ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ב | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ספריה
פרק ג'

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
דרכי הגאולה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רבקה בת צילה

10 דק' קריאה

בדור האחרון מתרשם החותם של כל הדעות שבכל הדורות שעברו, ומה שנאמר בדבור מתחתמת בו התמצית שלהם. על כן גם התכונות הטבעיות, היוצאות מכל עניני האמונה, מתרשמות בלב כל הדבק בכנסת ישראל ורוצה בתשועתה. ואפילו התוך הפנימי שבכל המצוות, המעשיות והאמוניות, מרושם הוא בהקישור לכנסת ישראל ובחפץ ישועתה. אלא שההכרה של המקור המחיה את כנסת ישראל מביאה אל כל המצות ואל כל האמונות. אבל מכל מקום כל המקושר לחפץ ישועה לכללות ישראל בארץ ישראל, - שמבלעדי ארץ-ישראל אי אפשר לישועה כללית שתבא, - הרי הוא מקושר בגניזה לכל התמצית של כל האמונות וכל המצוות כולן. ולהדור בכללו ראוי שיומחלו לו כל עונותיו, שנעשים מחסרון הכרה במה שהוא עצמו מדובק וקשור בכל לב. ועל זה נאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר. והמופת הגדול שדורנו הוא המיועד לתעודה זאת, הוא מה שנמצאים בו כאלה שרעיון זה נחתם במעמקי נשמתם, ומוצאים בו קדושה עליונה ודבקות אמתית בד' צור כל העולמים אלוהי ישראל ברוך הוא.

הרב אומר כאן, שהדור האחרון הוא מעין חותם של כל הדעות שבכל הדורות. כל מה שהיה בהם מתרשם , כלומר נרשם ומשאיר רושם, בדור האחרון הזה. החתימה היא התמצית, מעין סמל שאוצר בתוכו את התכנים והדיבורים. זהו, למעשה, הרעיון העומד מאחורי כל הסמלים בעולם. בקווים בודדים, אות או ציור, הם אוצרים בתוכם אוצרות גדולים, רעיונות, תכנים ומגמות. הדור האחרון, אומר הרב, הוא מעין חותם ותמצית של כל מה שנאמר בדבור במשך כל הדורות שעברו.

על כן גם התכונות הטבעיות, היוצאות מכל עניני האמונה, כלומר התכונות המוסריות, מסירות הנפש, האידיאליזם והחיפוש אחר התיקון השלם והגדול, מצויות בנפשו של הדור הזה באופן טבעי. בדורות הקודמים, האמונה המסודרת, הכתובה בספרים והנדרשת על ידי החכמים, צריכה היתה לעורר את הלבבות ולהטביע בהם את התכונות האלה. על ידי האמונה בערכים הללו, היה עליה להפוך אנשים שבאופן טבעי היו דואגים לענייניהם הפרטיים והפשוטים בלבד, לגדולי רוח. לעומת זאת, אומר הרב שבדור הזה התכונות שבדרך כלל היו יוצאות מכל ענייני האמונה, מצויות בנפש באופן טבעי. ההבדל בין התכונה הנרכשת למולדת הוא גדול מאד. למשל, שני אנשים מתנהגים בעדינות או במסירות, אבל אצל אחד זה נובע רק מזה שהוא מאמין שכך צריך להיות, ואלמלא האמונה הזאת והחינוך שקיבל, יכול להיות שהוא היה מתנהג אחרת לגמרי, ואילו השני מתנהג כך מפני שזו התכונה הטבעית הנפשית שלו. כאשר מתבוננים בשני האנשים הללו, ניתן להבחין בהבדל. ואפילו התוך הפנימי שבכל המצוות, המעשיות והאמוניות, מרושם הוא בהקישור לכנסת ישראל ובחפץ ישועתה. אלא שההכרה של המקור המחיה את כנסת ישראל מביאה אל כל המצוות ואל כל האמונות. המצוות והאמונות המסוימות והמבוררות וסדרי ההתנהגות, יכולים לבוא רק מן המקור האמוני, שכן הם לא יוצאים מהלב לבד. לעומתם, התוך הפנימי, שהוא כעין טעמי המצוות, המכוון יותר אל העניינים המוסריים, העדינות, הרגישות והמסירות, יכול להימצא בלב באופן טבעי.

