קדושת הכלל בישראל

שבת ומועדים
פורים בראי דורנו

קטגוריה משנית

ספריה
מאמרים נוספים

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל בת אלגרה

4841

6 דק' קריאה

"קבעוני לדורות"
ארשב"י: שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות", שלחו לה "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות", שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי פרס ומדי".
זה שאסתר רצתה שחכמים יקבעו את נס הפורים לדורות, זה דבר מובן, כי מה שיש לו גושפנקא של חכמי ישראל – הוא חג לישראל לכל דורותיהם. אבל כלל לא מובן מדוע עליה לבקש זאת מחכמים. והלא בוודאי חכמים יקבעו זאת לדורות ביוזמתם. ובמפורש נאמר "וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות" (אסתר ט, כ"ג). ועוד הרבה יותר, נאמר "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם" וגו' (שם כ"ז). ולכן בוודאי שחכמים יקבעו זאת לדורות, ומה צורך לבקשתה?
ובכלל מהי תשובת חכמים: "קנאה את מעוררת עלינו"? ומה היה עד עכשיו? וכי לא היתה קנאה ושנאה לישראל? וכי לא היה העולם מלא אנטישמיות? הנה קיימת החלטה להשמיד לאבד ולהרוג את כל היהודים, והעולם כולו שתק! איזו קנאה נוספת היא עלולה לעורר?
ועוד תמיהה: מדוע היא אומרת קבעוני לדורות? ומדוע הם משיבים לה קנאה את מעוררת? ומדוע היא ממשיכה ואומרת כבר אני כתובה על דברי ימי פרס? יכלה אסתר לומר "קיבעו את הפורים לדורות" והם יענו לה "זה יעורר קנאה", והיא תשיב להם "הלא כל העניין כולו כבר רשום בהיסטוריה". למה מודגשת אישיותה של אסתר לאורך כל השיחה כולה?

אלא שאסתר ידעה כי נס הפורים ייכתב לדורות, אבל היא חששה שחכמים ינכסו זאת לעצמם, או שנס הפורים ייכתב וייקבע לדורות בלא הדגשת מקומה של אסתר בנס. ולכן היא פנתה לחכמים, לא כדי שייקבעו את פורים לדורות. חג הפורים הוא כבר בבחינת "קביעא וקיימא", אבל קבעוני לדורות – דרשה מהם אסתר, שהמגילה תיקרא על שם אסתר – מגילת אסתר. שהיהודים בתפילתם לא יאמרו "על הנסים.... בימי מרדכי היהודי", אלא יאמרו "בימי מרדכי ואסתר". זאת הייתה דרישתה! והם השיבו לה: את מעוררת עלינו קנאה יתירה, כי לא רק שניצחנו אותם, אלא לנצח נצחים ייזכר שביד אישה מסר ה' את המן ואת אחשורוש! ועל כך השיבה להם: אני כבר כתובה בדברי הימים של פרס. וכי אפשר לספר את סיפור המגילה בלי לתת הדגשה יתרה לאסתר? וכי אפשר לספר את נסי הפורים ולהסתיר את אסתר? ולכן אינני מוסיפה שום קנאה, הם עצמם מודים בכך בפה מלא.

כלל ישראל מול חכמי ישראל
דאגתה של אסתר לתפיסת מקומה הראוי באזכור הנס לא היה ח"ו מתוך אנוכיות, או מתוך גאווה שהיתה בה. דבר אחר לגמרי עומד ביסוד העניין. והוא הדבר: אסתר מייצגת את כלל ישראל, לעומת מרדכי שמייצג את חכמי ישראל (הגם שמקצתם פרשו ממנו אחר כך). אסתר היא זו שאומרת "לך כנוס את כל היהודים", אסתר היא זו שדורשת ממרדכי ומהחכמים לצוות "צומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו" כי ידעה שהליכתה לאחשורוש היא בכוחם של כל היהודים (ד, ט"ז). אסתר היא שאומרת "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (ז, ג), אסתר היא שזועקת "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי" (ח, ו).
והעיקר: אסתר היא שלבשה מלכות (ה, א) היא הבינה שכל מלכות ישראל מוטלת כרגע על שיכמה. כי אסתר היא-היא שמאפיינת ומציינת ומייצגת את כלל ישראל, והלא אסתר היא "שושנת יעקב"! שהרי אסתר בגימטרייא שושנה, וישראל נמשלו בשיר השירים לשושנה בין החוחים.

