בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לימוד תנ"ך
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

undefined
4 דק' קריאה
בעת האחרונה צפה שאלת לימוד התנ"ך במאמרים רבים שבהן הובעו דעות שונות ביחס למרכזיותו של לימוד זה וביחס לאופיו.
הסוגיא היא סוגיא משמעותית ונכבדה, ואין בכוונת הדברים הקצרים שאביא בכדי להוות תחליף לחובת ההתבוננות הרחבה יותר בשאלה חשובה זו. כמו כן אין בכוונתי להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהתווכח עמם, ובכל זאת אתייחס אל אחת מן השאלות העולות לבירור בדיון זה.

ותחילה כמה אמירות יסוד:
א. התנ"ך הוא ספר שנכתב בנבואה, ושפתו היא שפת הנבואה.
ב. אבות האומה, ודמויות רבות במקרא היו במעלה של נביאים.
ג. הנבואה אמנם תלויה במעלתו של היחיד - הנביא, אך במהותה אין היא מעלה פרטית, כי אם ביטוי למעלתם של ישראל בדור מסוים, המאפשרת את פתיחת צינור הנבואה אל היחיד. 1 בניסוח אחר נאמר שהנבואה במהותה היא ביטוי לכך שהקב"ה משרה שכינתו בישראל, כאשר מימושה של השראת שכינה זו בישראל הוא בפתיחת צינור הנבואה אל יחידי הסגולה שבדור.
יתרה מכך: התנ"ך הוא סיפור הופעת השכינה בעולם מבריאתו ועד הסתלקותה. סיפורם של ישראל, של הרעיונות הרוחניים אשר הם מגלמים בחייהם, של החזון ושל האידיאות, של המאבקים ושל המלחמות, של הערכים ושל המצוות, כולם גילויים של הופעת השכינה אשר הייתה בעת ההיא.
דרך העיון באירועי התנ"ך והוראותיו, דרך הדמויות ומסכת חייהם מנסים אנו לחשוף את המסרים הנצחיים המשמשים כעדות חיה על הופעת השכינה בישראל בפניה השונים והמגוונים.

השאלה שאתייחס אליה: האם הזכות לפרש את המקרא שמורה לדורות מסוימים? האם יש מקום לפרשנות המקרא על ידי בני דורנו?

תשובה: נקודת המוצא שבשאלה זו היא שמא אין לנו כלל את היכולת ללמוד את פסוקי התנ"ך ולהבין בהם דבר, שהרי חסרים אנו את הקומה הרוחנית, קומת הנבואה הנדרשת על מנת להבין אותם כהווייתם. מבחינה מסוימת אכן כך הוא, אלא שחיסרון זה בא לעולם מרגע שהשכינה נסתלקה לה ואת מקומה החליפה החכמה. האמנם שישנן בחינות בהבנת התורה שתקף בהם הכלל ההפוך "חכם עדיף מנביא", אך ברור הוא שישנן הבנות רבות שבכדי להיחשף אליהן צריך להיות שייך אל מעלתן.

ובכל אופן, ישבו חכמי ישראל בכל הדורות ופירשו את התורה, וכל דור הוסיף וראה בה פנים חדשות. שמא תאמר, חז"ל הרי ביארו במקומות רבים את פסוקי המקרא, ומה לבאים אחריהם לבוא ולומר דברים אשר לא נאמרו על ידם?
כתשובה אביא דברים מן הראשונים ומן האחרונים ( ועוד רבות הן האמירות ברוח זו אצל פרשני המקרא שבכל הדורות):

"אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדות וההלכות והדינין ועל ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". (רשב"ם בראשית לז, ב).


מדברים אלו שאמר רש"י לרשב"ם עולה ההבנה שישנם "פשטות המתחדשים בכל יום" - אף בדעתו של פרשן אחד, ושאין איזו חתימה פרשנית שאין לאחריה בירורים וחידושים.

וברמב"ן (ב משפט החרם):
"ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה, שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אלא חייב מיתה. ואל תהיה חוסם פינו בזה מפני שרבותינו ז"ל דרשו המקרא הזה לענין אחר, מהם מי שאומר (ערכין ו' ב') למעריך היוצא ליהרג, ומהם מי שאומר שאין חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד נפטרים בממון כדאיתא בכתובות (ל"ה א'), שאעפ"כ אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו".



אור החיים (שמות כ"א, פ"ז):
"ואין בפירוש זה הכחשה לדברי רבותינו לענין הלכה, זולת בישוב הכתוב, רשות נתונה לנו מהם למסבר קראי באופן שיהיה, לבד מהכחשת ההלכות...".

וכך כותב אור החיים בהקדמתו לפירושו לתורה על דרכו בכתיבת הפירוש:
"וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים, לא לקולתם כיוונתי חלילה חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם. ובפתחי בספר תורת ה' לא הייתי מקדים להתחכם מהראשונים לדעת הערותיהם וישוביהם ואכניס בהם טפח ואפריש פירוש ממוצע מבניהם ולזה יקרא אחיו של נחש הקדמוני כי ערום יערים להתגדד, אלא תורת ה' כתובה לפני והיא העירה אותי והיא השיחתני והיא האירה נפשי לאור באור הערבי והרגשתי בנפשי שראתה נסתרות ותאכל ותשבע ותותר ממטעמי התורה. באור פני מלך חיים כתבתי וקבלתי על יד על יד זעיר שם זעיר שם את אשר הבינותי מהם ישוב הכתובים דרך עיון בשיעור הדיבור...".


אור החיים ניגש לכתוב את פירושו ללא פתיחת ספר זולת פסוקי המקרא, ומתורת ה' הכתובה לפניו השיג את השגותיו ודלה את פירושיו. כמובן עמד לו בפירושו כל האוצר הגדול של הקדש המשוקע בעולמו הרוחני.

ומה ביחס אלינו?
לא נעסוק כעת בשאלה עד כמה לימוד תנ"ך צריך להיות מרכזי בבניין הרוחני, אבל אין חולק על כך שהוא חלק מהותי ומשמעותי בבניין זה. עולם כזה שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה משלימות בו זו את זו.
לענ"ד הכל תלוי בעמדה הנפשית.
בנייה רחבה של עולם הקדש כולל גם את לימוד תורה שבכתב. אדם הבונה את עולמו בתפישה רחבה של הקדש, ויחד עם יכולתו בהבנת תושב"ע על חלקיה השונים, ניגש בענווה אל הפסוקים יכול הוא לראות ברכה גדולה בלימודו.

ויותר מכך, הזכרנו את לשונו של הרשב"ם על ה"פשטות המתחדשות בכל יום", ולענ"ד אמירה זו כוחה יפה לה באופן מיוחד בדור של גאולה. הסיבה - הסיפור המקראי מתקופת יהושע ועד החורבן נסוב סביב הכניסה לארץ, כיבוש, נחלה, בניית עם, בניית ממלכה ועוד. לאחר כאלפיים שנה שבהם עסקו גדולי עולם בסוגיות אלו בהיותנו בגלות, חזרנו הביתה. שוב חוזר דורנו להתמודד עם רבות מאותן שאלות. לעובדה זו ישנה משמעות גדולה מאד, ולא מעט פסוקים, ולא מעט מזוויותיו של הקדש הולכות ונחשפות בפני דור של ראשית צמיחתה של הגאולה.


^ 1 מכילתא דרבי ישמעאל בא (פרשה א) - "ר' עקיבא אומר: לאמר - צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו שנאמר 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה וידבר ה' אלי לאמר' (דברים ב טו - יז)... ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל אלא עם הנביאים כולם לא דבר אלא בזכות ישראל".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il