הרב לומד זאת מהתבוננות בתופעה המופלאה שהתרחשה בדורו: אנשים צעירים עוקרים את עצמם ממקומות מושבם בגלות, עוזבים את מנעמי החיים או את האפשרויות לקריירה בזמן שרבים מבני דורם ממשיכים בזה, באים לארץ ישראל, ומוכנים למות כאן, בקדחת או מכדורי השודדים הפורעים, ולעשות הכל כדי להחיות חזון גדול. כל זה לא בא להם מפני שהיו כולם יחד באיזה בית מדרש מיוחד, שם ראש הישיבה או המשגיח הרביץ בהם תורה, אלא במין כישרון טבעי. כמובן שהרב לא אומר את זה על כולם. היו הרבה קרייריסטים, וכשהם קרעו את הקשר שלהם עם המסורת היהודית, באמת חסר להם החינוך המיוחד שלה והם הפכו להיות אנשים פחות טובים. אבל היתה בכל זאת קבוצה של אנשים, לא מבוטלת באיכותה, שהיא אכן כזאת. באותו הזמן בזו להם ואמרו שהם לא מבינים כלום, סתם אידיאליסטיים חולמניים שלא יעזור להם שום דבר. ובאמת, בשעה שהרב כתב את הדברים הללו, מי יכול היה לדעת? אבל היום אנחנו יודעים שאלה שהיה בכוחם לשנות את המציאות היו דווקא האנשים ההם, שהשקיעו את חייהם ואת כישרונם באופן טבעי ולא מפני שהיו מחוייבים למסורת; שהמניע שלהם לא היה אמונה בעולם הבא, בשכרן של המצוות או בקדושת הארץ במובן המסורתי הדתי. הם חשו משהו בפנים. מה, כיצד ולמה - היה, ועדיין נשאר, פלא.

בהסתכלות היסטורית, הדור הזה הוא החותם של הדורות שקדמו לו. משל החותם הוא משל מעניין - כל הדורות הקודמים הם כאילו בית המלאכה ליצירת החותמת הזאת. הם חורטים את צורתה בעץ על ידי התורה, המסורת וכדומה. לבסוף, לוקחים את החותמת, מטבילים אותה בחומר ושמים אותה על הנייר, ואחר כך מרימים אותה. הגוף של החותמת - האמונה והחינוך, לא נמצא. אבל החותם, הרושם, נשאר כולו, והוא כבר טבוע בנייר החדש. כל הדורות עמלו בחריטה בחומר הקשה, על ידי המאמץ האדיר לשמור את התורה והמצוות, והסוף הוא שהם החתימו משהו במציאות. הרושם הזה עדיין קיים בדור החתימה, דור קץ הגלות, אפילו שהגוף כבר ניתק, כלומר, הם מנותקים כבר מעצם העבודה הגדולה, החינוך, בית המדרש והאמונה שיצרו את הרושם הזה. במשך דורות רבים, חינכו והחדירו את מאוויי הגאולה לנפשות. הדבר נעשה בעבודה קשה מאד, על ידי הלכות והדרכות שעיצבו את ההתנהגויות היום יומיות, הפרטיות והציבוריות וקיבעו את זיכרון הארץ ובית המקדש ואת מסירות הנפש. והנה, אצל צעירי הדור האחרון, זה בא לבד. כמובן זה לא באמת לבד, שכן זה חותם של הדורות הקודמים, אבל באופן מפליא זה ללא החומר, ללא העבודה, ללא בית המדרש. זהו כוח עצום, המסוגל להפוך את המציאות היהודית על פיה. באופן מופלא, במשך כל דורות החינוך, לא היה מעשה בפועל. היו פה ושם עליות של עשרות משפחות, היו תקוות, זמירות ופיוטים, נתנו צדקה למען יישוב הארץ, אבל מעשה רציני בפועל - לא היה. זה לא קרה, מפני שהיתה עוד עבודה, צריך היה עדיין להשריש את זה בלב. דווקא בדור הזה, שנראה שהתנתק באופן רשמי ומסודר מכל החינוך הגדול הזה, הכוחות האלה הבשילו לכדי מעשה, שהוא המפנה ההיסטורי הגדול. המפנה בא כביכול מעצמו, כאילו באופן טבעי קיימת הדביקות הזאת בכנסת ישראל וחפץ ישועתה בתוך הנפשות. ואפילו התוך הפנימי שבכל המצות, המעשיות והאמוניות, טעמי המצוות והערכים המחנכים את האדם להיות אדם הגון, ישר, מסור, עדין ורגיש, החי את הדברים הגדולים ויודע להעריך אותם, מרושם הוא בלבבות.

אופן ההשפעה של הדורות הקודמים על הדור האחרון, הוא סגולי ונסתר, מתאים למושג ברית אבות וזכות אבות. ההשפעה היתה באופן מצטבר: כל דור סבל מחיי הגלות, והסבל הזה יצר משא נפשי שהועבר אל הדור הבא. בדומה לכך התרחש תהליך מקביל, בו הציפייה לישועה הלכה וגברה. כששני התהליכים האלו הגיעו לשיאם, בדור האחרון, הרגישו חלק מהאנשים שהדברים אינם יכולים יותר להישאר כפי שהיו, ויש צורך לעשות מעשה. אופן השפעה נוסף, היה בעצם שימורה של הזהות היהודית, כך שכאשר התעוררה הלאומיות באופן כללי, זיהו היהודים את עצמם, במוקדם או במאוחר ולאחר שטרחו להדגיש בפניהם שהם לא רצויים בשום מקום אחר, כעם שצריך לכונן לעצמו מסגרת לאומית עצמאית. אפשר היה לומר, שחפץ ישועת ישראל הוא תוצאה של החינוך או מעט המנהג והמסורת שעדיין נשארו, אבל ברור שזה לא העיקר. שהרי רבים מהצעירים האלו, כדוגמת הרצל וז'בוטינסקי, באו ממשפחות מתבוללות לחלוטין, וגדלו על תרבות וחינוך של עמים אחרים. ומנגד, עם מעט ואפילו הרבה מסורת, אפשר היה להישאר גם בגולה. עד היום יש אנשים רבים שהם מסורתיים ביותר ואפילו חברים בהסתדרות הציונית, מתרגשים מכל שמועה מארץ ישראל ושמחים בכל מעשה שהם עושים למענה. הכל מאד יפה, אבל הם שם - בחו"ל. בהם עוד לא היה המפנה הנפשי, הגורם להבנה שאכן בארץ ישראל צריך להיות ובה צריך לפעול. 1 הם אמנם עדיין לא הגיעו לחתימה, לקץ הגלות, אבל מבחינת הדורות, אומר הרב, זה כן הגיע. ישנה קבוצה, שהוא לא אומר אם היא גדולה או קטנה, אבל היא העיקר. מיליונים יכולים לעשות משהו אחר, אבל אלפים או עשרות אלפים, הם אלה שיקבעו את ההיסטוריה היהודית. מכיוון שלא כל מי שחי בדור האחרון הוא כזה, הרב מוסיף תנאי להשתייכות לקבוצה הזאת. לא די להיות בעל תכונות של אידיאליסטיות; יש צורך גם בהקישור לכנסת ישראל ובחפץ ישועתה.

אלא שההכרה של המקור המחיה את כנסת ישראל מביאה אל כל המצוות ואל כל האמונות. כאן אנחנו רואים עוד הסתייגות. אפשר היה לומר שאנשים כל כך טובים, מוסריים ומוסרי נפש, כבר מלאים באופן טבעי בתוך של כל המצוות והאמונות. ואם לכאורה התוך, הפרי, כבר נמצא בהם, הרי שאפשר לוותר על המצוות המעשיות עצמן, ולא היא. אמנם התוך הזה קיים אצל מי שדבק בכנסת ישראל ורוצה בתשועתה , וזהו אכן דבר נפלא ומדרגה גבוהה מאד. אבל מי שמכיר את המקור המחיה את כנסת ישראל , מבין שכנסת ישראל אינה התחלת הבריאה, וגם היא בסך הכל ברייה נבראת. מי שמכיר את המקור המחיה את כנסת ישראל , הנותן לה כוח ועוצמה אדירה כזאת, יבוא על ידי ההכרה הזאת אל כל המצוות ואל כל האמונות בפועל, ולא רק אל התוך הפנימי המתבטא באחד התכנים שלהן. טעמי מצוות אפשר לדרוש באופן נפלא ביותר, אבל קיום המצוות איננו תלוי בידיעת טעמי המצוות בלבד, וכל שלא ניתן לבטל אותן מתוך אמירה שתכליתן כבר הושגה ואין בהן עוד צורך. קיום המצוות ואי-ביטולן, הוא למעלה מכל טעם ומכל תוך מסוים, שכן הוא נוגע למקור של כל דבר, מקור שהוא למעלה מכל סוג של תוכן או חזון מנוסח. שכן גם אם יהיה זה החזון היפה, הנחוץ והחיובי ביותר, האלוהות היא למעלה מהכל. אי אפשר למצות את המצווה, את תוקפה ואת הקישור אליה על ידי תוכן או טעם, כי אפילו אם זה טעם נפלא, אמיתי, חזק וחשוב, זה לא הכל. צריך גם קישור אל מי שנמצא למעלה גם מכנסת ישראל - המקור המחיה .