אסתר דרשה מחכמים כי נס זה, שהוא "סוף כל הנסים שניתנו ליכתב" (יומא ד"כט) – ייקבע בו בהדגשה יתירה מקומה ופועלה ומעשיה של אסתר. כי סוף הנסים שניתנו ליכתב הוא גם התחלת הנסים שלא ניתנו ליכתב, הנסים של הגלות האיומה והנוראה שתבוא על ישראל. ושם זקוקים אנו מאוד לכוחו, לערכו ולתועלתו של כלל ישראל, של הציבור כולו של עם ישראל, וכיוון שהנס האחרון שניתן ליכתב גם הוא היה בזכות כלל ישראל, שהרי בזכותה ובזכות כלל ישראל ניצלו היהודים, ולכן היא דרשה קבעוני לדורות! שייאמר "בימי מרדכי ואסתר", מגילת אסתר. ואכן "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר" (ט, ל"ב).

במקהלות רבבות "עמך" בית ישראל
רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בנו של אותו צדיק ונשגב מרן הרב א"י הכהן קוק זצ"ל, נסתלק לבית עולמו בפורים דפרזים. 25 שנים מלאו השנה לעלייתו לגנזי מרומים, ונדמה שהרעיון דלעיל מבטא את אחד מנדבכי מבנה עולמו הרוחני והמחשבתי.
וכך כותב רבנו בפירושו לסידור (סידור עולת ראי"ה ב', הערות א' סימן קכט עמוד תכח) על מה שאנו אומרים בתפילת השבת שלנו בפסקת "שוכן עד מרום וקדוש שמו" וכו' שאנו אומרים שם: "בפי ישרים תתהלל, ובדברי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתרומם, ובקרב קדושים תתקדש", ואחרי שאנו מונים את כל המדרגות הגדולות הללו אנו ממשיכים בתפילתנו ואומרים "ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל... על כל שירות דוד בן ישי עבדך משיחך".
ועל כך כותב רבנו:

"אחרי סדר המדרגות של ישרים צדיקים חסידים קדושים, מופיעה במקהלות רבבות עמך בית ישראל, קדושת כללות ישראל, שבהיותה כוללת כל הדורות לפי ערכם, ונמשכת מתוך החיוב שבעצמיות היצירה לפי ערכה, הרי היא למעלה מכולן ועל גביהן ומתגלית על כל דברי תפארת מלכותו של דוד בן ישי ועבודת משיחיותו".

אכן יש בישראל צדיקי עולם, חכמים, קדושים ישרים וחסידים, וכולם מהללים ומברכים מקדשים מרוממים את תעצומות עוזו של הקב"ה, אבל השיא של כולם, הם אלו שמופיעים בסוף, הם הם כלל ישראל, הם הם רבבות "עמך". הם אולי לא כל כך צדיקים וחסידים, כי יש בהם "מחוטב עציך עד שואב מימיך", יש בהם גם חלבנה, אבל מקהלות שלהם, של רבבות עמך בית ישראל בכל דור ודור כמצטרפים לצדיקים, בזה דווקא יתפאר שמך מלכנו. מפני שכלל ישראל ערכם העצמי עולה על כולנה, כי הם קשורים ל"חובת כל היצורים".
באשר לעצמיות היצירה הכלל ישראלית – ערכה נעלה ונשגב. וכאשר ערך זה מתווסף להילולם וברכתם של הישרים והחסידים, אז, ורק אז, הולך ומופיע דוד בן ישי, שהוא נמשל לירח, שאליו נמשלה כנסת ישראל כולה, ומלכותה בכל משלה. ובדברי השירות והתשבחות של דוד מלך ישראל, נשלם תעצומות עוזו, ושכינת-עד של הקב"ה מרום וקדוש.
ומציין רבנו לעיין בספר האורות למרן הרב זצ"ל, באורות ישראל ג, ג. ושם אומר מרן הרב (דבריו מובאים בדילוגים): הדבקות בצדיקים... היא דבר נכבד, אבל, אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה.
ועוד הוא מציין לאורות ישראל ד' ג', ושם אומר מרן (כנ"ל): הננו מוצאים את עצמיותה על אומתנו נקייה מכל מום "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

