בית המדרש

  • ספריה
  • כה - שמיטה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • הקרקע והפירות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

undefined
16 דק' קריאה
ב"קומי אורי" גיליון כא פרסם ידידי הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א, רבה של רמת-גן, מאמר תגובה לדברים שפרסמתי ב"קומי אורי" גיליון כ. דברים אלו מצטרפים לשפע של מאמרים וראיונות בעלי מסר אחיד – היתר המכירה הוא פתרון בדיעבד, לעומתו "אוצר בית-דין" הוא הידור ופתרון לכתחילה לשאלת השמיטה. נשמעת גם הטענה שמכירת קרקעות ארץ-ישראל לנכרי אינה פתרון "ציוני" ואינה תואמת את דרכה של הציונות הדתית. לעומת זאת "אוצר בית-דין" הוא פתרון לכתחילה, ציוני ודתי, המאפשר ליצרן לשמור קדושת שביעית ולצרכן להיות שותף עמו ולאכול פירות בקדושת שביעית שנראית דעת הרמב"ן [ב'שכחת העשין' בספר המצוות, מצווה ג'], שהיא מ"ע לאכול פירות שביעית [אם כי אפשר שכוונתו רק לאסור סחורה בעשה].
טיעונים אלו כוללים שני רכיבים: א. "אוצר בית-דין" הוא פתרון מהודר לכתחילה. זהו בעצם קיום רצון התורה במצוות שביעית בעולם המודרני. ב. היתר המכירה הוא פתרון בעייתי ומפוקפק, "בדיעבד" ואך ורק הוראת שעה.

אוצר בית-דין – פתרון לכתחילה?
הגר"י אריאל שליט"א במאמרו הנ"ל ב"קומי אורי" כא, כותב:
"הרב יהושע בן-מאיר האריך להסביר את דעת הגרש"ז אוירבאך הסובר שגם לדעת הר"ש אין היתר לאכול ירקות שנזרעו בשישית וגדלו בשביעית. לדעתו אף הם בכלל גזרת ספיחין. אולם מה הייתה מסקנתו המעשית של הגרש"ז אוירבאך, האם בגלל זה הוא העדיף את היתר המכירה? איני יודע אילו ירקות אכל הגאון הרב שלמה זלמן אוירבאך בסתיו של שנת השמיטה. ייתכן שנמנע מאכילת ירקות כלל, או שאכל של נוכרים. אולם למסקנתו של הרב בן מאיר, להעדיף היתר מכירה על הפרשנות המקובלת בשיטת הר"ש בוודאי לא הגיע. א"א להסתמך על הגרש"ז אוירבאך לחצאין".
ב"ה זכיתי שמו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל יורני דרך וידריכנו במקומות שונים. מו"ר הגאון זצ"ל הובילני בסוגיות סבוכות בש"ס, הורה לי דרך במשניות זרעים, פילס לי דרך בפסיקת הלכה והזהירני – כמו בשדה מוקשים – לדרוך רק בעקבותיו שמא תצא ממני הוראה שאינה לאמיתה של תורה. אך אודה ולא אבוש – לעולם, אך לעולם, לא הציע לי אפילו סיור אצלו במטבח. לעומת זאת, זכיתי לסיור מודרך ב"מעדני ארץ", וכמדומה שאין ספק לגבי דעתו ההלכתית של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל לשאלת היתר המכירה. לעצם העניין איני מבין מה הקשר בין שיטתו של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בשאלת ספיחין [שהיא היא ה"פרשנות המקובלת" בשיטת הר"ש, להבדיל משיטה שכל מקורה דברים בע"פ בשם החזו"א, שאף החזו"א לא כתבם לא בספרו ולא בשום מקום אחר. גם מדברי מרן הרב זצ"ל ב"שבת הארץ" אין שום רמז לשיטה חדשה זו בשם החזו"א], לבין אם באופן אישי סמך על היתר המכירה או לא. מדוע "א"א להסתמך על הגרש"ז אוירבאך לחצאין", הרי תלמוד ערוך הוא במסכת עירובין (ז, א): "אמר רב שיזבי כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי... אבל היכא דלא סתרי אהדדי עבדינן". ראיתי שגם הגר"י אריאל [בראיון ב"מעייני הישועה" לפרשת כי תצא תשס"ז] מסתמך לגבי מצע מנותק בחממה על הגרש"ז אוירבאך זצל"ל ויבלח"א הגרש"י אלישיב שליט"א – אף שרק לאחרונה התפרסמה דעתו של הגרש"י אלישיב שליט"א כנגד "אוצר בית-דין" [לפחות כפי שהוא מבוצע היום].
אין מאמר-תגובה זה מקום לדיון נרחב בשאלות ההלכתיות הקשורות ל"אוצר בית-דין". בימים אלו פרסמתי חיבור נרחב לדיון בשאלה זו. נסתפק בשני ציטוטים קצרים. הראשון ממרא דארעא דא"י מרן הגראי"ה קוק זיע"א [אגרות הראיה א, אגרת שי"ד מכ"ג סיון תר"ע]:
"וכן הסכמתי מראש ופרסמתי לבאי ביתי, שבדעתי לתקן שטרי הפקר ומסירה לבד [=כמדומה שצ"ל "לב"ד" – לבית דין – י.ב.מ], שיחתמו עליהם בני המושבות, ושטרי הרשאה ע"פ ב"ד שמרשים להם לעשות עם הפירות וטיפולם ע"פ הרשאת ב"ד, ולקחת שכר עמלם ומכשיריהם, הם ושלוחיהם ושלוחי שלוחיהם. ודבר זה אף על פי שמצד עצמו אין בו כדי סמיכה, מ"מ כשהוא נסמך אל המכירה לרווחא דמילתא, הוא דבר הגון וזכר לשביעית שלא תשכח מישראל, עד יופיע ד' באורו על ציון, להגיה חשכנו, ולהעמידנו בקרן אורה".
[בדברים אלו יש גם תשובה לדברי הגר"י אריאל שליט"א במאמר ב"קומי אורי" כ, בעמ' 28 שכתב: "וראיתי למי שפירש בטעות (הרב ויסמן תחומין כז) שהוא [הגראי"ה קוק זיע"א – י.ב.מ.] לא התיר אוצר בית-דין אלא על סמך היתר המכירה. ולא היא, ההפך הוא הנכון, הוא לא התיר את היתר המכירה אלא כשהקצירה והבצירה ייעשו ע"י אוצר בית-דין שהוא היתר מרווח יותר מהיתר המכירה שהוא חשש ליעילותו כדבריו בהמשך ...". כמדומה שדברי מרן הרב זיע"א ברור מימלו, וראה בהרחבה בחיבורי הנ"ל].
השני ממו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ["השמיטה במהלך הדורות", פורסם, בין היתר, ב"בצאת השנה", ירושלים תשי"ט, ריכוז כל חוזרי הרה"ר לשנת השמיטה תשי"ט, בעריכת מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, עמ' כא-כב]:
"כל הצורות האלה [=זריעה מוקדמת, שינוי מחזור זרעים, גידולי מים וכדו' – י.ב.מ.] יש להם נקודה אחת מכבידה והיא, שהפרי הגדל דינו בהפקר ככל פירות הקדושים בקדושת שביעית, בעוד שהמשתמשים בהיתרים אלה כל מחשבתם לקחת את זה לשימוש לעצמם. יש כאן הכרח איפוא להרחיב את הדין של שלוחי בי"ד הנזכר בתוספתא גם על העיבודים, ולהשתמש בזה גם כלפי הבעלים עצמם, אעפ"י שיש כאן הערמה בולטת, וכמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה, ברור שגם כאן הפרצה דחוקה, ואף בזה אין לראות פתרון קבע . המחמירים ודאי שיש להם מקום לחששות גם בצורות היתר אלה, ואין צריך לומר שמבחינת הרעיונות העיקריים שהונחו במצות השמיטה, יש גם בדרך זה משום עקיפה על המצוה. לא נוכל לראות זאת אם כן אלא כדרך נוספת לשעת הדחק . והשוקל ישקול ויכריע, באיזו דרך של שימוש בהיתר, החששות יותר מעטים, והיא יותר מרווחת, מבחינת תפיסת הרע במיעוטו".
נציין גם שלקראת שנת השמיטה תשי"ב הועלתה [ביוזמת מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל] על-ידי חבר הרבנים של "הפועל המזרחי" הצעה להנהיג "אוצר בית-דין" במקום היתר מכירה, אולם הצעה זו נדחתה ע"י הגריא"ה הרצוג, הגרב"צ עוזיאל והגרצ"פ פראנק זצ"ל [ראה "התורה והמדינה" ד' (אלול תשי"ב) עמ' קלו].

היתר המכירה הוא "בדיעבד" ורק "הוראת שעה" בזמנו
הגר"י אריאל שליט"א כותב בהמשך מאמרו הנ"ל:
"וכי גברא אגברא קרמית? אין להקשות מהגרש"ז אוירבאך על מרן הרב קוק כי למרות שהרב קוק סמך על היתר המכירה כפתרון הלכתי לגיטימי אולם רק לשעת הדחק וכהוראת שעה בלבד והעדיף כל פתרון הלכתי מהודר יותר. ומסתבר שירקות שישית, עם כל בעייתם, עדיפים היו בעיניו על ירקות שנזרעו בשביעית על פי היתר המכירה".
[יש להדגיש –"מסתבר" שמרן הגראי"ה קוק זיע"א היה מעדיף ירקות שיש בהם חשש "דרבנן" של ספיחין, על פני ירקות שנזרעו בשביעית על-פי היתר המכירה. ומתוך "סברה" זו יש לנו מחלוקת בין הגרש"ז אוירבאך זצ"ל האוסרם, לבין מרן הרב זצ"ל שמתירם – כמובן זה רק מסתבר שמתירם, אבל זהו – כבר יש מחלקות, ו"גברא אגברא קרמית?"].
במקום אחר [במאמר הנ"ל ב"במעיני הישועה"] בתשובה לשאלה מדוע לא לסמוך על היתר המכירה אומר הגר"י אריאל שליט"א:
"אולי תאמר שגם נמכור את בתינו לגויים ולא נצטרך לשים מזוזה? [= לא זכיתי להבין, שהרי הלכה מפורשת היא ביור"ד סי' רפו סעיף כג "השוכר בית מאינו יהודי חייב במזוזה" – י.ב.מ.]. למה שלא נמכור רכושנו או עסקנו לגויים ואז נוכל לאפשר בהם חילול שבת?! [= ראה או"ח סי' רמג-רמו, ובדרך המותרת הרי מותר, ובדרך האסורה – חז"ל אסרו. אולי הציטוטים בעלון הנ"ל מהראיון לא מדויקים – י.ב.מ.]. זו לא גישה יהודית! מוכרים לגוי רק בדיעבד, כשאין מנוס ממכירה שמא ייעשה איסור חמור יותר בממכר. מי שנוהג כך לכתחילה – זה נבל ברשות התורה. אולי אדם ייקח סמים ויהי שוטה ואז פטור מכל התורה כולה?!"
"מה שבטוח הוא שהתנאים ששררו לפני 100 שנה, בימי הרב קוק, השתנו לגמרי. לכן צר לי שאומרים בשם הרב קוק כביכול שהוא נגד התקדמות ...."
1. אין ספק שהתנאים שהיו לפני 100 שנה השתנו לגמרי. אמר לי מו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שהיום היתר המכירה נחוץ הרבה יותר מאשר היה בזמנו. באותה תקופה דובר על כמה מאות חקלאים שהיה צריך למצוא להם פרנסה למשך שנת השמיטה [וראה ב"משפט כהן" סי' ס-סא תגובתו של מרן הרב זצ"ל להצעת הרידב"ז זצ"ל שייסעו שניהם לפריז לשכנע את הברון שיחזיק על חשבונו את החקלאים בשנת השמיטה]. היום, אם נפסיק את היצוא החקלאי לשנת השמיטה, מייד ייתפס "פלח השוק" שלנו על-ידי מדינות אחרות, ולא נוכל לייצא גם במשך השנים האחרות [בשיחה שהייתה לי עם ת"ח הגון לפני זמן מה, הוא אמר לי שיש אומרים שבכלל אפשר לוותר על החקלאות בארץ. נייבא את כל מוצרי החקלאות כל שבע השנים, ואנחנו נתפרנס מהיי-טק וכדומה. אמרתי לו, שמלבד שבדרך זו ישתלטו בדואים וערבים על כל הקרקעות של ארץ-ישראל לתמיד ([וכמדומה שאף המתעקש לא יאמר שזו הייתה מטרת התורה בלאו של "לא תחנם"), הרי חז"ל אומרים (סנהדרין צח, א) "ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" – ודו"ק – הרי ישראל ולא הרי טורקיה. וראה גם אבנ"ז יור"ד ב, סי' תנד].
2. "הוראת שעה" שכתבו גדולי ישראל שהנהיגו את היתר המכירה, ובעקבותיהם מרן הגראי"ה קוק זיע"א – היא כלשונו של הרב [באגרת להוריו שציטטתי למעלה]: "עד יופיע ד' באורו על ציון, להגיה חשכנו, ולהעמידנו בקרן אורה". הרב זצ"ל מבאר "ביסוד השמיטה" [אגרות ראיה א, נספח לאגרת רפט] את חזונו ותקוותו לכך שלא יהיה יותר צורך בהיתר המכירה, שלכן היא הוראת שעה:
"... נוכל להמשיך הדבר שאפילו בכרמים ופרדסים, שהמכירה והשכירות לגוי היא מוכרחת בהם, מפני הפסק המסחר [= להבדיל משטחי ירקות, שבתנאים שהיו אז לפני 100 שנה, לא היו "קשורים בקשרי מסחר", כלומר לא היה להם פלח שוק קבוע, ולכן הרב זצ"ל מקווה שימצאו לבעלים ופועלים שבהם תעסוקה חילופית לפרנסתם בשנה השביעית (האם הכוונה היא – שיימצאו לבעלים פועלים שיהיו תעסוקה חלופית לפרנסתם בשנה השביעית?), והם ישבתו וישביתו את הקרקע. בימינו, שכאמור למעלה – התנאים השתנו לגמרי, הפסקת עבודת, מכירת ויצוא תוצרת חקלאית אף של ירקות היא הרס החקלאות למשך כל השנים, לא רק שנת השמיטה – י.ב.מ.], מ"מ אפשר להנהיג שתהיה באמת ההפקעה נעשית ע"י שכירות לגוי בהבלעה [=כלומר – לא מכירה, אלא שבשכירות בוודאי אסור לישראל לעבוד בקרקע – י.ב.מ.], והפועלים גויים יעבדו גם בהם, וכל פועלי ישראל יהיו עסוקים בבנינים, ובכל ענפי התעשי' שתכין האגודה, ביחוד לצורך תשלום חסרון העבודה של שנת השביעית ... ושישראל לא יעשו כל עבודה אסורה, ואפילו הגויים יעשו רק בהפרדסים והכרמים השכורים להם, ותהיה שבת הארץ מתקיימת ברוב עיקריה ופרטיה על אדמת הקודש".
"מה שבטוח הוא שהתנאים ששררו לפני 100 שנה, בימי הרב קוק, השתנו לגמרי". מצד אחד נראה "חזונו" של הרב היום כמאוד לא ריאלי. מצד שני בימינו, לצערנו, ממילא חלק גדול מהעבודות החקלאיות נעשות על-ידי פועלים זרים וכדומה. מה שברור שעד שלא "יחננו ד' ומשיח צדקנו יבא במהרה בימינו, ולא נצטרך לכל אותם האמצעיים" [לשון הרב זצ"ל, שם], כל עוד אין שמיטה דאורייתא, וממילא אין הבטחת התורה "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", כפי שכתב הסמ"ע [בחו"מ סי' סז, סק"ב, וראה גם פאה"ש סי' כ"ט ס"ק ג, ד], נצטרך ל"הערמה בולטת" "פרצה דחוקה" ש"אין לראות פתרון קבע" "ואין צריך לומר שמבחינת הרעיונות העיקריים שהונחו במצוות השמיטה, יש גם בדרך זה משום עקיפה על המצווה. לא נוכל לראות זאת אם כן אלא כדרך נוספת לשעת הדחק" [כלשון מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל שצוטטו למעלה].
3. מעבר ללחץ הכלכלי והצורך בביסוס והרחבת היישוב היהודי בארץ-ישראל, ששימש בזמנו כיסוד לצורך הפקעת קדושת שביעית על-ידי מכירה לנכרי [ושכאמור למעלה קיים היום בכפילא], הרי היה טעם נוסף. לצערנו חלק מהחקלאים בארץ אינם שומרי מצוות ובעלי יראת-שמים. ואף גם בין אלו שהם כן שומרי תורה ומצוות, הפתרון של "אוצר בית-דין" הוא לא ריאלי בסוגים שונים של גידולים [כפי שהגר"י אריאל שליט"א אומר בעצמו באותו ראיון ב"במעיני הישועה" שהוזכר למעלה]. מה עם חקלאים אלו – וכי נשאירם ללא פתרון? נניח אותם ואף נעודד אותם לעבור על מצווה יקרה זו בתורה שחז"ל אמרו (אבות פ"ה מ"ט) שגלות באה לעולם על שמטת הארץ ["ומכלל לאו אתה שומע הן, שגם מתן שכרה בצדה, ובה תלוי גלות הארץ וישובה" – לשון מרן הרב זצ"ל "ביסוד השמיטה" הנ"ל]? או שמא "להם" נעשה מכירה, משהו בדיעבד, קצת פחות מיהודים שלמים, רק יהודים בדיעבד. הם יהיו "נבל ברשות התורה"?
פירות [וירקות] "אוצר בית-דין" הם, כידוע, קדושים בקדושת שביעית. האם ניתן לספקם לכל הצרכנים בארץ? האם נספק לאותם צרכנים שאינם יודעים איך להישמר בקדושת הפירות [או חלילה אינם רוצים] פירות קודשים אלו? האין בזה משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול", או שמא ב"שנת השמיטה כשנה של אחריות הדדית" נקיים באחינו אלו "הלעיטהו לרשע וימות" (ב"ק סט, א)? [דיון בפני עצמו הוא הרבבות הרבות של הנכרים הגרים בארץ. נציין שאצל רבים וטובים גר מטפל נוכרי אתו בבית, מבשל לו ואוכל יחד אתו. איך יהודים יקרים אלו יסתדרו בפירות עם קדושת שביעית? ומה עם בתי-חולים ודומיהם שבהם יש אוכלוסייה לא יהודית? בפני עצמה היא שאלת צה"ל, שגם בו קיימת אוכלוסיה לא יהודית גדולה. האם בתנאים החדשים השוררים היום, שלא כמו לפני 100 שנה, נראה למישהו כדבר המתקבל שנקים לחיילים אלו חדרי אוכל נפרדים?].
דרכו של מרן הגראי"ה זיע"א ובעקבותיו דרכה של הציונית הדתית, היא למצוא פתרון ממלכתי, פתרון שיכלול את כל החקלאות היהודית בארץ-ישראל. האם דרכנו, זו דרכה של תורה, שלרוב עם ישראל יהיה "בדיעבד"? האם אנו אטומים לזעקתם הכנה של הרוב המכריע של חקלאים היהודים בארץ, כולל קיבוצים ויישובים שומרי תורה ומצוות ולומדי תורה, שערים שלמות סגרו את שעריהן בפני תוצרתן מפני שאין הם סומכים על היתר המכירה?
4. אני יכול להבין את הרבנים [למרות שאני בשום אופן לא מסכים אתם ] שפוסקים שיש להימנע מספקות ולאכול בשביעית רק פירות נכריים, בחינת "את נפשי הצלתי". כבר כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל [צוטט למעלה]: "המחמירים ודאי שיש להם מקום לחששות גם בצורות היתר אלה". [וידועים דברי המדרש דברים רבה פרשה יא ד"ה ג וזאת הברכה: "ד"א נח אמר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני הצלתי א"ע והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל מנין שנאמר (שמות לב) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, למה"ד לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין א' הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל א"ע ואת ספינתו למי היו מקלסין לא לאותו שהציל א"ע ואת ספינתו כך נח לא הציל אלא א"ע אבל משה הציל א"ע ואת דורו הוי ואת עלית על כולנה"]. אולם קשה לי להבין גדולי תורה, מנהיגי הציבור הדתי-לאומי וארגונים של הציבור שלנו, שתחת הכותרות של "שנת השמיטה כשנה של אחריות הדדית" "שבת הארץ לכם – לכולכם" נותנים יד לקעקוע של היתר המכירה. מלבד שהדבר לא נכון ולא אמת מבחינה הלכתית "ומש"כ כ"ג, שהלא כבר הדפסתי את שה"א [=שבת הארץ], ומה יש ללחום עוד יותר. הלא הודעתי לכ"ג ידי"נ כי בכונה לא סדרתי את כל הדברים בענין זה בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא יקלט עי"ז ענין ההיתר יותר מדאי, ויהי' תמיד נחשב רק להוראת שעה, וענין שהותר בדוחק, רק מפני הדחק. אבל כשמרחיבין דברים הללו ע"פ דרכה של תורה, כפי הדרך הנהוג מאז בישראל לחפש צדדים של קולא בענין גדול שהוא צורך רבים, אז יוקלש יותר מדאי ענין האיסור, מה שאיני חפץ בשום אופן ועניין" [אגרות הראיה א, אגרת שיא להגרידב"ז זצ"ל] "... וכמו שכתבתי קצת מזה במבוא לשה"א, ויותר מזה הוכחתי לעצמי, ולא רציתי להעלות על הכתב ברבים, שלא להחליש הענין משום כבוד אל' הסתר דבר" [שם, אגרת שכג]. יש בו גם פגיעה בכבוד הראשונים "וחוץ מכל זה נוגע הדבר ללעז הראשונים, המתירים אשר כבר פשטה הלכה ומנהג כמותם, היו ת"ח גדולים בישראל, וחלילה לנו לזלזל בכבודם ולהראות בפומבי דספו איסורא לכללות עם קדוש" [משפט כהן סי' ע] "וכמובן אין להרהר אחר מה שכבר הורו זקנים, שאפי' קולא שהונהגה מפני טעם, שעבר הטעם, ג"כ אין מבטלים אותה כ"ז שלא עמד ב"ד ובטלה ... וק"ו כ"ז שהטעם נוהג" [אגרות ראי"ה א, אגרת שכג]. וזאת בנוסף על הפגיעה [אשר מצד חוגים מסוימים מכוונת] במרן הגראי"ה קוק זיע"א. אך מעבר לכך, היא נותנת חיזוק לאלו המחרימים ומהרסים את החקלאות היהודית בארץ-ישראל.
5. מרן הרב זיע"א כתב [אגרות ראיה, א, אגרת שטז] להגר"ח ברלין:
"עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות, כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא לתן הכשר להגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בענים, ועיניהם תלויות למחיתם ע"י פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר הענין בדבר סכסוך שאלת השמיטה ... נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דוקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה...".
בתשובה להכחשתו של הגר"ח ברלין [אגרתו פורסמה ב'החבצלת' תר"ע גליון 50] שבד"צ ירושלים אסר את ענבי המושבות, כותב הרב [אגרות שם, אגרת שי]:
"וע"ד מכתבו השני אני תמה היכן נמצא בדבר אף רמז אל דהוא שאותם חותרי המחתרת הם הרה"ג בד"צ הי"ו, וחלילה לזקני ב"ד לעשות כזאת... אמנם חובתם הקדושה של רבני הבד"צ יצ"ו היא לעמוד נגד אותם חותרי המחתרת, ולמחות בידם שלא יפיקו את זממם, להזיק לאחינו העמלים למצא לחמם בישוב ארצנו הקדושה...".
כנראה "שהתנאים ששררו לפני 100 שנה, בימי הרב קוק, השתנו לגמרי", אם "בית הדין הזה הוא כלל ישראל והוא מתעלה מעל שיקולים הזרים להלכה" [לשונו של הגר"י אריאל שליט"א בראיון הנ"ל ב"במעיני הישועה"] מעודד חברה המפרסמת שכשלא יהיו לה ירקות של "אוצר בית-הדין" הזה, היא תספק ללקוחותיה ירקות מטורקיה [ורק כאופציה נוספת, לאחר לחץ, הסכימה גם להציע למעוניינים בכך פירות מהיתר המכירה]. לא "חותרי מחרת, אשר יעצו בסתר" – בגאון, בגלוי, ובשם התורה, "אחריות הדדית" ובשם "אחיהם המתיישבים בספר המוסרים את נפשם על העם, התורה והארץ", אנו נקראים לתת יד להחרמת "תוצרת של חקלאים שמכרו את אדמתם לגוי בגלל שאולצו לעשות זאת מחשש שתוצרתם לא תשווק, ונושא שבת הארץ כמו השבת השבועית לא מעניין אותם כלל (שהרי הקונה בחנות רגילה קונה מכל הבא ליד)" [לשונו של הגר"י אריאל שליט"א במאמרו ב"קומי אורי" כא]. כלומר – אנו נקראים לתת יד לסגירת ערי ישראל ושווקיה בפני תוצרתם של חקלאים יהודיים, שגם חלקם גרים בספר – ובכלל מה בארץ-ישראל היום הוא לא ספר, המגנים בגופם על אדמת ארץ-ישראל בפני השתלטות של גורמים עוינים, בגלל שהם לא שומרי תורה ומצוות. ובהזדמנות זו כבר נחרים גם את התוצרת של אלפי חקלאים ששומרי תורה ומצוות, קיבוצים ויישובים דתיים שסומכים על ההיתר מכירה – בגלל שסחורתם נאסרה בתערובת עם הסחורה של אחינו שלא שומרי תורה ומצוות.
הגאון הרב אריאל שליט"א כותב "זכותם של החקלאים להדר במצווה זו כהבנתם". א. זו גם טענתם של החוגים הקונים רק תוצרת של נכרים – זכותם להדר כהבנתם [כפי שהבאתי לעיל בריש סעיף 4]. אמנם הגראי"ה קוק זיע"א קורא ל"זכות" ול"הידור" זה: "מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה". אולם עם כל האהבה, הכבוד והיקר שאני רוכש לידידי הגאון הרב אריאל שליט"א – אני מסכים בלב שלם ש"כל תורת הרב קוק זו התקדמות, דינמיקה, התפתחות, החיות העולמית. מי שמדבר על קיפאון – זה לא בשם הרב קוק... מי שלא משתמש בקידמה – זה לא הרב קוק" [ציטוט מהראיון הנ"ל ב"במעיני הישועה"]. אולם קידמה היא במחשב, בטפטפת, בחממות – לא בדין ולא במוסר – "אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה". הרב קוק הוא בעד קידמה, אך נגד חלול השם ורשעה. רשעה נשארת רשעה, ושום קידמה לא הופכת רשעה למוסר [וכמדומה שאמת זו – שקדמה לא מהפכת רשעה למוסרית – היא הדרך האמיתית לסתום את פיותיהם של המקטרגים למיניהם, כולל הטוענים שמסירת אדמות ישראל לנוכרים היא לטובת ישראל].

הקפדה בדרך התורה – מכירת הקרקעות בהיתר המכירה ושיווק התוצרת באוצר בית-דין
הדרך הנכונה לרוצים להקפיד ולהדר בשמירת שביעית וקדושתה, היא ראשית וקודם לכל לנקוט בדרך המבוררת מבחינת הלכה, והוא היתר המכירה. לאחר מכירת הקרקע לישמעאלי, יש מקום ליראים לדבר ה', להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות, ולשווקם דרך אוצר בית-דין, כמו שכתב מרן הראי"ה קוק זיע"א ["ביסוד השמיטה" הנ"ל]:
"ומה שנוגע לענין המסחר, לפי המצב של שנה זו, שהכרח הוא לסמוך על ההפקעה של המכירה, שיש בה צד הערמה, ראוי ונכון לצרף לזה ג"כ, שתהי' המכירה המסחרית תמיד בהבלעה, וירשם בכל הפרייזקורנטים [= רשימת המחרים – הערת הגרצ"י קוק זצ"ל] שהמחיר אינו נלקח בעד גוף הפירות כ"א בעד העבודה והמכשירים. וכשיזכנו ד' לבא למדה הטובה, שלא יהיו עבודים כ"א הפרדסים והכרמים המושכרים בהבלעה, אז אין להחמיר על הפירות כלל מצד סחורה, שהרי הם נחשבים פירות של נכרים, ויש לחוש לאיסור שאסרו גאוני הדור בימי הב"י, שלא להחמיר בפירות של נכרי בקדושת שביעית".
יש גם מקום להחמיר שכל עבודות השדה, כולל איסור הפירות ועיבודם, יעשו [במידת האפשר] על-ידי פועלים נכריים. אך זאת אך ורק בתנאי שלא יינזקו מכך פועלים יהודיים.
ידידי הגאון הרב אריאל שליט"א [במאמרו ב"קומי אורי" כא] כותב שהצעתי זו [לעשות גם היתר מכירה וגם אוצר בית-דין – אגב, אני מודה על ייחוס הצעה זו אלי, אך הצעה זו היא הצעתו של הגראי"ה קוק זיע"א, ואף אומצה ע"י הגר"ח ברלין ובד"צ ירושלים] אינה מעשית. הוא מונה לכך שלוש סיבות:
א. סיבה הלכתית – "היא לא פותרת את עצם מעשה המכירה שאף על פי שהוא כשר הוא בוודאי לא חלק, ואם אפשר בלעדיו אין לעשותו". כמדומה שטענה זו כבר הופרכה בפרק הקודם.
ב. סיבה התנהגותית – "חקלאי שעושה גם היתר מכירה מרגיש שהכל מותר לו, ואינו מסוגל נפשית לשמור על כל ההלכות המגבילות של אוצר בי"ד. חקלאי שומר שמיטה בהידור הוא בלאו הכי גיבור כוח עושה דברו, ואין אפשרות להעמיס עליו גבורה כפולה ומכופלת כזו (על כך יאמרו המושלים משל לאברהם אבינו שהלך לעקוד את יצחק כשהאיל מתלווה אליו ...)". חלוק אני על הגר"י אריאל בהערכת יראת-השמים של החקלאים היקרים שמוסרים נפשם על עם ישראל ועל ארץ-ישראל. בוודאי שאין יראת-השמים שלהם פחותה משל קודמיהם בימי הרב. חקלאים שמבינים הלכות מסובכות של כלאיים, תרו"מ ושאר הלכות בארץ [ברובם יותר מהרבה רבנים], יבינו היטב את ההידור הנוסף בשיווק התוצרת דרך אוצר בית-דין. אני סמוך ובטוח שגיבורי כוח אלו, יכולים לעמוד בשיווק דרך אוצר בית-דין גם לאחר מכירת קרקעותיהם לנכרי. אולם אם באמת יש מספר כאלו שדורשים לבחור – או היתר מכירה או אוצר בית-דין – הרי מבחינת ההלכה [וכפי שפירטתי באריכות בחיבורי הנ"ל] ודאי שעדיף רק היתר מכירה – שהוא היתר מרווח ביותר, ולא רק אוצר בית-דין, שהוא היתר מפוקפק ומסופק. על העושים רק אוצר בית-דין יאמרו המושלים – משל לאברהם שהלך לעקידה עם האייל, ואת יצחק השאיר בבית.
ג. סיבה רגשית – "החקלאים מעדיפים אוצר בי"ד על מכירה כי המכירה מעמידה אותם בפני קונפליקט קשה. הם חיים רובם באזורים שחרב ההתנתקות מונפת כל הזמן על צווארם (ועתה ביתר חומרה מבעבר...). מכירת שדותיהם לישמעאלים משמיטה את הקרקע מתחת רגליהם פשוטו כמשמעו. אם אין איסור לא תחנם בישמעאלים א"כ יש גם צידוק לכאורה לטוענים שאין מניעה הלכתית לעקירת יישובים מאדמתם ומסירתם לישמעאלים. אומנם יש להבין בין מכירה לזמן לבין מסירה קבועה, וכן בין מכירה לטובת היישוב לבין חיזוק מעמדם של הנוכרים. וכן בין סניף לחיזוק לבין נימוק בלעדי. אולם הבחנות למדניות אלו, עם כל נכונותן, אינן מתיישבות על לבו של חקלאי בעל יר"ש טבעית שראשו ורוב שקוע בעבודת אדמתו מתוך מסירות ואהבה. מהם גם שאין בהגדרות הלמדניות בכדי לסתום את פיהם של המקטרגים למיניהם (הטוענים אף הם שמסירת אדמות ישראל לנוכרים היא לטובת ישראל)". אחר בקשת המחילה, חלוק אני על דעתו של הגר"י אריאל שליט"א לגבי "דעת בעל הבתים". כל אדם מישראל שיש לו יראת-שמים אמיתית, ובוודאי חקלאי בארץ-ישראל "שמאמין בחי עולמים וזורע" [תוס' שבת לא, א ד"ה "אמונת זה סדר זרעים" בשם הירושלמי], "מסכימה דעתו לדעת המקום" [ע"פ יבמות סב, א], ו"דעת המקום" היא ב"הבחנות למדניות", וכיוון שמסכימה "דעתו", שוב גם מתיישב הדבר היטב בלבו.
אני גם חושב שכל בר-דעת מבין שנתינת יד להחמרתם של "תוצרת של חקלאים שמכרו את אדמתם לגוי בגלל שאולצו לעשות זאת מחשש שתוצרתם לא תשווק, ונושא שבת הארץ כמו השבת השבועית לא מעניין אותם כלל", או ברוח קודשו של הרב זצ"ל: "ויעורר ג"כ משטמה רבה בין אחים והריסה גדולה בכל עניני הדת והיהדות מרוב קצף ושנאה, ד' ירחם, וממש אין לשער כמה קלקולים יכולים לצמוח מזה" [משפט כהן סי' ע וכעי"ז בעוד אין-ספור מקומות] יותר מסוכן ומסכן את אחזתנו בארץ-ישראל, מאשר מכירת קרקעות לישמעאלי לשנתיים מסיבות דתיות.
לא אכחד שעלה בלבי חשד שמא יש סיבה נוספת מדוע כה חוששים אותם חקלאים מלעשות היתר מכירה. לעולם איני דן אדם עד שהייתי במקומו, ולמען חיזוק ההתיישבות והחקלאות היהודית בארץ פסק מרן הרב זיע"א שמותר גם לסמוך על דעת יחיד [מבוא לשבת הארץ פרק י' ועוד מקומות]. אולם מכאן ועד לעשות מ"אוצר בית-דין" אידיאולוגיה, ולהוציא "לעז על הראשונים" ולפגוע בת"ח וגאונים קדמאי שהתקינו את היתר המכירה, הדרך ארוכה. שביעית בזה"ז לרוה"פ דרבנן, אך ביזוי ת"ח ואף פגיעה בכל אדם מישראל הוא לכ"ע דאורייתא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il