים בהתבטאות ההרגשות והמחשבות, כפי מה שהוא בקביעות אמיתיותו פונה כלפיהם בהחלט, לעצמיות אישיותם ולצפיית טובם אושרם ונעמם, כן הוא נעשה כללי ומופשט מנטיית האני הפרטית..."

כלומר, כולך צריך לרצות להיות נתון לשני, אתה מבטל את ה"אני" הפרטי שלך, ונעשה כולך מסור לחברך ממש כמוך. אתה מוסר את הפרטיות בהזדהותך המלאה עם השני. ואת זאת ראינו בעינינו.
כל כולו היה שלנו, של כל אחד מאתנו. אכן, גם אחרי פטירתו של מרן הרב והתמעטות התלמידים בישיבה, היא חזרה ופרחה ביתר תוקף ועוז והתמלאה בתלמידים שבאו גם מחוגים שלא הורגלו בלימוד תורה בישיבה. רבנו היה כאבן שואבת בצניעותו המופלגת באופן אישי, ובתקיפותו ואמונתו העצומה בשליחותו של עם ישראל ובצעידה הבטוחה לקראת הגאולה השלמה מתוך העיסוק בתורה הגואלת בהלכה ובאמונה, והכל מתוך אהבת התלמידים והמסירות המלאה למעיינם.

משא-ומתן עם שר הביטחון
כאשר הועלתה באו"ם ההצעה לחלק את ארץ-ישראל למדינת ישראל ומדינת ישמעאל, פסקו רוב הרבנים שאסור לקבל תוכנית זו (תחומין ט, ציטוטים וסיכומים).
הרב מנחם זעמבא הי"ד, בנאום בכנס הגדול של אגודת ישראל בתרצ"ז, אמר בין השאר:

"רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה הקדושה, הם הם אשר ירהיבו עוז בנפשם לקרוע את ארצנו לגזרים, אבל אנחנו שומרי התורה... מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל, בשום אופן לא נוכל להסכים ולוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה".

וכן כתב הרב עמיאל:

"וכשם שאם יאנסו אותנו לכפור בקדושת התורה... ובשעת הגזרה אנו מחויבים למסור את נפשותינו אפילו על 'ערקתא דמסאני', ככה ועל אחת כמה וכמה שאסור לנו לכפור בקדושת הארץ... ונראה שעל כפירה בגלוי אנו מחויבים אפילו ביהרג ואל יעבור".

גם רבנו כתב בשנת תש"ז (עוד לפני הקמת המדינה): "את המצווה הגדולה הזאת, המוטלת על ציבורנו ועל יחידנו (מצוות יישוב ארץ-ישראל), הלא נקיימנה ונעשנה בכל תוקף עוזה, בכל המסירות המחויבת לפי שעת הגזירה וההעברה על דתנו..."
הוא חזר על כך למעלה מעשר פעמים (בספר "להלכות ציבור"), וגם המחיש זאת באופן מעשי. בהתנחלות הראשונה ליד שכם ניהל רבנו משא-ומתן עם שר הביטחון דאז, שמעון פרס, שהסכים לעצם הזכות להתנחל אך טען שזו לא השעה המתאימה. אז בא רבנו (שהיה בן למעלה מ-83) להתנחלות, נאחז בגדר ולא הסכים לשום הצעת פשרה הכרוכה בנסיגה מהמקום. כאשר בא מפקד פיקוד מרכז פתח רבנו את מעילו ואמר למפקד, גם אם תירה בי אני לא יורד מכאן, על ארץ-ישראל ייהרג ואל יעבור!
אפילו כשבועיים לפני פטירתו, כששכב במצב קשה ביותר בבית החולים, רצה לקום וללכת להפגנה נגד הנסיגה מסיני, ובקושי מנענו אותו מלנתק עצמו מהמכשירים. ואז התבטא: "צריך מסירות נפש על כך" (הקלטת דבריו נמצאת בידי). תמיד ביסס את איסור הנסיגה על ההלכה של "לא תחונם", ועל מצוות עשה של יישוב ארץ-ישראל (הרמב"ן במצווה ד'), והוכיח שכל כפייה לעבור על דברי תורה, גם אם זו כפייה של יהודים, זה "ייהרג ואל יעבור".
מעולם לא טען טיעון ביטחוני על הצורך להישאר בכל השטחים, אלא תמיד טיעון הלכתי, ואכן, בזכות מסירות נפש זו חל שינוי עצום במפת ארץ-ישראל, והכול בעקבות רבנו שהראה בפועל את מסירות נפשו על ארץ-ישראל וכבש את ליבם של מאות אלפי מתיישבים ההולכים ומתרבים ב"ה בכל מרחבי ארצנו, בונים ישיבות ויישובים לתפארת, ומוכנים למסירות נפש על מצווה זו ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו!

מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק

מאמרים נוספים