אבל מכל מקום כל המקושר לחפץ ישועה לכללות ישראל , והרב מדגיש שהוא צריך לחפוץ שהישועה הזאת תהיה בארץ ישראל דווקא. לא בארגנטינה כתוכניתו של הברון הירש, וגם לא באמצעות תוכניות לאוטונומיה תרבותית בארצות מושבן של הקהילות היהודיות, כמו זו של ההיסטוריון דובנוב. התשועה צריכה להיות דווקא בארץ ישראל, שמבלעדי ארץ-ישראל אי אפשר לישועה כללית שתבא, כי צריך לצרף את קדושת הארץ עם קדושת האומה. באופן גלוי, רק ההכרה במקור המחייה, ריבון העולם, מביאה לידי קיום המצוות כפשוטן, כמשמען וכטעמן. אבל הרב מוסיף כאן, שאצל מי שמקושר לארץ ישראל, נשארות לא רק התכונות הטבעיות, אלא הוא מקושר, אמנם לא בגלוי, אבל בגניזה , בסתר, לכל התמצית של כל האמונות וכל המצות כולן.

המצב של הקישור מצד אחד ואי הקיום מצד שני, הוא היוצר את הבעיה בקביעת ההתייחסות. מצד אחד, אלו האנשים המיישמים בפועל את חזון התורה והנבואה של ישועת כנסת ישראל בארץ ישראל. הם עושים זאת במסירות גמורה, ללא כל אינטרס ונגיעה זרה, ביושר ובטהרה. אבל מצד שני, התורה מגדירה מעשים נוספים שצריך לעשות - שבת, כשרות, טהרת המשפחה היהודית, תפילין, תפילה ועוד. רבים מבני הדור האחרון אינם מקיימים מצוות אלה. אדרבא, הם עוד עושים עבירות רבות. האם זה דור חוטא, או דור צדיק? 2 על שאלה זו אומר כאן הרב, שלכל יחיד ויחיד יש אמנם חיים וחשבונות משלו, אבל להדור בכללו - ראוי שיומחלו לו כל עונותיו . הרב לא נכנס כאן לשאלה מדוע ההכרה במקור המחייה את כנסת ישראל חסרה אצלם, אלא רק מציין שהעובדה שהדור לא מקיים את מה שראוי היה שיקיים בפועל, נובעת מחסרון הכרה במה שהוא עצמו מדובק וקשור בכל לב. הוא פשוט אינו מכיר בזה, ומפני שההכרה זה הצד שמעצב את החיים, חסר הקיום בפועל. ולכן ראוי שיומחלו לו כל עונותיו, וככל שהאדם יותר ויותר קשור אל הדור בכללותו ואל משימותיו, כך ממילא הוא שייך אל מחילת העוונות, ועל זה נאמר : " בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא " - של הדור האחרון, דור החותם - " נְאֻם ד' יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה " - והעוון יבוקש ואיננו לא בגלל שכולם צדיקים, אלא " כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר " (ירמיהו נ, כ). אם ד' לא היה מוחל וסולח, היו מוצאים הרבה עוונות פרטיים. אלא שעל שארית ישראל, על מי שנשאר אחרי כל דורות הגלות, הייסורים, הדביקות, המסירות, האמונה והנאמנות ונרשמו בו התכונות האלה עד שנעשו תכונות נפש טבעיות, נאמר " כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר ".

