- מדורים
- הלכה פסוקה
- משפחה חברה ומדינה
- קניה ומכירה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן
התובע הוא קבלן בניין, שמכר דירה לנתבע בבניין בין שתי קומות. בחוזה המכר נכתב, כי במידה שיהיה ניתן להרחיב את שטח הדירה בזמן הבנייה, הרי שקבלן הבנייה הוא זה שיבצע את ההרחבה לשתי הקומות ביחד, ללא התנגדות הקונה.
בסעיף 3 בחוזה, שנכתב ע"י עורך דין אחד בעבור שני הצדדים, נכתב כי עלויות הבנייה של התוספת יחולקו שווה בשווה בין הקונה ובין הדייר שמעליו.
הנתבע קנה את הדירה התחתונה, ואת הדירה העליונה נתן התובע כמתנה לבתו. התובע אכן ביצע את ההרחבה, אולם שטח ההרחבה של הדירה התחתונה הוא רק 60% משטח ההרחבה של הדירה העליונה.
בסעיף 3 בחוזה, שנכתב ע"י עורך דין אחד בעבור שני הצדדים, נכתב כי עלויות הבנייה של התוספת יחולקו שווה בשווה בין הקונה ובין הדייר שמעליו.
הנתבע קנה את הדירה התחתונה, ואת הדירה העליונה נתן התובע כמתנה לבתו. התובע אכן ביצע את ההרחבה, אולם שטח ההרחבה של הדירה התחתונה הוא רק 60% משטח ההרחבה של הדירה העליונה.
התביעה התובע טוען, שעל הנתבע לשלם לו 50% מעלות ההרחבה, גם אם חלקו בהרחבה קטן יותר מזה של הדירה שלמעלה. לטענתו, הוא ניסח את סעיף התשלום בחוזה בכוונה באופן כזה, שאין תלות בין הגודל היחסי של ההרחבה ובין גובה התשלום של הנתבע.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שברור שהוא מעולם לא התכוון לחתום על התחייבות לשלם חצי מהעלות ללא קשר לשטח ההרחבה היחסי. לטענתו, עורך הדין לא ייצג אותו נאמנה, כי, כפי שהתברר, מדובר בעורך דין שעובד קבוע עם התובע, והטעה את הנתבע.
הלכה פסוקה (260)
הרב יואב שטרנברג
99 - חתימה על כתובה בנוסח של עדה אחרת
100 - התחייבות מוטעית מכח חתימה על הסכם
101 - פיטורין עקב איחורים
טען עוד
פסק הדין : בית הדין חייב את הנתבע לשלם על פי חלקו היחסי בשטח ההרחבה.
הנימוקים: בגמרא (בבא בתרא סד.) מבואר, שכאשר אדם מוסיף בשטר לשון שאינה נצרכת, משום שהדברים משתמעים ממה שכבר כתב לפני כן, אומרים שכוונתו בתוספת היתה להוסיף דבר שלא כלול במה שכבר כתב. בפשטות, הדברים אמורים אפילו אם הכותב הוא עם הארץ, שאינו בקי בדקדוק שטרות. וכן כותב גם הריב"ש (סימן תפ), וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף טו): "מדקדקין לשון השטר ודנים על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי, והיה סבור שהדין היה בענין כך, ומפני כך כתב אותו לשון".
מפסיקת השולחן ערוך אנו למדים, שבמקום שאין לנו ידיעה ודאית על כוונת הכותב, אנו יכולים להשתמש בכללים פרשניים שנקבעו בהלכה, אף אם ספק רב אם זו כוונת הכותב, שלא היה בקי בהלכה.
עם זאת, אין בכך ללמד, שבמקום שידועה כוונת הכותב, והיא אינה מתאימה ללשון השטר, הולכים אחר הלשון ולא אחר הכוונה. אדרבה, מדברי ראשונים אחרים ניתן ללמוד, שהעיקר הוא כוונת הכותב. רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י) כותב: "וכלל גדול בידינו, בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו, שאין להלך אחר לשון הכתב אלא אחר הכוונה לבד. וראיה, דעל מנת שאראך מאתים זוז (קידושין ס.) דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו".
ועל פי זה פסק השולחן ערוך (שם סעיף טז): "יש מי שאומר, שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכים אחר לשון הכתב בו אלא אחר הכוונה".