כאשר הכלל כולו, בקדושת שלמותו, אז מופיע העני הרוכב על חמור
בספרו "אור לנתיבתי" בשער הראשון בפרק ל' (בעמוד סט), הבאנו מכתב ידו את הדברים הבאים: "צבור בסדרו השלם והישר כולל צדיקים בינוניים ורשעים, וכשהם בסדר זה הם מהווים את מהותו האמיתית והמלאה. אמנם במצבים מעוותים יש שמתהפך הסדר והרשעים הם בראש, ואז לפתח חטאת 'רבץ', והיחס בין החלקים כאילו אין חיבור ביניהם, הנותן אות אמת וקיום. אבל גם על זה נאמר ונצטוינו כי חמור שונאך 'רבץ' תחת משאו עזב תעזב עמו.
וכשהקשר בין הרשעים והבינוניים הוא הכלל כולו, בקדושת שלימותו, מופיע העני ורכב על חמור, ועל ידו הצדיק נושע בגיל תרועת המלך לציון וירושלים".

בוודאי ובוודאי שיש סדר לעם ישראל, וצריך להיות סדר נאות, והוא-הוא מהווה את מהותו האמיתית. צדיקים בראש, אחריהם הבינוניים ולבסוף רשעים. ואז מודגש החיבור שביניהם בתוספת האות ו"ו החיבור לציבור כשהיא ו"ו החיבור, זאת ועוד, לו"ו זו יש מעלה נוספת אשר היא אות אמת וקיום (זוהר ח"ג ב) – והיא מקיימת ומעמידה את חיבור הכתות השונות המרכיבות את הציבור כולו.
אמנם גם לרשעים יש מקום במסגרת כלל ישראל, מציאותם של רשעים בעם ישראל זה לא נעים, וגם לא טוב, אבל זוהי עובדה ואי-אפשר להתעלם ממנה, ואסור לשוכחה, ואסור באיסור חמור להתנתק ממנה. כי סוף סוף "רשעים מלאים חרטות", "ולא ידח ממנו נדח", ו"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא". זה אולי נוח מאוד, וקל מאוד ואפילו מפתה מאוד, לחתוך, לגזור ולהתנתק מהרשעים, אבל אז הכלל יחסר, והציבור לא יהיה בשלמותו.
ורבנו מוסיף, בדרך דרוש, דרשה של מבנה המילה, כהופעתה בתנ"ך ובהקשר שהיא נמצאת בו, ואומר: יש חטאת, אם הסדר מתהפך והוא בבחינת "רבץ", בסדר הפוך, כשהרשעים בראש, וממילא מובן שגם החיבור ביניהם הוא רופף, ללא ו"ו החיבור.

ואף שיסוד הדברים מובא בדברי קודמים, רבנו מוסיף וממשיך את דרשתו הנפלאה. כי אמנם במצב ההפוך של "רבץ" כשזה מגיע אפילו לפתח חטאת, מ"מ התורה ציוותה אותנו כי כשנראה חמור שנאך (מישראל) רובץ תחת משאו, קיימת עלינו מצוות "עזב תעזב עמו", כי כשנעזוב חמור "רבץ" ונסייע לו – אז נסתכל ונביט על הכלל כולו, ללא התייחסות לבלבול הסדר, וכשאנו נעזוב ונעזור למשא הכבד והנורא הזה, נחדש את הקשר והחיבור בין הרשעים לבינוניים ולצדיקים, ושוב יחזור הדבר לעמוד על סדרו השלם והישר, או אז יחזור ויעורר את החמור, ואת העני הרוכב עליו, הוא-הוא משיח צדקנו.
כלומר, כשנדע ונתייחס לציבור בישראל במבט כולל של "כלל ישראל", כשנדע להעריך את הערך הגדול של הכלל, ונזכור ונדע כי כל פרט וכל כיתה מישראל הם קבועים בכלל כולו, ונדגיש את ערך הכלל, ונשכלל אותו ונבנה אותו במבט הכללי שבו, אז נתקן את הסדר המבולבל של "רבץ", ונחזירו לסדר הישר של "צבור", ואז קדושת שלמותו תפעל להופעת משיח צדקנו שיתגלה במהרה בימינו.

מאמרים נוספים

פורים בראי דורנו