מבחינה מסוימת, עונה כאן הרב לטענות שנאמרו עוד בימי הביניים. למשל, באיגרת מסויימת, כתוב בשם המהר"ם מרוטנבורג, שמי שעוונות בידו, אל יעלה לארץ ישראל שהיא ארץ הקודש וארץ הטהרה. כי איך ירהיב עוז בנפשו אדם שלא טיהר את עצמו, ללכת לקיים ולממש חזון כללי אלוהי בארץ ישראל, מאיפה יהיה לו האומץ? ועובדה היא שבאמת עלו לארץ רק הצדיקים המיוחדים. אבל לא כך הוא המצב בדור האחרון. קודם כל, הם לא שואלים האם לבוא ולבנות או לא. אבל עדיין האדם המאמין יכול לשאול: האם בגלל זה לא נתחשב במה שכתבו גדולי ישראל לפי 800 שנה או 500 שנה? התשובה היא, שזה היה נכון אז, אבל בדור הזה זה כבר לא נכון, מפני שיבוקש העוון ואיננו . ואם יגיד אדם שהוא כן רואה עוונות בידיהם של בני הדור, יידע ש ראוי שיומחלו לו כל עונותיו, כי הקדוש ברוך הוא אומר " כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר ". במשך הדורות עלו לארץ אנשים זקנים כדי שלא יהיו בגלגול מחילות. אחרים, באו והתפללו על יד הכותל המערבי בשביל הילדים או הנכדים שעוד נשארו שם. אבל בדור הזה התכנים הם טהורים: לא למען עצמם הם באים, אפילו לא למען תפילה על עצמם, אלא באמת למען כלל ישראל.

והמופת הגדול , ההוכחה לכך שדורנו הוא המיועד לתעודה זאת, כלומר למטרה של ישועת ישראל בארץ ישראל, היא שנמצאים בו כאלה שרעיון זה נחתם במעמקי נשמתם, ומבחינה זו אין בהם עוונות. הרב מתבסס פה על הרעיון שהקב"ה כבר נפרע מכנסת ישראל על כל העוונות שהביאו לחורבן הבית הראשון והשני, ועכשיו העבודה איננה זו של הגלות, של סבל ונשיאת העונשים על העוונות. בני הדור החדש מוצאים בו קדושה עליונה ודבקות אמתית בד' צור כל העולמים אלוהי ישראל ברוך הוא. הם אומרים בהתרסה: "אתם דבקים בד' אלוהי ישראל?! אתם שם, שיושבים בבתי המדרש בגלות? לא! אנחנו, המסקלים אבנים בשדות, הבונים בתים והמבססים את הישוב היהודי, אנחנו באמת עובדי ד' אלוהי ישראל, ולא אתם, אתם החוטאים". כלומר, זה לא בא כהתנכרות ליהדות וליהודיות. אדרבא, הם רואים בזה את תמצית הקדושה, את הדבר החשוב ביותר, תמצית היהודיות והיהדות גם יחד, השיא של הכל. הם משייכים את עצמם לכובשי הארץ, כובשי כנען, המתנחלים הראשונים, זה הדור שמזדהים איתו, ולא עם דורות הגלות, לא עם דורות של פריעת עוונות, של נשיאה בעונש. הם מחדשים את הקשר עִם עַם ישראל, עם ארץ ישראל, ואפילו עם אלוהי ישראל.

^ 1. לפני שנים, ביקרתי אצל ידידים שלי בעיר העתיקה בירושלים, הלכתי בשבת להתפלל מנחה ליד הכותל המערבי. בדיוק כשבאתי אליהם ונכנסתי לבקר, הגיע אבי המשפחה וסיפר שפגש איזה אדמו"ר אורח מחו"ל שביקש לשבת על גג אחת הדירות שמשקיפה על הר הבית. הביאו אותו לשם והוא כולו היה מרוגש עד דמעות. אמרתי למארח שלי, שאם יפגוש אחר כך את האדמו"ר האורח, הוא יכול ללחוש לו באוזן שזה אמנם סוד, אבל מותר ללחוש לאנשים חשובים: המנדט הבריטי הסתיים כבר. אפשר לבוא. לא צריך לבכות, אפשר לבוא ולחיות פה. פעם זה היה קשה מאד, וכמובן שמי שזכה שתינתן לו דריסת רגל ליום או לשבוע, בכה מרוב התרגשות. אבל עכשיו אפשר כבר להיות כאן יום יום. המנדט הסתיים, כבר יש זכות חופשית לעלייה, מה הבעיה? יש אנשים שעדיין חיים את הציפייה לישועה בנוסח הגלותי שלה. זה מאד יפה, אבל המהפך הזה בנפשם עדיין לא התרחש.
^ 2. בשאלה זו פותח הרב את מאמרו 'הדור', ואומר שזה דור שהוא חוטא מבחוץ וצדיק מבפנים. מבחינת התוך - התכנים והקישור הפנימי, הוא קשור באופן המעולה ביותר אל תמצית המצוות והאמונות כולן; אבל מבחוץ - הוא דור חוטא. חז"ל אמרו, ש"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" (סנהדרין צח.), ודור זה הוא כולו זכאי וכולו חייב בעת ובעונה אחת.

דרכי הגאולה

פרק ג'