וכן משמע מביאור הגר"א שם (אות לט), שכתב שדין לשון השטרות כדין לשון הנדרים, וכלל ידוע הוא 'בנדרים הלך אחר לשון בני האדם'.
בנדון דידן, ברור לחלוטין, שהנתבע לא התכוון לחתום על החוזה כפי שהוא נכתב, וברור לחלוטין שכוונתו לא היתה לפרשנות שהתובע מעניק לסעיף הרלוונטי בחוזה.
כל האמור עד עתההתייחס לאדם החותם על חוזה שכתב בעצמו. אולם, כאשר החותם לא כתב בעצמו, אלא הסתמך על עורך דין, לכאורה אין הבנתו בחוזה מעלה ומורידה. שכן השולחן ערוך (שם סעיף יג) פסק: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו".
ואם כשברור שלא ידע מה כתוב אומרים שהסכים לכל מה שכתוב, לכאורה הוא הדין כשהבין בצורה אחת, אף שלשון השטר מורה בפירוש באופן אחר.
עם זאת, בית הדין קבע שאין להביא משם ראיה. הסיבה שלאחר החתימה אין החותם נאמן לומר שלא הבין את התנאים היא, שתפקידו של כותב הכתובה הוא לכתוב את התנאים, כפי שסיכמו ביניהם הצדדים בעל פה. ולכן ניתן בו אמון, שמה שכתוב בשטר אכן זהה למה שנאמר בעל פה. לפיכך, אף אם החותם אינו יודע קרוא וכתוב, הרי ידע מה סיכם עם הצד השני, וממילא לאחר שנחתם החוזה, אף אחד מהצדדים אינו נאמן לומר, שמה שסוכם בעל פה שונה ממה שנכתב.
אבל כאשר אדם הולך לעורך דין, הרי ברור שכוונתו שעורך הדין ישמור על האינטרסים שלו, והאמון שנותן בעל הדין בעורך דינו הוא, שאכן נשמרו האינטרסים של בעל הדין. אבל כאשר ברור שעורך הדין לא שמר על האינטרסים של הלקוח, שוב אין החתימה מעלה או מורידה.
כעין חילוק זה ניתן לראות מדברי הרב שלמה טנא (ברכת שלמה, חו"מ סי' כא). הרב טנא דן לגבי אדם שקנה דירה מחברה קבלנית. אחד מבעלי החברה חתם על החוזה ללא הבנתו, וסמך על הפקיד בחברה שערך את החוזה. הרב טנא כתב, שכל מה שאומרים שחתימה ללא קריאה היא מתן אמון בכותב זהו רק כאשר ניתן לכותב לעשות ככל העולה על רוחו. אולם בוודאי שפקיד, שאינו אמור לחרוג מהוראות מעבידו, לא קיבל סמכות אלא לעשות את מה שהוסמך, והמנהל לא צריך להעלות על דעתו שהפקיד יערוך חוזה בניגוד לרצונו. ואם אמנם חתם המנהל על מסמך כזה, לא מתקבל על הדעת לומר שהוא סמך על הפקיד בכל דבר שיכתוב שם.
לאור זאת, בית הדין קבע שיש לפרש את הסעיף הרלוונטי בחוזה לא על פי לשון הכתוב בלבד, אלא על פי אומד דעתם של שני הצדדים, וברור שהנתבע לא התכוון לשלם אלא על פי שטח ההרחבה היחסי השייך לו.
קיבל שכר למרות שלא הגיע לעבודה
הרב עקיבא כהנא | אדר א תשפ"ב
תביעת פינוי עמותה הטוענת שהמשכיר אינו מחזיק במושכר כדין
הרב עקיבא כהנא | תשרי תשפ"ג
עין יפה
ערך הרב סיני לוי
הרב משה ארנרייך | כסלו תשע"ב
חיוב בהוצאות משפט בעקבות ביטול התביעה
הרב א.ל. רביץ | ניסן תשס"ו
משמעות המילים והדיבור שלנו
מה הייעוד של תורת הבנים?
אוי ויי!
איך ללמוד אמונה?
ראיית המבט השלם
מתנות בחינם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך עושים קידוש?
איך להתכונן לחגים?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה